.

קנאה ותחרותיות, בגיל ההתבגרות

שאלה:
"אני בת 17 ומפריעה לי העובדה שאני מקנאה ותחרותית. (אני בכלל לא נראית או מתנהגת כזאת -- זה משהו פנימי.) קשה לי לקבל את זה שלחברה טובה שלי "הולך טוב" בתחומים שונים, וזה יוצר אצלי קנאה ותחושה שאני חייבת להגיע להישג יותר נאה ממנה. זה גורם לי מחשבות רעות עליה, ומחשבות ילדותיות כמו "מי צריך בכלל את ההישג הטוב הזה?"
זה קורה בתחומים רבים. חברה אחת טובה ממני במתמטיקה (תמיד -- אבל תמיד! -- מקבלת 10); אחרת אופה טוב ותמיד מביאה דברים מיוחדים; שלישית מדריכה איתי בתנועת נוער ורואים שהחניכות מתות עליה; רביעית מטופחת מאד, ואף חצ'קון לא יעז להופיע על פניה, וכו' וכו'.   
יוצא שאני "פוסלת" לעצמי את כל הדברים הטובים שיש לחברה, ומזלזלת בהם, ותמיד איכשהו אני חוזרת לזה שנורא הייתי רוצה להיות כמוה בעצם, ומתחרה איתה. כל התופעה הזאת גורמת לריחוק ביני לבינה ולבין עוד בנות כמוה, וכבר אין בינינו קשר שהיה יכול לכאורה להיות קשר טוב מאד והיה כזה בעבר.
איך לדעתך אוכל להפסיק להתחרות ולהשלים עם מה שיש בי?"

 תשובה:

מגיע לך "יישר כוח" על כך שאת מנתחת היטב את מה שקורה בלבך ובראשך, ועל כך שאת מקבלת אחריות על רגשותייך ומעשייך (במקום להאשים אחרים), ומחפשת דרך לתקן. במילים אחרות, את אינטלגנטית ומוסרית. ניתן לרתום את שתי התכונות האלו לשיפור המצב.
 והמצב אכן קשה. לקנא בבנות רבות כל כך, ובקשר לנושאים רבים כל כך, מכביד עלייך מאד ומכרסם בשמחת החיים שלך. לא לחינם אמרו חז"ל "כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים" (שבת י:). מצד שני, חז"ל הכירו בכך שקשה לבני אדם להיות נקיים מקנאה, וייחסו ניקיון זה רק למלאכים (מסכת דרך ארץ זוטא, י"א). במינון נמוך מאד, ייתכן אפילו שיש לקנאה תכלית, כרגש שמדרבן אדם לשפר את הישגיו, שהרי נאמר גם "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (בבא בתרא כ"א:). לראות חברות שמקבלות 10, עופות עוגות "פגז", מדריכות בחן ושומרות על הופעה נאה, וכן הלאה, זה להבין שהצלחות כאלו הן אפשריות. הבנה זאת יכולה להיות שורש של השראה ושאיפה או, כמו אצלך, מקור לדיכאון ולהלקאה עצמית.
 "אין קנאה אלא לשון כעס" (מדרש במדבר רבה, ט', ז'). אדם מתוסכל אכן נוטה לכעוס. אבל -- על מי? הכעס מחפש נתיב, ובמקרה שלך, הוא מכוון לבנות בהן את מקנאת. המחיר הוא שהכעס מוחק את יכולתך ליהנות בחברתן. הסבר אפשרי אחר לזלזול שאת מכוונת (בלבך) לחברותייך הוא שזלזול זה נותן לך תירוץ להתרחק מהן. כשאת רחוקה, המצוינות שלהן אינה טופחת על פנייך ואינך שוקעת בהרהורים על "נחיתותך".
 אבל, האם את באמת נחותה? את בינתך ומוסריותך כבר אזכרנו. בדקי תכונות אחרות: אומץ, אופטימיות, אמינות, דבקות במשימה, חוש הומור, חריצות, יכולת להעניק אהבה, יכולת תכנון לטווח קצר וארוך, כיבוד הורים, כישורי הדרכה, כישרון אמנותי או מוסיקלי, כושר ניסוח, מוכנות לעזור לזולת, מסירות לסבא/סבתא/אחים,  נאמנות, פתיחות, סבלנות, ענווה, רגישות.... אם לא תתעקשי דווקא למצוא בעצמך פסול, תגלי שיש תחומים רבים בהם את ראויה להערצה של עצמך ושל אחרים.
 איני ממליצה לך "להשלים עם מה שיש", כי השלמה מוחלטת בולמת צמיחה והתפתחות. ההמלצה היא אחרת. ראשית, התבונני בעצמך, ולא באחרות. לחברותייך יש כשרונות ומגבלות משלהן; את הראשונים הן מטפחות ועם האחרונות הן מתמודדות. גם לך יש יתרונות וחסרונות ייחודיים, ובהם כדאי להתרכז. אל תנסי לשנות את הכל בבת אחת. מריבוי הציטוטים בתשובתי, את כבר הבנת שהקנאה היא בעיה המציקה לאנשים מקדמא דנא. לכן אסיים עם פתגם עממי, שהוא בעצם תפילה: "אלוקים, תן לי את הכוח לשנות את מה שאפשר, את היכולת להשלים עם הבלתי-ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין בין השניים".