"ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". במילים אלו של תורתנו הקדושה בחומש בראשית ישנה קביעה שהיא חד משמעית בעצם: לא טוב היות האדם לבדו. אדם שעדיין לא הקים את ביתו – לא טוב לו. אין זו המלצה ולא אבחנה התלויה בנתונים משתנים. זהו אחד העקרונות הבסיסיים שטבע אלוקים בבריאתו של אדם. יהיו אנשים שבמבט מעמיק ירגישו אולי שהם אינם מבינים זאת: וכי כך הם פני הדברים? נבקר בישיבות הקדושות הגודשות בין כתליהם בחורי חמד רבים, ברוך ה'; קורנות פניהם, ועליצות נעורים אופפת אותם. נמצא אותם כמה שנים אחר כך, כשעול הבית כרוך על צווארם ודוק ברור של רצינות, יתירה לפעמים, בעיניהם; נתונים במרוץ החיים ונאנקים תחתיו. המרץ שכה אפיין אותם בעבר פינה מקומו למין היגררות אחר הימים; ופעמים נדמה כי כנפי רוחם פשוט ניטלו מהם. היאך זה? והרי היינו מצפים למצוא שפני הדברים הפוכים. והנה המציאות, לכאורה, שונה. הכיצד זה מתקיימים דברי אלוקים חיים בתוך כל זה?
שאלה מעין זו שאל ראובן בנסותו לאפות את אותה עוגה מיוחדת מיוחדת שזכה לטעום בביתו של הגביר ר' חיים לייב. הוא לקח את המרשם מחיים לייב, התאמץ ורכש אפילו את אותם חומרים משובחים הכתובים בו, בלל ועוד פעם בלל, והתוצאה: עלובה היתה. "איך יתכן?" התפלא ראובן. "וכי שיקר לי ידידי הגביר? האם ניסה להסתיר ממני את הדרך להוציא תחת ידי יצירת פאר כמו זו שעולה על שולחנו? למה קיויתי לעשות ענבים ואעש באושים?---"
אולי תשובתו של הגביר לתהייתו של ידידו תסייע בידינו להבין את התמיהה שלעיל: "אין די לקחת את החומרים הנכונים," הסביר הגביר בסבלנות לידידו, "יש צורך חיוני לעשות זאת גם בדרך הנכונה; להקציף, לערבל, לערבב דווקא חומרים אלו במסוימים אחרים, להשהות במקרר, להמיס, לצרף תערובות בתנועה של קיפול, ובכן, תורה היא – ולימוד היא צריכה. יצירות של ממש זקוקות הן להדרכה.
אכן, לא טוב היות האדם לבדו, ואין בכך כל ספק. אין תורתינו הקדושה זקוקה לציוניהם של בני אנוש על עצותיה והדרכותיה. ברור שהמתווה נתיבותיו שלא בדרכה יראה ביתו כאותו מאפה עלוב שיצא מתנורו של ראובן. אולם אין צורך להיות אנשים מיוחדים ומוכשרים לבניית בית בריא וטוב, אין צורך להצטיין בתחום מסוים דווקא, כי מצווה זו מוטלת על כל אחד ואחד; ובדיוק באותה מידה קיבל כל אחד את היכולת לקיים את הציווי הזה. אלא שיש ויש צורך לבנות את הבית על הדרך והמסילה הסלולה לנו מרבותינו הקדושים מאורי אומתינו, שכן תורה היא – ולימוד היא מוכרחה.
ננסה בדברים הבאים ללבן את הדרך שנמסרה לנו על ידם, למען ידע החתן את הדרך אשר ילך בה ואת המעשים אשר יעשה וחייו וחיי בני ביתו יעברו בטוב ובנעימים ויזכה להביא את השכינה הקדושה אל תוך ביתו.
"תזכה לבנות בית נאמן בישראל!" "בניין עדי עד!" ברכות אלו, עתיקות וגם רעננות, מלוות כל חתן בלחיצות ידיים ובטפיחות על שכם. מכל עבר מאחלים לו את הטוב ביותר, שיהיה ביתו בית נאמן, יציב וחזק כבניין עדי עד.
בניין? מדוע בניין? מדוע ידמה ביתו של אברך צעיר, שזה אך שבר ברגלו את הכוס, לבניין?
ובכן, יש הרבה דמיון בין הבית הטוב והראוי לבניין, ולא לשווא חוזרות ברכות האנשים סביב, ואף המילים הקדושות בשבע הברכות של החופה, על דימוי זה.
ראשית בית לא יבנה על בלימה כי אם על קרקע יציבה. לא יוכל האדם בהיותו בודד להגיע לשלמות הרצויה כמאמרם ז"ל: "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכו'". תוה"ק מנווטת את חיי האדם ברעיון זה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח).
שנית: לא על כל קרקע המוצעת יבנה האדם את ביתו. לא כל מקום מתאים עבורו לכך. רכישת השטח היא השלב הבא רק אחרי בירור מקיף על אודותיה ועל מידת התאמתה לדרישותיו. כן יש לו לאדם הרוצה לבנות את "בניין עדי עד" שלו, לבדוק היטב ולברר שקרקע הבית, הבסיס שלו, מתאים. שזו השותפה מתאימה במנטליות שלה, במידות, בשאיפות לאלו שלו. ואין לזלזל בכך כלל.
שלישית: יסודותיו של בניין הן הבסיס לכל יציבותו. יסודות שהונחו כלאחר יד יתפוררו כעבור שנים לא ארוכות ויחריבו איתם כל מה שינסו לבנות על גביהם. יסודות מוכרחים להיות עמוקים ומושקעים בתשומת לב והרבה מאוד מחשבה. גם בניין הבית הפרטי של האיש והאשה מוכרח להשקעה רבה ביסודותיו. מהם היסודות, וכיצד יש להשקיע בהם? פרק הוא בפני עצמו.
עיתים היה אדם רוצה לבנות בית גדול מאוד, גבוה ומרשים. אך הסכום שבידיו מצומצם הוא.
"החיים ארוכים הם," יאמרו לו מביני דבר. "ואת השאיפות ניתן להגשים גם בהמשך. בינתיים בנה ממה שיש בידך, ובעזרת ה', לכשירחיב, תמשיך לבנות. אל לך להתייאש, ואף לא להניח לחלומות היפים. יבוא גם זמנם להתגשם." והוא הדבר שיש לומר לאותו אברך שמוצא בבואו לבנות את ביתו שרק חלק מן השאיפות שלו מוסכמות גם על רעייתו. יש שציור יפה שהצטייר בתוכו על קומתו הרוחנית של הבית נתקל בהתנגדות ובחוסר בשלות מצד האשה, אשר אולי לא הספיקה לטפח במשך השנים בדיוק את אותם הרעיונות, למרות היותה אשה כשרה החפצה לעשות רצון בעלה. אברך אשר כזה יסתפק בינתיים בהגשמת חלק מן השאיפות. אין להתייאש מאלו האחרות, אל לו לשכוח אותן. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה" לאט לאט, בסבלנות, יגיע גם העת אליהן. בית יכול לצמוח קומה ועוד קומה, להשתבח ולהוסיף גם ברבות הימים.
אכן, בניין אין מקימים בבת אחת. אפשר ללמוד זאת מן המזמור המושר במוצאי שבת על איש חסיד, שנעשה לו נס ונשלח אליהו הנביא להעשירו. בתוך לילה אחד הקים אליהו הנביא ארמון לתפארת. אכן, רק אליהו הנביא מסוגל להיות שליח לניסים מעין אלו, שאינם על דרך הטבע. בדרך הטבע זקוקה הבניה לטווח ארוך ביותר. גם הקמת הבית דורשת את הטווח הבסיסי הזה, והתורה אכן מורה אותו ליהודי: "נקי יהיה לביתו" במשך שנה תמימה הוא מקדיש את כל כולו לבנייה זו. אל לאף אחד לצפות שדברים יהיו בנויים, ברורים ויצוקים לפני שעברה עליו תקופת השקעה של שנה לפחות...
בנינים רבים שהוקמו במהלך ההיסטוריה, אפילו היו אלו טירות פאר מבוצרות וחזקות, הפכו והיו לחורבות. וזאת, בהעדר טיפוח וטיפול שוטף. העזובה אינה ממתינה הרבה. האבק אינו נח אף לרגע. יש לעמול על סילוקו יום יום. דומה שקיים מאבק מתמיד בין ההתיישנות לבין ההתחדשות, ואם נניח לה לשחיקה לנגוס בקיים, ניאלץ להתחיל להתקדם מחדש.
גם הבית הפרטי זקוק לטיפוח שוטף, להגנה מפני הבלאי, להשקעה ללא הרף. בניין עדי עד - הוא בניין שלא פוסק מלהיבנות!
ולמרות זאת, גם בבית בנוי היטב נשברים דברים, מתקלקלים ומתבלים. זו דרך העולם ואין בכך שום הוכחה על טיב או דלות הבנייה. יחד עם זאת, ברור שאין להזניח את הנשבר, ואין להניח לקלקולים להתפשט. יש לחפש את מקור הבעיה ולתקן אותה. ונדמה שהנמשל מובן הוא מאליו; אין שלמות בעולם הזה. תמיד עלולים להיווצר משברונים קטנים, תקלות המורות על בעיונת שלא מספיק הושקעה מחשבה בענינה. ומה בכך? אלו הם החיים. ואם רק יודעים לראות זאת בראיה הנכונה, אם אין מתעלמים ומשתדלים לתקן, אז הבית רק צומח ונעשה מושלם עוד יותר.
את השלט המורה על יד הבניין הנבנה "סכנה! כאן בונים" צריכה כל משפחה המתחילה את חייה לאמץ גם אל יד דלת ביתה שלה. הרבה מאמץ מושקע בבניית הבית, הרבה מחשבה ולב, הרבה רצון ושאיפות לעשות זאת בדרך הנכונה והטובה ביותר שאפשר, אך רק שני אנשים הם שהוסמכו על ידי תורתנו הקדושה לבנות את הבית. אל לזר להביע את דעתו, להציץ, או להתערב. ואל לבונים להזמין אף ידיד נחמד להתרשם מדרך הבניה. בימינו שלנו נעשית הפתיחות כמין דגל ועקרון ממש מקודש. הקלילות הופכת להיות אופנה. וכמעט ואין ד' אמות מוגנים מפני כל אלו. אל ניסחף ברוח הזו. בית יהודי דומה לקודש הקודשים, שם היו שני הכרובים על ארון העדות. ורק הכהן הגדול רשאי היה להיכנס לשם ביום הכיפורים. אם רוצים אנו בשכינה הקדושה צריכים אנו להתאמץ לסגור עבורה את דלתות משכננו. לבנות את הבית מבפנים. ואם יש צורך להיעזר במישהו – יהא זה אדם מומחה בתחום זה, אשר יראתו קודמת לחכמתו. אך בשום אופן לא קרובי משפחה וידידים.
אנשים אוהבים לעזור, ולתת עצות אוהבים הם יותר מכל. לכל אחד יש איזשהו נסיון בבניית בית, ובעצם, כמספר האנשים כן מספר העצות שתוכל לקבל על הבעיה שלך. ומה רע בכך אם כן? דומה הדבר לאדם שהתלונן באזני רעהו על כאבי בטן. "הו, אני אגיד לך! גם לי היה את זה! הו, כל כך סבלתי! אבל נכנסתי אל דוקטור לוי וקבלתי ממנו את מרשם. מה אומר לך? הפלא ופלא! בוא אלי הביתה, נשארו לי עוד כמה כדורים! הרגע אתה לוקח את זה ואומר שלום לכל הסבל!" כאבי בטן, כמו כאבים מכל סוג שהוא, הרי יכולים לאותת על בעיות במגוון רחב של תחומים; החל בווירוס פשוט, עבור דרך אלרגיות שונות ורגישות לגלוטן, וכלה בדלקת אפנדיציט, או ל"ע מחלות קשות. עלולה התרופה הספציפית הזו שיתרום הידיד ברוחב ליבו לפגוע קשות בחולה השני, להחריף את בעיתו ולהזיק ממש. רק רופא מומחה רשאי ויכול לאבחן את הבעיה ולהציע פתרון. פצע ברגל אצל ילד קטן הוא משהו שאף אחד אינו נכנס להיסטריה ממנו, פצע ברגל של אדם סוכרתי עלול להיות תחילה של תהליך מסוכן ביותר. קובית שוקולד כפתרון לילד בוכה היא נהדרת. אבל אותה קוביה לילד עם רגישות מסוכנת לחלב, עלולה לגרום לו למצב של סכנת חיים.
וכך כמובן גם בבעיות שצצות בדרך החיים. יכולות הן להיות פשוטות, כמה מילים של אדם מבין באמת תכוונה את השואל ותפתורנה בקלות את הבעיה. אך יכולות הן להיות עמוקות יותר, דורשות טיפול יותר אינטנסיבי, ואי אפשר לפתור אותן בדברי הרגעה של ידיד נפש: "אל תדאג, גם אצלי זה התחיל ככה. תהיה תקיף, אני אומר לך!" לא, אינך יכול לומר זאת בכזה בטחון. שכן, בכל בית שונה המבנה, אחרות הן הנפשות הפועלות, ואינו דומה בכלל הוא מה שמתרקם ביניהם. אצל האחד חשוב להיות חזק, משום שזה מה שיצור הערכה, אצל השני החוזק עלול להפחיד ולסגור ערוצי תקשורת. רק אדם מומחה יכול לאבחן את שורש הדברים, לזהות ולעזור.
ובכל מקרה, קרובי משפחה הם הכתובת הכי הכי אחרונה, או מוטב לומר: בכלל לא כתובת! פניה אליהם עלולה לסבך ענינים פשוטים, לקלקל, ולקרוע. גם אדם חכם מאוד מאבד את שיקול הדעת הנכון כאשר מדובר במי שיקר לו. וכי אנחנו המצאנו את כלל הברזל: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"? אין כאן שוחד, כמובן, אבל יש בזה אותו מצב של פניות ונגיעות שבן אנוש אינו יכול להתעלות מעליהם. אם עד עכשיו ידעת כי קרובי משפחה מתאימים הם לאכילת הטשולנט, וחס וחלילה לא לעסקים, הרי לך לאו נוסף, לא פחות קריטי: אין להיעזר בהם כלל לפתרון בעיות שמבית! וחבל להתחכם לזה. ישנם מספיק אנשים טובים ומומחים שמסוגלים לסייע, והבניין הזה שווה כל הון שיושקע בשלמותו.
בניין חזק ומתוחזק ממלא את בעליו בסיפוק עצום. יכול הקבלן לעבור ברחוב רצוף בניינים, יפים כולם, נחמדים, גבוהים ומעוררי התפעלות, אך רק בהביטו על הבניין שלו יצביע בגאווה: "זה הבניין שבניתי אני, בעזרת ה'."
כי כאן הוא מכיר כל אבן, יודע ספורה של כל מרצפת, טיבו של כל צינור העובר בין הקירות. מודע לאיכות המושקעת בבניין, שלכאורה אולי דומה הוא לכל הבניינים האחרים, ואולי אף פחות יפה הוא מהם. אבל זהו הבניין שעליו עמל הוא, ורק מראהו שלו מעניק לו תחושה עזה של סיפוק שאין כמותו!!
אין דומה לו לסיפוק ולנחת הנקנים אחר השקעה אמיתית ורצופה בכל בנייה שהיא---
בשולחן הסדר שערך כ"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע הסבו בחורי חמד ופרחי חסידים. מרן זצ"ל הקפיד שכל אחד ואחד ילמד הלכות הפסח ובפרט דיני ליל הסדר בהטעימו: "איך וויל נישט אז עמאראצים זאלן זיצן בייא מיין סדר" (איני רוצה שעמי הארץ יסבו לסדר שלי).
כן מסופר שאחד מהחסידים התחבא בחדרו בהושענא רבה לפני תפילת שחרית כי נכספה וגם כלתה נפשו לחזות בנועם עבודת הקודש של רבו באגדו את ה"הושענות". כשהבחין בזה מרן זצ"ל נענה ואמר: "לא כך מתכוננים! צריכים ללמוד את ההלכות!".
כן מצינו במדרש בפר' ויקהל שמשה תיקן להם לישראל שילמדו הלכות החג שלושים יום קודם החג.
הרי לנו שלפני קיום מצוה צריך להתכונן ע"י לימוד ושינון הלכותיה. אין לנו מצוה יותר גדולה מבניית בית נאמן בישראל שעל ידה אנו מגיעים לשלמות, מעצימים ומגדילים את עם ישראל. בוודאי ובוודאי שצריכה היא הכנה רבה.
יש אנשים שבאים אל המשימה הזו עם בטחון עצמי בלתי הגיוני כל כך. מכירים הם, הרי, את המערכת הזו של הקמת בית, מרגישים הם. בתוך בית כזה הלא גדלו והיו לאנשים. הכישורים הנדרשים לכך טבועים הם בעצמותיהם. ומה להם ללמוד עוד?
דומים הם לגבריאל שניחן בכשרון מיוחד בכפיו והיה מתאמן על כתיבת אותיות סת"ם כבר מגיל רך, וכבר אז היו אנשים מרימים גבות למראה היצירות היפות היוצאות תחת קולמוסו. אולם בהגיע השעה שרצה גבריאל לממש את נטייתו ולעסוק בכתיבת ספרי תורה נזף בו אביו בחביבות ואמר לו: "ראה, בחורי החביב, אמנם מוכשר ואפילו די מיומן אתה, אולם בכך אין די כאשר רוצה אתה להיות סופר מקצועי ולדרוש סכום הגון על יצירותיך. לך אל הסופר המתמחה ושב ללמוד את מה שיש לו ללמדך. ישנן טכניקות שונות, ישנן שגיאות שסופרים מיומנים וותיקים כבר למדו את הדרך להימנע מהן. כשרון ונטייה אינם מספיקים למי שרוצה לעשות את הטוב ביותר. יש צורך בידע ובלימוד רציני."
ובכן, טוב ונאה לגשת אל המשימה הזו ללא תחושת מורך מיותרת, עם הרגשה של בטחון כי מי שבראני וציווני במצווה זו, בוודאי נתן בידי את הכלים להצליח בה. ועם זאת יש להתכונן לה היטב כלקראת כל משימה גדולה, חשובה ויקרה, אשר בעצם אין שני לה במשימות חייו של האדם. חיוני לו לאדם הנבון ללמוד ולברר לעצמו בבהירות את המקצוע הזה של בניית הבית כדי שיוכל בעזרת ה' להתגבר על כל הקשיים, לסלק את כל אבני הנגף הניצבות בדרך לבנייה.