עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, הנגישות הקלה למאגרי מידע, הפתיחות\לעולם הרחב והכרתו, מה שנקרא "הכפר הקטן",
עם כל זה שרוב הנשים בעולם המערבי, משכילות (ברמות השכלה שונות), דעתניות יותר, יכולות להשמיע את קולן ולהשתתף בשיח הכללי כשוות.
עם כל ההכרה והדרישה לשיוויון בין המינים.
עם כל ההבנה שצריכים להיות, תמיכה ועזרה הדדית בבניין, אחזקה ושמירה על הזוגיות והמשפחה.
עם כל זה שלנשים יש יכולת עצמאות כלכלית ולא פעם, הן מרויחות יותר מהבעל.
עם כל זה שבהרבה בתים, מבחירה, (או שלא) נשים הן אלה שיוצאות מבתיהן וחוזרות עם הכסף לכלכלת הבית.
עם כל מה שנאמר לעיל, עדין האישה היא זו שנדרשת לעשות את כל עבודות הבית השוטפות הכוללות: ניקיון, כביסות,קיפול,בישול, עזרה בשיעורי- הבית, השגחה על הילדים, דאגה לחינוכם, ומילוי משאלותיהם.
את כל העבודות הנ"ל, היא מצופה לעשות, בלי שום קשר לעובדה, שבנוסף היא עובדת בעבודה מחוץ לבית, בקצור, שתהיה "אשת חיל".
"אשת חיל"- כשאומרים "אשת חיל," זה אומר שהאשה עושה עבודה רבה, שנדרשים הרבה "אנשי חיל" (שריון, רגלים, תותחנים וגם אויר) לעשותה ואת הכל היא מספיקה ועוד עם חיוך.(לפעמי
כשמדובר במשפחה בעלת מעמד כלכלי גבוה, כשהבעל עובד והאישה אינה עובדת מחוץ לבית. כאן, בכלל לא ברור, מה יש לאישה להיות נעצבת אל ליבה או להפגין חוסר שביעות רצון.
הרי על מה התרעומת? איפה עוד תמצא בעל עשיר כזה, שנותן לה יד חופשית לקנות ככל העולה על רוחה עם בית גדול ומרווח, מה חסר?
- מסתבר ש"משהו", חסר!
בין אם חיים בתנאים של רווחה כלכלית רבה או בגבולות הנורמה, ובין אם חיים בתנאי מחיה כלכליים לוחצים, המשהו החסר, לרוב, לא תלוי בתנאים הפיזיים של המשפחה.
"ואל אשך תשוקתך"- הרווחה והסיפוק הנפשי של האישה, תלויים מאוד בתקשורת הבין אישית שלה עם בן זוגה- ואל כך תשוקתה, תשוקתה אל התמיכה, הבעות חיבה והערכה הדדיים.
עם "כתר זהב" על ראשה ו"ירושלים של זהב" על צוארה, זקוקה האישה בנוסף לאבנים הטובות, ,,למילים טובות, מנחנות ומלטפות.
היא זקוקה לאוזן קשבת לדאבון ליבה, לאת שעבר עליה (גם אם לבעל זה נשמע כקשקוש, או כבזבוז זמן). האישה רוצה להיות בטוחה שבן זוגה נמצא שם, כשהיא זקוקה לו: ברגעי שמחה, אבל גם, ובמיוחד ברגעי משבר, ברגעים של חולשה, כשלון, הסוס. היא רוצה להיות בטוחה שבן זוגה יהיה אמפטי, מקשיב, מעריך ומבין. שהוא לא ישתמש במידע, ברגעי החולשה כנשק לקנטר, להשפיל ולעקוץ בימים אחרים. שלא יחכה בפינה להכות.
בנוסף, נכונות להקשבה בצורה ממוקדת לא כדרך אגב, תוך כדי עיון, צפיה או חשיבת מחשבות אחרות. ישנה ציפיה של האישה לשמוע מילים שמביעות אמפטיה, ומראות שישנה ההקשבה ואיכפתיות. כמו: "אני ממש מצטער לשמוע על כך..." , "בואי ונראה איך מתגברים על זה...", "מה את אומרת? זה ממש נהדר...." , "עשית מעשה נכון..." , "אני מרגיש שזה מאד כואב לך..."
כמה מעט נדרש, לפעמים, להביא להרבה רווחה נפשית ורפוי שברון לב.
ולנשים: למדנה את עצמכן לבקש את תשומת הלב בצורה חכמה ונעימה. קראו ושננו משפטים שיעבירו מסר חיובי מבלי לגרום לצד השני להתבצרות.
כמו: "הייתי שמחה לשמוע כמה מילות עידוד אחרי היום הקשה שעבר עליי".
"אתה צודק, בפעם הבאה אקח זאת לתשומת לבי".
לומר לצד השני "אתה צודק" מרכך את הדו-שיח גם אם לא בדיוק חושבים כך. בתור "כלי" לשלום הוא עדיף מאשר להוציא את החיצים.
כדאי שנפנים את העובדה שאנו אדונים של מחשבותינו ותגובותינו ולא נגרר לשום מקום של כעס ומהומה שאליו מוביל/ה אותנו הצד השני. אנו נבחר את התגובה, אנו נחליט מה לומר ומה לעשות. ומה שנאמר, נעשה, נרגיש ונחשוב- יהיה מתוך רצון שלנו להביא לעצמנו (ולזולתנו) אך טוב.