א. קניית אשה בפרוטה - השפלה או כבוד
מאת: פוגל יהושוע
א. משנה במס' קידושין דף ב. "האשה נקנית בשלשה דרכים... בכסף... בית שמאי אומרים בדינר, ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. ובגמ' שם מבואר, שמקורם של בית הלל בגזרה שוה בין הפסוק "כי יקח איש אשה וגו'" (דברים כב, יג), לבין הפסוק "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג, יג), וסתם כסף - קנין הוא פרוטה. ואילו טעמם של בית שמאי מבואר בדף יא. "אמר רבי זירא: שכן אשה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר [ויש מחכמינו ז"ל שנתנו טעם אחר לדבר, שלדעתם כסף האמור בתורה הוא כסף צורי (ששויו יותר מפרוטה, אך פחות מדינר), וכיון שלא די בפרוטה, תקנו חכמים שיתן דינר שהוא סכום חשוב (על פי רש"י שם)]. נשאלת איפוא השאלה: וכי לא חששו בית הלל לכבודה של האשה כפי שחששו בית שמאי, והרי בכל מקום הלכו דוקא בית שמאי לפי שורת הדין, ואילו בית הלל לפנים משורת הדין?
ב. רמב"ם הלכות אישות פרק א' הלכה א'-ב'. "קודם מתן תורה היה אדם פוגע [אולי צריך לומר "פוגש"] אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו, בועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה". וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דרכים האשה נקנית, בכסף וכו'". הרמב"ם מעמידנו על הבדל בין אופי קניית אשה לפני מתן תורה לבין קנייתה אחרי מתן תורה, שבעוד שלפני מתן תורה היה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו, הרי שלאחרי מתן תורה צריך לקנותה קודם לפני עדים.
ג. "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין, ברוך אתה ה', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין" (נוסח ברכת הנישואין). מסגנון הברכה אנו למדים שכשנתנה תורה התחדש שנישואי אשה הוא דבר שבקדושה, ושקדשנו הקב"ה על ידו. יש אפוא בנישואי איש ואשה דבר גבוה בהרבה מ'קנין' בלבד, והוא: התחברות איש ואשה, ההופך את זיווגם לדבר שבקדושה. מדוע נחשבים נישואי איש ואשה לדבר שבקדושה? והרי נישואים אלו מטבע העולם הם, ואף הגוים נהגו בו מימים ימימה? התשובה לכך נעוצה בדברי הרמב"ם שהבאנו "כיון שנתנה תורה וכו'". היינו, שמשנתנה תורה קבלנו - אנו עם ישראל - תפקיד חדש בעולם, שהינו השלמת עצמינו בהליכה בדרכי הבורא, וכפי שאמרו חז"ל "לא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות". ובמה לצרפן? גם לכך נתנה התורה תשובה: "והלכת בדרכיו", ודרשו חז"ל "מה הוא וכו' אף אתה וכו'". וכידוע, ההליכה בדרכיו ית' מכשירה את האדם להדבק בהי"ת לעתיד לבא, לחיי נצח. מהי איפוא ההכשרה שעלינו לחפש בחיי הנישואין? ידועים דברי חז"ל, שאיש בלא אשה נחשב ל'פלגא דגופא' (חצי גוף). ובאמת שגם נשמתם חצובה מתוך נשמה אחת, ותפקידם לאחד על ידי נישואיהם את שני הפלגים, וזאת על ידי השלמת החסר של הצד השני. ואי אפשר לעשות זאת אלא על ידי הליכה בדרכי הבורא, כידוע. זו היא הקדושה שהתחדשה בנישואין אחרי מתן תורה, שיהיו מביאים לידי השלמת רצונו ית', ולא לסתם התיישבות של איש ואשה תחת קורת גג אחת, מתוך נסיון להסתדר זה עם זה ולהנות זה מזה במידת האפשר.
ד. מכל זה יכולים אנו להסיק מסקנה, שקניית אשה בכסף אינו אלא דרך איך להגיע לחיבור זה, ולשם כך די גם בקנין הפשוט ביותר של פרוטה. נתינת היחס והכבוד, היא ה"עבודה" שלאחר מכן, ואינה קשורה ישירות לקנין. ובאמת שגם בית שמאי מודים לבית הלל, שעצם הקנין יכול להעשות במטבע הקטן ביותר, אלא שמאחר שאשה בת מלך היא ומקפדת על כבודה, לכן יש להתחשב בכך - לדעתם - כבר בעצם מעשה הקנין, ומשום כן הצריכו לתת לה כסף קידושין שהאשה מתכבדת בו ויתכן שלדעתם אף זה מכח שורת הדין הוא).