בעוד שרובנו מסוגלים גם ללכת וגם ללעוס מסטיק באותו הזמן, יש פעולות אחרות שאותן אנו לא מסוגלים לבצע בו זמנית. שתי פעולות שנכנסות לקטגוריה זו, הן הקשבה ודיבור.
בשיחות החברתיות היומיומיות, אנחנו בדרך כלל מקשיבים ומדברים הלוך ושוב כמו במשחק פינג פונג. אני מדבר; ואז אתה מדבר; ואז אני שוב מדבר.
בכל אופן, כשבעלים ונשים משוחחים זה עם זו, הרגשות יכולים לצבור עוצמה רבה יותר מאשר בשיחות חברתיות. כתוצאה מכך, נהיה הרבה יותר קשה לבני הזוג גם לדבר וגם להקשיב בצורה יעילה באותה השיחה.
אם אנחנו יכולים בקלות להחליף את תפקידי הדובר והמאזין, בשיחה חברתית רגילה, למה כל כך קשה לעשות את אותו הדבר בשיחות בחיי הנישואין? התשובה היא שכאשר שיחה בין בעל לאישה מתחממת, המאזין מפסיק למעשה להתרכז במה שאומר הדובר. המאזין עסוק למעשה בהתכוננות שכלית לדבר הבא שהוא עומד להגיד.
***
דן ודינה נכנסו למשרד שלי בפעם הראשונה כשהם יוצרים רושם בולט של חוכמה והשכלה. שניהם גבוהים, לבושים היטב, בעלי מראה מרשים, ושופעי ביטחון עצמי.
דינה התחילה לתאר בפירוט איך היא מרגישה שחמותה מבקרת אותה. "לרוע המזל היא אלמנה עכשיו, ואני מנסה להבין אותה. אבל כשהיא מדברת עלי בזלזול בפני הילדים שלי, אז אני פשוט לא מסוגלת להיות סבלנית כלפיה."
דן התפתל בכיסא שלו, כשהוא מנסה לשלוט בעצמו. אחרי כמה דקות הוא מתפרץ לשיחה. "גם לי תהיה הזדמנות - או שרק את מתכוונת לדבר כל הפגישה?!"
דינה בקשה לסיים את הנקודה שהיא רצתה להעלות, ואז, העבירה בחוסר רצון את רשות הדיבור לבעלה.
"אני יודע שאמא שלי יכולה להיות ממש מעצבנת", הודה דן בפני אשתו. "אבל היא אישה זקנה שלא עומדת להשתנות בשלב הזה של חייה. את פשוט חייבת ללמוד להתעלם ממנה."
"להתעלם ממנה?" דינה ירתה בחזרה. "איך אני יכולה להתעלם ממנה כשהיא מסיתה נגדי את הילדים שלי?"
היה ברור שגם דן וגם דינה לא מקשיבים זה לזו. שניהם רצו נואשות שיקשיבו להם. וככל שהפגישה התקדמה, שניהם הגביהו את קולם ונכנסו האחד לדבריו של השני.
"ככה אתם מדברים גם בבית על הנושא הזה?" שאלתי ברגע שהצלחתי להשחיל מילה.
"בדרך כלל אנחנו לא מדברים על זה בבית," דיווחה דינה, "אני מניחה שבגלל זה באנו אליך."
אז, גיליתי לדן ודינה את הברור לעין: אף אחד מהם לא הקשיב לשני. לכל אחד הייתה זכות לגיטימית, כמו גם צורך לוחץ, שיקשיבו לו. אבל פשוט אי אפשר שיקשיבו לשניהם באותו הזמן.
הסיפוק כשמקשיבים לך
לפני כמה שנים, התבוננתי בשני אורנג-אוטנגים בגן החיות. אחד שכב על צידו, רגוע לחלוטין ונהנה מחמימות שמש הצהריים. השני ישב לידו, מגרד בעדינות את גבו של חברו, ופולה כינים. האורנג-אוטנג השליו נראה כל כך מרוצה שקהל מבקרים קטן עצר לצפות בהתרחשות.
אפילו בממלכת החיות, חשבתי לעצמי, רק אחד מבני הזוג יכול להיות מרוצה באופן אפקטיבי בזמן נתון. נראה שהקופים ידעו זאת, וזה גם מה שהם עשו כאשר התחלקו בתורות גירוד הגב - כשאתה צריך לגרד, אתה לא יכול לצפות שבאותו זמן גם יגרדו את הגב שלך.
אולי אין עוד הנאה אישית ממכרת בחיים, שגורמת לסיפוק עמוק יותר, מאשר לדבר מהלב למישהו קשוב לחלוטין. לכן, מובן למה אנשים רוצים לבלות כל כך הרבה זמן, להשקיע כל כך הרבה מאמצים וכסף, כדי לזכות בתשומת ליבו המלאה של אדם זר לחלוטין, בטיפול שבועי בן ארבעים וחמש דקות.
בכל אופן, בכדי שאחד מבני הזוג יחוש את מלוא הסיפוק מזה שמקשיבים לו, חשוב שבן הזוג השני לא יתגונן או יכחיש את דבריו כלל.
נניח שאתה (או את) מוטרד ממשהו. מה אתה צריך לעשות? להגיד לבת הזוג שלך שאתה רוצה להיות הדובר. אם בת הזוג שלך מסכימה להקשיב, אז אתה יכול לספר לה על רגשותיך. אבל אם היא לא יכולה או מוכנה להקשיב, מכל סיבה שהיא, אז אסור לך לנסות לדבר. אם תנסה לדבר בכל מקרה, פשוט לא יהיה מי שישמע את מה שאתה אומר.
ללמוד לעשות תורות הקשבה זו אחת מהמשוכות הגבוהות ביותר אותן צריכים לעבור זוגות בקונפליקטים, בדרכם לעבר הערכה וחיבה הדדיות.
"לא זה מה שקרה", "אף פעם לא אמרתי את זה", "גם את עושה לי בדיוק אות אותו הדבר", הן רק חלק מהדרכים שבני זוג נוטשים את תפקיד המאזין וקופצים בחזרה לתפקיד הדובר, שלא בתורם.
כשאני מעיר לאלה שלא הצליחו לשמור על תפקיד המאזין שלהם: "אם אתה לא מאזין טוב, אז אתה לא יכול לצפות מבן הזוג שלך להקשיב לך כשמגיע תורך לדבר."
יש אנשים ששואלים, "אין שום זמן שבו המאזין יכול לתקן את הדובר?"
ואז אני מסביר שחדר הטיפולים שלי אינו בית משפט. אף אחד לא עומד לדין. האחריות שלך בתור מאזין היא להבין את רגשותיו של בן זוגך. אין זה מתפקידך לדון את מהימנות דבריו של בן הזוג או להגן על עצמך.
שבירת הכללים
מה צריכים לעשות, שואלים אותי לעתים קרובות, אם האחד מדבר, ובן הזוג שלו שובר את הכללים ומנסה לדחוף את ה"הברקות" שלו?
כשזה קורה, אני ממליץ לפעול על-פי אסטרטגיה קבועה. לא לצעוק ולהשתיק את בן הזוג, זה אף פעם לא מועיל. גם לא להיכנע ולסגת. זה הרסני כמעט כמו להרים את הקול. במקום זה, צריך לנסות להחזיר אל כנם את הכללים המתאימים. זה נשמע בערך כך:
"שאלתי מקודם אם אתה מוכן להקשיב לי, ואמרת 'כן'. לא סיימתי לספר לך מה אני חושבת, ואז התחלת לדבר על נקודת המבט שלך. אם אתה לא יכול להקשיב לי עכשיו, אז בבקשה תגיד את זה ואני אשוחח איתך במועד אחר. אבל אם אתה עדיין מרגיש שאתה יכול להקשיב לי עכשיו, אז בבקשה תשמור את הדעות שלך בפנים, עד שיגיע תורך להיות הדובר. ואז, אני ארצה ואשמח להקשיב לך."
ברגע ששיחה החלה, זה לא יהיה יעיל לנסות ולהחליף תפקידים, מכמה סיבות:
• ראשית, אם ננסה לדבר מייד לאחר שנקשיב, לא נוכל להתרכז לחלוטין במה שבני הזוג שלנו אומרים. נאזין רק באוזן אחת, בעוד שמבחינה מנטאלית נעסוק בהכנת התשובה שלנו.
• שנית, אפילו אם אנחנו מסוגלים להחליף מהלכים בין הקשבה חסרת פשרות לדיבור, עדיין בני הזוג שלנו ירגישו שלא הקשיבו להם. הדובר צריך להרגיש שהמלים שהוא אומר חודרות, ושיש להן לכל הפחות השפעה כלשהי.
מתי להחליף תור
אם אתם מנסים לאמץ את שיטת החלפת התורות עם בני הזוג, זה לא אומר שבכל שיחה ושיחה חייב להיות רק דובר אחד ומאזין אחד. לא צריך לעשות תורות בכל השיחות בבית. כדאי לשמור את אסטרטגיית התורות לשיחות בנושאים שבהם קיים חוסר הסכמה בסיסי, ו/או תחושות שליליות חזקות. כשאתם מוטרדים, פגועים, נעלבים, כועסים או כל הנ"ל, טוב ליישם את הפרוצדורה של החלפת תורות.
אם משהו הרגיז אותנו, לא ננסה להיכנס לשיחה דו-סטרית רגילה. אם נעשה את זה, סביר ביותר שהדיאלוג יתדרדר לויכוח דו-סטרי נורמאלי.
לא יהיה קל לשמור על מדיניות התורות בכל השיחות העוסקות בנושאים רגישים או שנויים במחלוקת, בייחוד אם אתם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה ולא נהגתם כך עד כה. אבל, ההשקעה במעבר לאסטרטגיה החדשה הזאת, תהיה שווה את המאמץ.
הרווח מהחלפת תורות
כשהמאזין לא צריך להתעסק בניסוח הכחשה, הוא יכול להסתנכרן טוב יותר על אותו הגל של הדובר, ולגלות יותר אמפתיה לרגשות שבן הזוג מנסה לבטא.
רווח נוסף משיטת התורות הוא שהדובר מרגיש שבאמת מקשיבים לו, לפעמים בפעם הראשונה מאז החתונה! תחושות אלה עוזרות במידה רבה להפחית את המתחים בבית, שלרוב מתעצמים מתוך הרגשתם של בני הזוג - שבן הזוג השני לא מבין אותם.
דבר אחרון, אך לא פחות חשוב, מערכת תורות ההקשבה מאלצת זוגות לחכות לפני שיהיה להם "מותר" להגיב. כשאנחנו מחכים עד שיגיע תורנו לדבר, חלק ניכר מהמתח נספג עוד לפני שאנחנו מתחילים לבטא את השגותינו לגבי דבריהם של בני הזוג. ככה יכול גם בן הזוג ה"דובר" להירגע מעט לאחר שאמר את דבריו, עד שיהיה מוכן להיכנס לתפקיד ה"מקשיב".
***
חלפו כמה שבועות עד שדן  ודינה הצליחו לזרום עם שיטת הדיבור לפי התור - גם בחדר שלי, וגם בביתם. הם כל כך התרגלו להפריע זה לזו עד שהיו צריכים לעשות מאמץ רציני כדי לבלום את עצמם.
ברגע שהם התחילו לדבר לפי התור, ולהקשיב באמת, הם הופתעו לראות באיזו מהירות הם מבינים אחד את השני, באיזו קלות הם יכלו להיפטר מהמרירות ההדדית שלהם, וכמה מהר יכלו לפתור חיכוכים, להגיע לפשרות, ולבסוף - לחזור למצב של התאמה נינוחה, שהם הניחו שכבר חלפה ופסה מחיי הנישואין שלהם.
תרגום מתוך Ten Minutes a Day to a Better Marriage: Getting Your Spouse to Understand You,Dr. Meir Winkler