שלבים וכלים בעבודת המידות
סדרת מאמרים- חלק ג'

עבודת המידות היא מלאכה מדוייקת עד קצה חוט השערה, אלא שעדיין לא הומצא מדע שיוכל למדוד זאת. מה שכן הצליחו להוכיח במחקרים זה שזוגות ששורות בינהם מידות כמו שלום, אהבה, סבלנות והכרת הטוב הם יותר בריאים ורמת התחלואה שלהם נמוכה. בבואנו לשנות מידה אנו עלולים לטעות ולחשוב שאנו ב'סדר' או צודקים ואילו הזולת הוא הטועה. האדם שבוחר לעבוד על מידותיו נאלץ להסתפק בהבנתו ותפיסתו הסובייקטיבית, או בבקורת של הסובבים אותו, שגם הם עלולים להיות בעלי נגיעה אישית ודעות קדומות. אלא ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ובדרך כלל כאשר אדם מקרין לזולתו חום וחיבה אמיתיים הוא יקבל זאת בחזרה.

מידת הכעס
ישנם מצבים בהם מאד ברור לנו מהי המידה אותה אנו רוצים לתקן אבל הייצר המתגבר בכל פעם מחדש יגרום לנו למצוא את עצמו כבולים בדפוסי התנהגות מסויימים ללא מוצא. אחת המידות שרוב בני האדם לוקים בה מעט או הרבה, בגלוי או בסתר ליבם, היא מידת הכעס. זו אחת המידות שלא פשוט לתקן ולכן נתמקד בה במאמר זה. לא בכדי נאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ואמנם בעבודת הנפש לא מספיק הרצון הרגיל. הרצון צריך לשאת בין השאר הכרת התהליכים הרגשיים שעוברים עלינו והבנת האדם שמולנו גם מעבר למה שנראה על פני השטח. הכעס עלפי רוב כרוך בהתלהטות רגשית ולכן ההרסנות שבו מכלה הרבה חלקות טובות וגורמת לנזקים בלתי הפיכים. מצבי כעס עולים פעמים רבות בין בני זוג ומחבלים בתקשורת בין בני המשפחה. הבית האמור לשמש כמקום מבטחים הופך לשדה קרב ולמקור של אכזבות ותסכולים. 

הקפיץ והלחץ
על פי רוב הכעס בא לביטוי חיצוני בהתפרצויות ובמילים קשות. מסביר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" שהמטענים הרגשיים שאנו מדחיקים הם כמו קפיץ לחוץ בעוצמה. ברגע שהקפיץ ישוחרר הוא יקפוץ באותה עוצמה אנרגטית של הלחץ שבו הוא היה נתון. גם הכעס הוא ביטוי לרגשות האצורים בקירבנו. אנו אוספים בימי חיינו התנסויות וחוויות מינקות ועד בגרות שחלקן עלולות לרשום בנפשנו אכזבות ותסכולים.
לדוגמא אדם החוזר הביתה מהעבודה לאחר יום עבודה מתוח במסגרת המחייבת אותו להיות בשליטה עצמית אינו יכול להכיל את רגשותיו וארוע פעוט בבית עלול לגרום לו לפרוק את המתחים שצבר במשך היום. הסובבים אותו אינם יכולים להמנע מתגובה. יש הכועסים בחזרה ויש מי שנבהלים מהכעס הפתאומי, מאחר וההתפרצות אינה ביחס למתרחש במציאות. יש המבליגים אבל צוברים בלב עלבון ועוינות. אדם הנפגע מהתפרצויות כעס יכול לשאת פגיעות רגשית, חשדנות וסגירות במשך שנים רבות. למעשה נוצר מעגל סגור כאשר ילדים שמתבגרים הופכים להיות כעסנים כמו הוריהם.

הרגש המטעה
לא אחת אנו מבזבזים כוחות מיותרים בגלל פרשנות מוטעית של המתרחש מולנו. כמו 'פטה מורגנה' במדבר המוליכה אותנו שולל כך אנו עלולים לכעוס מאד על דבר שמתברר בסופו של דבר כשולי וחסר ערך. כעסנו ורבנו והאווירה כבר הפכה לעכורה והאדם מולנו נותר פגוע ומרוחק. ישנם גם מקרים בהם אנחנו משוכנעים שנעשה לנו עוול. רגש של פגיעות גורם אז לתפיסה מוטעית ומופרזת של המציאות ובעקבותיו מתעורר גם הכעס כתגובת שרשרת. ישנם מצבים בהם האדם כועס כאשר לא מסכימים איתו ואינו מוכן להשלים עם מצבים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו. הרגש הטמון תחת תפיסה שגויה זו הוא שאנחנו דחויים ודעתנו היא חסרת ערך. 

ההבנה המרפאה
עלינו להפנים את ההבנה שלכבד את דעתו של הזולת לא שולל את דעתנו. בני אדם שונים אחד מהשני בצרכים ובמבנה האישי. לקבל את השני כפי שהוא זה גם לקבל את עצמנו. לקבל משמעו לפתוח את הלב לאדם שמולנו מתוך הבנה עמוקה שאין זה משנה כלל אם קיבל את דעתנו. עלינו לפתח את הבטחון בחשיבה האישית שלנו ולא להתלות בצורך שאחרים יאשרו אותה. אז נוכל להבחין שלעיתים הזולת אינו מסוגל לקבל דעה שונה משלו כי זה יערער את ביטחונו. ההסכמה לכבד את הזולת חייבת לנבוע מהבנה פנימית עמוקה שבחיוניותה נושאת מזור לליבנו שלעיתים מחפש הכרה והערכה.

מקדמי בטחון
עלינו להכיר את עצמנו. אם אדם מודע לכך שהוא מהיר חימה עליו לנקוט במקדמי בטחון. ולהלן מספר דוגמאות לכך:
פסק זמן- כאשר פונה אלינו בן הזוג או אחד הילדים בבקשה מסויימת, לעיתים ברגע הראשון אנו מסכימים ולאחר מכן אנו מבינים שהחלטתנו היתה שגויה. המצב שנוצר גורם למצבי כעס ומאבקים. לקחת פסק זמן זה לשמור על זכותנו לא לענות מיד. בנעימות וסבלנות אפשר ליידע את בני הבית שעלינו לחשוב על הדבר ואין באפשרותנו להחליט באותו הרגע.

הזכות לאמר 'לא'- באותו ענין, כאשר אנו מחליטים לסרב לבקשה מסויימת ובני הבית מנסים לערער עליה, מתחילים להתעורר ויכוחים והרוחות מתלהטות. אנו מרגישים ה'מאכזבים' ומגיבים בכעס והתגוננות. זכרו! זכותנו לסרב מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה ביותר לנהוג בה באותו הזמן. הזולת יקבל זאת ביתר קלות אם הדברים לא יאמרו בהתרסה אלא בנעם ומתוך כבוד לרצונו.

הבעות פנים- כאשר אנו מודעים לכעס ש'ממתין מאחורי הפינה', עלינו להשגיח מאד על הבעות הפנים שלנו. לעיתים אנו רוצים להמחיש לזולת את חוסר שביעות רצוננו מהתנהגותו ואנו מפגינים פנים זועפות יותר מאשר אנו חשים באמת. הסכנה היא שהלב נגרר אחרי המעשים ונוצר למעשה כעס שלא היה שם קודם.

להשקיף מהצד- לא להגיב מיד כאשר עולה כעס. לספור בלב עד 3 או להתכופף לחפש משהו במגירה תחתונה. אפשר  גם לצאת לרגע מהחדר באיזו טענה. ברגעים אלה נתבונן על המתרחש כמשקיפים מהצד. ננסה לרגע קט להוציא את עצמנו כביכול, מתוך הסיטואציה. כך נוכל לפעול ביתר אובייקטיבית ונגלה  כמה הכעס מיותר למעשה.

אם נתמיד בעבודה זו נגלה שהיא אינה קלה כלל וכלל אבל פירותיה בצידה. אין זה פשוט לשנות מידה ללא הדרכה של אדם מנוסה וליווי של קבוצת תמיכה אבל אפשר ללמוד שלהבין את הזולת במקום לכעוס עליו זה לעשות איתו חסד. נוכל לחוש אם דייקנו בעבודת המידות בכך שליבנו באמת יפתח לזולתנו בחום ורגישות ואז למעשה לא יהיה מקום לכעס ועוגמת נפש אלא לתחושת מלאות ושמחה אמיתית.