"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה".

נדמה כי הבטחה זו של חז"ל נותנת לנו את הכוח מדי שנה ושנה כשאנו מתאבלים על חורבן ירושלים, היא הנותנת לנו את הכוח מתוך הבנה ש"יש תקווה לאחריתך" שהרי מיד אחר כך תבוא הנחמה – "נחמו נחמו עמי".
חלק מכריע בתהליך האבלות על ירושלים הוא הכרה והבנת הסיבות לחורבנה. כשאנו מתאבלים אנו לא נוהגים רק באקט חיצוני כמו צום וסיכה שמסייעים אמנם אך רק מסייעים לתהליך הרוחני יותר – הפנמת הסיבות לחורבן ומתן ביטוי לכך בהתנהגותנו היומיומית.
דורות הלכו ובאו ואלפי שנים מתאבל עם ישראל על ירושלים וטרם זכה לראותה בבניינה. אמנם לעתיד לבוא יחזו עיני כולם בשוב ה' לציון ברחמים, אך הזכייה האמיתית היא בנית חורבות העיר על ידי המעשים הרוחניים של כל אחד ואחת.
כשם שתהליך האבל הוא לא מעשים חיצוניים בלבד, כך תהליך הבניה. את ירושלים לא בונים מעצים ולבנים, את ירושלים בונים במעשים, במעשי חסד וגמילות חסדים.
נכונים הדברים כלפי כל אחד מעם ישראל אך עוד יותר וקל וחומר בבתינו אנו. בנין ירושלים מתחיל בזוגיות שלנו, בחינוך ילדנו: בהארת הפנים, בסבלנות ובנשיאת העול עם השני, שמשחרב בית המקדש מוצאת השכינה נחמה בבית היהודי שמקביל לבית המקדש ולקודש הקודשים ממש.
אז בודאי נזכה לראות בבנין ביתנו הפרטי וביתנו הלאומי – בית המקדש במהרה בימינו אמן.