"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים, בנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים, ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי..." (סוף תענית).
מעמד הכרמים תמוה במקורותינו, היכן היו "משמרות הצניעות"? ואיך זיהו את השידוך?
ט"ו באב הראשון כשכלו מתי מדבר היה יום של גילוי הכפרה על חטא המרגלים, ויום הכיפורים היה יום גילוי הכפרה על חטא העגל. לאחר ט' באב היו אלו ימים של פיוס ושל חסד בהם התגלה עומק הקשר הנצחי שבין הדוד לרעיה והתעוררה האהבה בלי גבול של הקב"ה לעמו, הקב"ה זיהה את רעיתו מחדש עוד טרם חטא ורבב. לכן ימים אלו הפכו גם אצלנו לימי שידוכים, כשהמשיכה בכרמים התקיימה בין נשמות השייכות זו לזו ככוח מגנטי (בני יששכר לט"ו באב).
הייתה שם פשטות גדולה, התעלות רוחנית. ט"ו באב קרוי בסוף ספר שופטים "חג ה'", יום של טהרה, שהושווה ליום הכיפורים. לא חששו ליצריות, כי פנימיות ואצילות הובילו את המהלך, והצעירים מתוך השראה ידעו ש"זהו זה".
למרות שמציאת בן זוג הוא בנפשה של הבת, "כולן לבשו בגדי לבן שאולים כדי לא לבייש את מי שאין לה" (תענית ד ח). הבגד הלבן מסמל טוהר גשמי ורוחני כביום הכיפורים. הגמרא בירושלמי קבעה שעל הבת לשאול את הבגד ממי שמעליה. בת כהן גדול מבת מלך, בת סגן כהן גדול מבת כהן גדול, וכו'. עליה "להינשא"! לעלות דרגה, לקלוט תובנות, לזהות את השידוך (מאור ושמש לט"ו באב). והבחורים התבקשו "שא נא עיניך וראה", תרומם את המבט כלפי מעלה, אל מה שמעבר, אל תסיח את הדעת אל הזמני והמפתה, תאפשר לחלק הנשמתי הזך שבנפש לבחור את בחירתו.
כאשר האגו במרכז ו"הכול מגיע לי" רבדים אלו מטושטשים וחסומים.
היפות אמרו: "תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי". הייתכן שהתפארו ביופיין? היופי הינו רוחני. טוּב, עדינות, חום ושמחה – יכולים להתפרש כיופי, ולכל אחד יופי משלו. מי שאיננו אוהבים אינו יפה בעינינו, גם אם בגופו הגשמי הרמוניה מושלמת. הבנות רוממו את היופי למקורו בשאיפה לאלוקות. "אשה יפה" אותיות "שאיפה". הבעש"ט אמר: "אם הסתכל על אשה יפה, יחשוב מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה, לא היה לה זה עוד הפנים. נמצא ששורש היופי הוא כוח אלוקי" ( צואת הריב"ש הנהגות ישרות).
המכוערות אמרו: "קחו מקחכם לשם שמים". הן ידעו שיופי, ייחוס וכסף, ניתנים מלמעלה כמתנה, וקראו לראות פנימה, את האישיות. היופי הגשמי יתקמט ויתכער, כסף בא והולך, ומה שבאמת חשוב הוא היופי הפנימי, "אשה יראת ה' היא תתהלל".
לא היתה התעלמות מההופעה הגשמית, אך עיקר המשיכה היתה רוחנית. הפגישה בכרמים החלה כחיצונית, אך עברה מיד להיות יותר ערכית בוגרת ומעמיקה.
מראות ט"ו באב נראים כלקוחים מעולם אחר, אגדי ומופשט, אך לא כן. גם היום, כמו אז בכרמים, ההחלטה "להינשא" נובעת מאמונה והשראה. משהו אינטואיטיבי מצריך אומץ לקבל החלטה לכל החיים. מי אומר שהקשר יתמיד גם כשיפוג התענוג? אלא שבימינו, לעיתים זיהוי "החצי השני" מעורפל ומסובך. ודווקא הנסיונות החוזרים, האכזבות והברורים, מעידים על קיומו של זיכרון קדום: "בת קול" שאינה מרפה. וכך, פגישות הסרק מחדדים את החוש המבחין בין מתאים לבין לאו, מתעצמת התפילה, מתרבים התחנונים, ומתבהרת חווית האמת. וגם אלו המתחתנים באופן שכלי לגמרי, מזהים, כמו אז, אולי בסמוי שכאן תקוותם.
ולמחרת החתונה, אז כמו היום, מחזירים את הבגד הלבן, ומתחילים בעמל, והנה כבר משפחה. ולעיתים מתגנבת השאלה היכן הבחורה השמחה, מאירה, יפה, מקסימה בלבן, שהכרתי שם בכרמים? היכן הבחור הרגוע, רוחני, רגיש וחזק שעמד שם?
הם כאן. את התעלות ימי השידוכים, הם לאט לאט משלבים עם כלי החיים הרחבים, עם המציאות. מתוך עבודה יום יומית החודרת לכל פרטי החיים, הם נפתחים לקשר עמוק מזה שהיה בכרמים, קשר ההופך לקניין חקוק ואמיתי.
ולנשואים, מובא שט"ו באב הוא יום המתאים להיזכר. להיזכר בהשגחה הפרטית שכיוונה את השניים זה לקראת זו, להעלות חיוך ולהודות. זהו יום המתאים להיפתח מחדש אל האמונה, אל הרצון ותפילה שנצליח, יום לאפשר ל"אורות" אותם הימים לחלחל פנימה, לרומם ולכוון.