חלק א'

הכתובה משמשת גם כאמצעי לחץ על האשה, לחיות כראוי ולהתנהג נדרש. ולכן במקרים שונים של התנהגות לקויה של האשה, (נדרנית, מכה, וכיוצ"ב), או כשהיא 'מורדת' מחיי אישות, או כשהיא 'עוברת על דת', היא מפסידה את כתובתה, כדי שתהא קלה בעיני בעלה להוציאה.

כאמור הכתובה ניתנה להגנה על האשה, שלא תהא קלה בעיני בעלה להוציאה. אולם מאידך השתמשו חז"ל בכתובה לחייב את האשה להתנהג כראוי – באיום שכאשר לא תתנהג כראוי תפסיד את זכות כתובתה, ותיהפך בכך קלה בעיני בעלה להוציאה. וכלשון הרמב"ם (פכ"ד מאישות הט"ז): "עוברת על דת משה או על דת יהודית,, אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו – אלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

נשים כאלו הם כמו אשה מורדת, או אשה עוברת על דת, או שיש לה התנהגויות רעות מסוימות. אשה הנקראת בפי חז"ל "מורדת", מפסידה את כתובתה. כלומר פוחתים מכתובתה מידי שבוע, או אם רצה בעל לגרשה רשאי להוציאה תיכף בלא כתובה. "מורדת" היא אשה שאינה רוצה להיות עם בעלה בחיי אישות, ופעמים רבות כשעזבה את הבית היא כבר מוגדרת כמורדת. ישנם צורות שונות למורדת (עיין כללים קצרים לעיל פרק עא סעיף יב), ופרטי הלכה זו רבים (בשו"ע אבה"ע סי' עז, והנו"כ), וכבר נתחברו על זה ספרים שלמים. גם בפסקי הדין הרבניים נדרשו עשרות פעמים לנדון זה, ובכלל הבסיסי שאשה אינה מוכרזת כמורדת אלא כאשר הבעל מעוניין בשלום בית (ולא כשהוא מבקש גירושין), עיין עליהם. ולא נאריך אנחנו בזה, רק נציין לארבעה מאמרים שבספר דברי משפט ח"ח (מעמוד נ ואילך) מארבעת אבות בתי הדין, ושם מתקבלת תמונה ברורה לדין מורדת בזמנינו, לדין הכתובה, התוספת, המתנות, חלוקת הדירה והרכוש, ועוד.

כמו"כ אשה ה"עוברת על דת" לפי הפרטים שנתבארו בשו"ע אבה"ע סימן קטו, (מכשילה אותו באיסורי אכילה, או באיסור נדה, הולכת בלבוש פרוץ, רוחצת במקום פרוץ, ועוד), – מפסידה את כתובתה. וביאר בשו"ת דבר אליהו (לובלין תרע"ה, סימן עא), דאשה המכשילה את בעלה באיסורים קנסו אותה שתפסיד כתובתה, כדי שלא תעשה כן, וגם עוד שעי"כ הבעל עצמו יזהר ממכשולות שהיא נותנת, ביודעו שאם ימצא שהיא מכשילה יוכל לגרשה בלי לשלם, משא"כ אם יצטרך לשלם את הכתובה הוא יעלים עין ממה שהיא מכשילה אותו. [ובקשר לאשה שהמירה דתה, עיין מ"ש להלן אות כו].

כמו"כ התנהגויות רעות שונות של האשה, גורמות לה להפסיד את הכתובה. כמו מי שמדברת בקול בענייני אישות שלהם, או שהיא נודרת ואינה מקיימת, או מקללת את הורי בעלה בפניו, מסתכסכת עם שכנותיה, או מסכסכת את בעלה עם השכנים, וכן מי שקבלה על עצמה נזירות, או שלא תסדיר בגדים חדשים לילדים, ועוד דוגמאות. בכל זה קנסו אותה להפסיד את הכתובה, כדי שתמנע מעשות כן. (אא"כ היא עושה כן בגללו, כגון תגובה למה שהוא מכה אותה, שאז אינה מפסידה את הכתובה, וכמ"ש הבאה"ט סי' קטו ס"ק יד בשם מהר"א בוטון). פרטי דינים אלו רבים, ולא נכתבו כאן אלא ככלל, כי למעשה הענין תלוי בכל מקרה ומקרה.

חלק ב'

הכתובה משמשת גם כאמצעי לחץ על האיש כנגד התנהגויות רעות שלו: בעל המורד ממצות עונה כמנהג אנשים רגילים, או חולה, (וי"א גם בעל המורד מלפרנס), או בעל אלים, מכה, ועוד כיוצ"ב דברים המוגדרים בהלכה, בי"ד כופה אותו לגרש ע"פ דרישת האשה, וחייב לשלם את כל הכתובה. כמו"כ בעל הנכנס להגדרת רועה זונות" בי"ד פוסקים שחייב לגרש את אשתו.

לפעמים השתמשו חז"ל בתשלום הכתובה גם כאמצעי לחץ על האיש – נגד התנהגויות רעות שלו. הבולט במקרים אלו הוא בעל "מורד" מקיום חובת עונה, שחכמים קנסו אותו להוסיף לאשה על כתובתה סך ידוע לכל שבוע, עד שיחזור בו. (כתובות סג ע"א, ושו"ע אבה"ע סי' עז ס"א). מקרים קרובים לזה הם בעל שאינו מסכים לקיים עם אשתו את חובתו כמנהג אנשים רגילים, או מי שחלה ואינו יכול לקיים את חובתו כראוי, שבאלו אין תקנה במה שיקנסוהו להוסיף על הכתובה, ולכן רשאית האשה לדרוש גט וגם את כל הכתובה תיכף. (כתובות מח ע"א, ושו"ע סי' עו סי"ג). מקרה נוסף הוא, כאשר הבעל נדר שלא יקיים עמה מצוות עונה (בצורה שהנדר חל), שגם בזה אין תקנה לקונסו עד שישוב אל אשתו שהרי איננו רוצים שיעבור על הנדר, לכן הקנס הוא שיגרש וישלם את כל הכתובה תיכף. (כתובות סה ע"ב, ושו"ע אבה"ע סימן עז ס"ט).

בעל שאינו רוצה לפרנס את אשתו, אם האשה רוצה בכך – כופין אותו לגרש ולשלם לה את הכתובה. אבל כשאינה רוצה גט, אין כופין אותו לגרש אלא לפרנס, ואין קנס בכתובה כל זמן שאינו מפרנס. (בכתובות סג ע"א ועז ע"א נחלקו רב ורב הונא אי מרידה ממלאכה הוי מרידה, או רק מרידה מעונה הוי מרידה. ואמנם בירושלמי גיטין פ"ט ה"ח נראה דהלכה כרב שגם מורד ממלאכה הוי מורד, וכן דעת בה"ג. אך הרי"ף ור"ח חולקים, וכן מתבאר בשו"ע אבה"ע סי' קנד ס"ג, שאין קונסים מורד ממלאכה. אבל כופין אותו כנ"ל. ועיין ברשב"א כתובות עז ע"א שם מתבאר דיתכן לכפות אותו לשלם הכתובה עוד קודם שיגרש).

בעל הכובל את אשתו מלהתנהג התנהגויות נורמליות ידועות, כמו שאינו מרשה לה ללכת לבית הוריה, או להתקשט, או להתנהג עם חברותיה בצורה רגילה, או מכריח אותה לעשות פעולות משונות כלשהם, הרי זו סיבה לכפותו לתת גט וגם כתובה. (בכתובות עא ע"ב, ובשו"ע אבה"ע סי' עז, והפרטים באוצה"פ שם).
בעל אלים, המכה את אשתו, בי"ד מזהירים אותו לחדול מכך, ואם לא חדל כופין אותו לגרש וגם ליתן את כל הכתובה, לפי שאין האשה יכולה לדור עם נחש בכפיפה אחת. (אבה"ע סי' קנד ס"ג ברמ"א, והוא משו"ת הרמב"ן סי' קב). ובעל המאיים להכות את אשתו, עיין מ"ש בפסקי הדין הרבניים (ח"ג עמוד 220). בעל המכנה את אשתו במילות גנאי, או המוציא על אשתו שם רע שהולכת עם אחרים, עיין מ"ש בפסקי הדין הרבניים (ח"ו עמוד 257).

בעל הרגיל לכעוס על אשתו ולנעול עליה את הבית שלא תוכל להכנס, ג"כ כופין אותו לגרש וליתן כתובה. (ברמ"א שם, והוא משו"ת הרשב"א סי' תרצג). ומ"מ הנועל את אשתו בבית מפני קנאה שהוא מקנא לה שלא תלך עם אחרים, אף שאין זו הדרך הנכונה, אין זו סיבה לכפותו לגרש ולהתחייב בכתובה. (עי' גיטין צ ע"א רש"י ד"ה פפוס).

בעל המשרך דרכו עם נשים אחרות, באופן שנכנס להגדרת "רועה זונות", יש סוברים שיש לכפותו לגט ולשלם כתובה. (סי' קנד ס"א ברמ"א). ואע"פ שבעל שבגד באופן חד פעמי עם אשה אחרת עדיין אין בזה להכריחו לתת גט (לעומת בגידה חד פעמית של האשה, שאז הבעל מצווה לגרשה והיא גם מפסידה את הכתובה, מפני שמהתורה אשה אסורה להיות לשני אנשים ואיש יכול להיות בעל לשתי נשים, וכמו שביארנו בפרק א הערה 1), מ"מ כשהתנהגותו הכללית של הבעל עם נשים היא פרוצה, הדבר חמיר טפי, כי אז החיובים שלו אל אשתו נפגעים, מצוות עונה עמה, וכן כסף שהוא מבזבז על אחרות. אמנם כיון שיש מחלוקת בהלכה זו אם כופין או לא, נוהגים בתי הדין רק לתת פס"ד שחייב לגרש. בספרי פסקי הדין ישנם מקרים רבים כאלה מגדולי הרבנים (עיין פד"ר ח"א עמ' 139, ח"ח עמ' 124, ח"ח עמוד 254, ח"ח עמוד 275, ועוד). וע"ע להלן אות כג סק"ה מה היא צורת הכפיה, ושם סק"ו את פרטי התשלום מן הכתובה.
כל הדברים הנ"ל הינם כללי הלכה. אבל למעשה בדר"כ כל מקרה מורכב בנתונים נוספים, מצד האיש ומצד האשה, ולכן הפסק הסופי מסור בכל מקרה ומקרה רק לבית דין.