מאת: רבקה שמואלי

זה עתה הסתיימו שבעת ימי המשתה. שבתות נעימות של סתיו חלפו עליהם... שבת ראשונה של חורף, שבת מיוחדת, הוא ציפה לשבת זו, הוא התכוון להפתיע אותה, לשמחהּ, לבטא את מלוא הערכה כלפיה, כלפי אישיותה, צניעותה.
כן – בשבת יחול יום הולדתה
היא – כמו לא זכרה את העובדה, הן 20 שנה גדלה בבית הוריה
ושם – כן קיבלה יחס חם, חינוך טוב ואהבה אך יום הולדת אצלם לא זכה להתייחסות מרובה מלבד ברכה לבבית וחמה מבני המשפחה והיא מעבר לכך, מעודה לא ציפתה.
ערב שבת: הוא, מופיע עם חיוך לבבי ואריזה צבעונית בידו
"זה עבורך! הן יום הולדתך היום"
היא, בין שמחה לתהייה מתיישבת על הכורסא, נרגשת קמעה... בתוך הקופסא הפנימית מתנוסס צמד עגילי זהב יוקרתי, היא רואה.
היא חפצה להודות, להעריך, להביע שמחתה על שחשב שהשכיל להפתיעהּ,
אך קול שני מהדהד בתוכיותה: בשביל יום הולדת להשקיע? בדבר כל-כך יקר? לא חבל? הן זה מותָר!
הן אפשר בזול ובִקטנות אותה לשמח ובעבורה זה בזבוז ומותר, את הכסף לדעתה יש להשקיע בקניית רהיט או מוצר.
היא רצתה לפצות פה ולומר כי היא מעריכה פשוט וזול ולהיפך, אינה שמחה ביקר ובמהודר, אך לפתע נזכרה, הן יום הולדתי היום, יום בו גדלתי בשנה ואיֶה איפה ביטוי הצמיחה?
מוטב לקבל ובסבר פנים, ללמוד ליהנות מעצם הפרגון, הן בכנות הגיש לה תכשיט יפה שתתכבד לענדו אלא שלא נתנה מקום להנאתה מחמת תכונת החיסכון בה הורגלה.
אכן היא זיהתה שדפוס העבר השתלט על ישותה. ולמרות הקושי השכילה להבין כי יחדיו ודווקא יחדיו, מתוך השונות, יזכו לחוות ויפה לחיות, אמירת תודה ומילות הערכה על המתנה מתוך הבנת מקומו יהיו יותר ראויים להערכה.
בזמן מאוחר יותר ובשעת כושר מתאימה היא העלתה את הנושא ביניהם לשיחה, שם היטיבה להסביר את כיון מחשבתה את שהיא מעריכה ואת המיותר עבורה.
אט אט הוא למד אותה, היא גם השכילה להבין את מקומו.
ביום הולדתה הבא הוא הגיש לה שי עם ברכה לבבית שהיתה כמובן יותר עוצמתית, ברכה שהקרינה, ריגשה ולה נתנה יותר מתכולת המתנה עצמה.
היא היתה מאושרת, היא חשה הפעם כי זכתה לקבל עוד מתנה נוספת.