אדם נברא בצלם אלוקים, ערכו הוא ערך רוחני יסודי בלתי מותנה, כפי שאמרו חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים, - אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם.

ערך בסיסי בלתי מותנה פירושו, שאתם חשובים ורבי ערך כ"בני אדם" כ"יציר כפיו של הקב"ה" כיוון שהמהות ה"אני הפנימי" שלכם היא ייחודית, יקרה ובעלת ערך רוחני אינסופי, נצחי ובלתי משתנה.

הערך הבסיסי הבלתי מותנה מבוסס על מספר הנחות יסוד.

1. לכולנו כבני אדם יש ערך רוחני אינסופי, נצחי ובלתי מותנה.

2. לכולנו ערך שווה כבני אדם, ערך זה אינו ניתן להשוואה ולכימות, אתם יכולים להיות טובים ומצטיינים בתחום החסד והנתינה לזולת, בשעה שאחרים יכולים להיות טובים יותר בתחומים אחרים, כגון: התמדה ועיון בלימוד, עסקנות ציבורית ומיומנויות חברתיות, כולם באשר הם, שווי ערך כבני אדם.

3. מרכיבים חיצונים אינם מוסיפים ואינם גורעים מערכו של האדם, מרכיבים חיצוניים כמו: מראה חיצוני, כסף, הישגים בעבודה.

מרכיבים חיצוניים אלו יכולים להגדיל את מה שיש לו, אלו מתנות המסייעות לו, אך ערכו כאדם הוא גורם פנימי רוחני אינסופי ובלתי משתנה.

4. ערכו של כל אדם הוא יציב ולעולם אינו נתון בסכנה גם אם מישהו רודף אותו - כגון בזמן מריבה, או דוחה אותו - כי אינו מוצא חן בעיניו.

5. ערכו של האדם אינו ערך שעליו לעמול כדי להשיג אותו, להרוויח אותו, או להוכיח שהוא קיים, זה נתון עם עצם לידתו, בריאתו, נתון קיים, כל מה שהאדם צריך הוא פשוט להכיר בו, לקבל, להעריך, להאדיר אותו.

"אלוקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא" זוהי עובדה, אקסיומה שאין עליה עוררין.

ה"אני" הפנימי, הנקרא לעתים גם "המהות" או "האני הרוחני" דומה הוא לאבן חן, יהלום יפהפה, שקצותיו המשויפים מחזירים את אור השמש ויוצרת מראה של זוהר מדהים.

כך הוא התינוק שנולד זה עתה, ה"אני" הפנימי יפיפה מושלם וללא רבב, שלם, נשמה טהורה וזכה.
אך במשך החיים הילד, כתוצאה מן הנלמד, השפעת סביבתו המחנכת והמגדלת מקיף את "המהות הפנימית" במרכיבים חיצוניים, העלולים להסתיר אותו, לדוגמא: טעויות או ביקורת עלולות להסוות את "האני הפנימי", ולהקשות על האדם לחוות את ערכו הבסיסי או אפילו להכיר בקיומו, לעומת זאת האהבה שהוא מקבל מאחרים מסייעות לו להכיר ולהרגיש בערכו.

המרכיבים החיצוניים משנים את האופן בו אנו חווים את המהות הבסיסית שלנו, את הערך הבסיסי, אך אינם משנים את הערך עצמו.

אהבה ואמון הם רגשות קרובים זה לזה במהותם, שניהם גם יחד נותנים לילד הרגשת חמימות ובטחון, בקן חמים ובטוח עשוי הילד לרכוש לעצמו את היכולת להכיר במהותו הפנימית בערכו הרוחני, ואת האומץ לגדול, להתנסות ללמוד ולהתפתח, כאשר חסר לילד הביטחון הפנימי, הכרת ערכו הפנימי הזה, הוא יעמול קשות על מנת לרכוש אותו באמצעים שונים.

לפיכך הוא יעשה כל מה שביכולתו כדי להקיף את עצמו בתשומת הלב של הוריו, כאישור לקיומו, ולא יירתע מלהשתמש בהתנהגות שלילית, מאחר ובאמצעותם הוא מושך אליו את התעניינותם של הוריו באופן המעשי ביותר, למרבה הצער, ילדים ואפילו מבוגרים חסרי בטחון - הכרת ערכם הפנימי, חסרי מנוחה ורוגע, נוטים בדרך כלל להתנהג בצורה שלילית, כתוצאה מכך הם מושכים אליהם תשומת לב שלילית, ולפיכך מתחזק אצלם עוד יותר חוסר הביטחון, וחוזר חלילה, והכרתם במהותם הפנימית מהם והלאה.

הורים ערניים ואחראים, יכולים לזהות אצל ילדיהם צורך מיוחד בתשומת הלב ובהרגשת ביטחון, ולסייע להם להשיג צורך זה באמצעיים חיוביים, כאשר הורים מצליחים להעביר מסר יעיל ופורה של אהבה וליצור בסיס איתן של אימון בעוד ילדיהם קטנים מאוד, ובכך כשהילד מכיר במהותו הפנימי, ויודע שהוא בעל ערך עליון בלתי ניתן לערעור, ישיג את תשומת לבם על ידי התנהגויות ומעשים חיוביים, אולם לא מאוחר מדי בכדי לנהוג באופן הרצוי והטוב, הילדים המתבגרים ואפילו המבוגרים (והמזדקנים) הבעת האהבה ויצירת האימון עשויות אמנם למנוע בעיות התפתחותיות אצל הילד (כגון הבעה רגשית, שליטה, דחיית סיפוקים וכדומה) אך יש ביכולתן גם לעזור ו"לרפא", לפתור בעיות אלה גם כאשר הן כבר קיימות, כל ילד בכל גיל שהוא (גם כשהוא ילד "גדול", נער, מתבגר, ואפילו נשוי) בין אם הוא בן שנתיים, בן חמש, בן שתיים עשרה, שמונה עשרה, ואפילו בן שלושים, יוכל להפיק תועלת רבה מניסיונותיהם של הוריו, מטפליו, בן זוגו, ליצור עבורו אווירת חמימות, אהבה וביטחון.

מהו האימון, שערכו כה רב, וכוחו כה גדול, שנפש האדם שואבת ממנו כוחות להתעצם ולצמוח ?.

אימון - זוהי הרגשה של שלוות הנפש המלווה ביטחון מוחלט בזולת, ילד חווה הרגשה זו לראשונה ביחס להוריו ולאחר מכן כתוצאה מתהליך ההפנמה ביחסו עם הקב"ה.

ככל שהילד בטוח יותר שכל מעשיהם של הוריו הם לטובתו, כי אין אדם קרוב אוהב שיודע את ערכו של הילד זולתם, כאשר יתבגר ויצמח לנער, יפנים "שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד" 

זוהי נקודת אזהרה ראשונה במעלה להורים - הילדים הינם פקדון בידינו, ותפקידנו להוביל להנחיל להם את הדרך והכוחות לעבוד את הבורא יתברך, זאת היא מטרת בריאתנו, וירידתנו בעולם הזה. תפקיד ההורים לסייע להגיע ליעוד "לעובדו בכל לבבכם" מתוך אהבה ויראה.

האימון שנותן הילד בהוריו משול לגזע עץ - ששורשיו חודרים עמוק לתוך פנימיותו של הילד ומקנים לו עצמה וביטחון פנימי, וענפיו פורצים אל על בהבעת אמונה וביטחון בבורא עולם, היונקת את חיותה מחוויית הרגשת האימון והביטחון ביחסי הילד עם הוריו.

ניתן להקנות לילד תחושת אימון בהוריו על ידי התנסויות חוזרות ונישנות, שכתוצאה מהם הילד ילמד לבטוח בהוריו, כי הם יוכיחו לו את יושרם והגינות לבם, ואהבתם.
 
ילד הגדל על בסיס של אימון ואהבה כאשר יגדל ויהיה ל"אדם" יהיה בעל הערכה עצמית מוקיר ומעריך את "האני הפנימי" שלו. ולכן אדם זה יתייחס לפגמים שלו כאל מרכיב חיצוני הדורש תשומת לב, והתייחסות לטיפול שיובילו לשינוי אם זה אפשרי. וכאשר אין באפשרותו לערוך שינוי במציאות שלו, הוא מקבל את המצב כמו שהוא. לדוגמא: נער צעיר שהפך לנכה המרותק לכסא גלגלים, אמר: "גידול פגע בעצב, שאומר לרגליים שלי מה לעשות". אך אני יכול לעשות עוד הרבה דברים טובים.

נער זה ידע כיצד להפריד בין ערכו הבסיסי כאדם לבין מרכיביו החיצוניים של האישיות שלו, שכן הוא ידע והכיר את נכותו הפיזית כעובדה, מבלי להסיק מעובדה זו מסקנות על מהותו הפנימי כאדם, ערכו המהותי הפנימי לא השתנה למרות נכותו, אומנם תפקידיו הם שונים, והביטוי לערכו הפנימי יבוא להכרה בצורה שונה מזה שגופו הפיזי בשלימות, אך ערכו לא נפגם.

דוד המלך ע"ה מבקש "יתמו חטאים מן הארץ" - "חטאים" ולא "חוטאים" חשוב להבין את ההבדל בין תחושת אשמה, שהיא הרגשה שלילית לגבי אירוע מסוים או לגבי התנהגות לא הולמת, לבין בושה שהיא הרגשה שלילית לגבי "האני הפנימי".

תחושת אשמה הנובעת מהתנהגות בלתי רצויה היא בריאה ומניעה את האדם לשנות את התנהגותו לעמת זאת, גינוי "האני הפנימי" מערער ופוגע למוטיבציה לשינוי.

"יתמו חטאים" - הרעיון לשפוט את התנהגות עצמה, ולא את "האני הפנימי".

כאשר אנו שופטים את ההתנהגויות המיומנויות המשונות שלנו, אנו מסוגלים להיות הגיוניים ואובייקטיביים אך כאשר אנו מגנים את עצמנו מן היסוד אנו איננו הגיוניים כלל ובוודאי לא אוביקטיביים ומאבדים את הפרופורציה הנכונה לגבי האירוע, בדרך כלל אנו מבקרים דרך עדשת "זכוכית המגדלת" המעצימה את החסרונות ומגדילה ומנפחת את הנזקים.

יש מאוד להיזהר ולהבחין ולהבדיל בין רגשות של אי נוחות, הנובעים מאכזבה, מחלה, עייפות, כעס, חרדה, תנודות במצב רוח, לבין התחושות השליליות של "האני הפנימי".

לדוגמא: מורה צעירה מתחילה שחפצה בקידום במקום העבודה, ראתה שהקידום הוצע לחברתה. במצב כזה בוודאי שתרגיש את תחושת האכזבה ואולי גם צער וייתכן גם אי שביעות רצון מהמנהלת, אם במצב כזה תשכיל ותאמר שחלק מהכישורים שלי עדיין לא מתאימים למשרה זו - הרי שפטה את כישוריה ולא את מהותה הפנימי הערכית, הצהרה זו היא עובדתית, מציאותית, ששופטת את רמת הכישורים שלה ואולי גם את נסיון הכשרתה או הקשרים שיצרה. אך אינה נוגעת כלל בערכה המהותי, והיא תוביל אותה להחלטה כיצד להשקיע בשיפור הכישורים, הקשרים, המיומנות, וכדומה.

אך אם תצהיר "אני לא מספיק שווה וטובה כאדם" או "אני כשלון" זוהי הצהרה שקובעת כי היא נחותה כאדם ושערכה הבסיסי מוטל בספק, מחשבה תבוסתנית שכזו עלולה להוביל לשנאה עצמית ביקורת שלילית חריפה המובילה אף לדכאון.

לכן שפטו את הכישורים ואת רמת הביצועים הנוכחית שלכם, אך לעולם אל תשפטו את "האני הפנימי" שלכם.

כשאנו טועים יש לנו את היכולת לתקן את דרכנו! (ולא משנה הגיל והמצב)