בגיל חמישים אנחנו עדיין עובדים בשיא המרץ (כמעט). מרגישים צעירים. רובינו נראים, לרוב, פחות מגילנו הכרונולוגי. אבל בשקט, בשקט, מתגנבת לה תהייה, מזדחלים להם הרהורים טורדניים ותהיות. כל הדברים הקטנים שאספנו לאורך השנים, מתאספים ובאים לתפוש משמעות אחרת, נוספת, חדשה, מהפכנית, שונה.
משהו נוסף, תבלין שיוסיף עוד טעם, וימלא את ליבנו תחושה שיש משמעות לחיינו פה ביקום.
לפני, ותוך כדי חפוש המשמעות, אנחנו מגיעים לחשבון נפש, ספירת מלאי. הולכים אחורה במנהרת הזמן.
כנשים- רצינו להספיק הכל,גם ללמוד,גם לעבוד מחוץ לבית, גם לטפל בילדים. להשתלט על כל מטלות הבית. לחיות בבית מסודר, מבריק, יפה ומנצנץ. לאהוב, לכבד ולהעריך את הבעל, שיענה על כל המשאלות: שמכבד, מעריך ומפרגן. אחד עם כתף רחבה, יד נדיבה, אוזן שומעת ולב מבין, בן שיח נאמן, נעים ומצחיק.
 כגברים- רצינו לעלות בסולם הדרגות בעבודה גשמית ובעבודה רוחנית. להספיק גם לעבוד וגם ללמוד. לקום בבוקר כארי לעבודת הבורא, וללכת בשמחה לעבודה עם הבריות.
שהאשה שאיתנו תהיה תומכת, מפרגנת ואוהבת, בעלת בית למופת, אשת שיחה נלבבת, יפת נפש ומראה.
רצינו שיחד עם העבודה הקשה תהיה גם הנאה רוחנית, נפשית וגשמית. רצינו שיעריכו ויכבדו אותנו כגברים ,כאבות, כבנים, כאנשים בקהילה.
רצינו!
המאמץ שהשקענו בנעורינו, ובבגרותינו המוקדמת לספק רצון אחרים, להוכיח את עצמינו, להוכיח לעצמינו, גידול הילדים, בנית הבית הפיזי והרוחני. וההגנה על כל אלה- היה מתיש.
 חוסר ההצלחה בהתגלגלות הקודמת, בקריירה, בלימודים, בגידול הילדים. בסיפוק מהתקשורת הבין- אישית, ממקום המגורים, מהחברה הסובבת, מהמשפחה המורחבת. כל אלה, או חלקם, גרמו לנו עם השנים, להרבה חוסר נחת וייסורי מצפון .
  אם לא הצלחנו לגרום לילדנו ללכת בדרכינו, כפי שהיינו רוצים, או כמו שאנו חושבים שרצוי וטוב להם . זה לרוב השלב שאנו מבינים שכוחותינו הפיזיים, ומשאבינו הנפשיים מוגבלים, ועלינו להרפות.
ברגע שהפסקנו את המאבקים, הרגשנו שחרור נפשי וחברתי.
 עכשיו בדיוק הזמן להשליך סטראוטיפים ישנים, לשנות סדרי עדיפויות שעבר זמנם. זה הזמן לסלוח להורים על טעויותיהם, וגם לשאר הקרובים והחברים. להתחבר, ולחבק צאצא  מתנכר. להניח לאכזבות מצאצאים עצלנים, בטלנים, סוררים, בזבזניים וכו'. ההרפיה מעמידה על המשמר, מהאחיזה בהגה, מביאה איתה משב רוח רענן, ותחושת הקלה נעימה.

בשלב הזה של חיינו אנו חשים שהזמן אוזל, ואין תועלת בהתחשבנויות אין סופיות, ובחיסול חשבונות ישנים. אנו מבינים, שיש גבול למחזור החיים.
שהשהייה שלנו בעולם התקצרה ב-50 שנה. יש לנו עוד זמן, וכדאי שלא "נהרוג אותו". אף פעם בעצם לא הצלחנו..."להרוג אותו". הוא עדיין פה..., הזמן. ומשום מה תפס תאוצה לאחר גיל חמישים.
. כל הנסיונות שעמדנו בהם ואלה שלא עמדנו בהם, הכשלונות, האבידות. כל אלה עדיף שישמשו גורם מאיץ לרצון לשינוי בהתקשרות עם בני- אדם. להיות יותר אמפטיים, פחות שיפוטיים, מקשיבים יותר. מוכנים לקבל את השונה, פחות להתנצח. לכולם יש מקום בעולמו של הבורא.

.
 את כל אי הנחת שצברנו כדאי לקחת ככח מניע, ולא ככח מדכא.
אפשר לומר: חיכינו וחיכינו להשתנות ולשנות, וכבר הגענו למקום שזה כבר לא משנה..... ולשקוע באדישות , ביאוש, או בשניהם.
ואפשר גם אחרת, להעמיק חברויות ולחפש סיפוק נפשי, רוחני ואינטלקטואלי. לגלות יצירתיות חבויה. להעיז נפשית. להיות נכונים לקבל סירוב, אבל גם לקבל ליטוף מהעולם.
 כדי להעיז ולשנות. כדי לגלות יצירתיות, צריכים להעלות אנרגיה ממקור פנימי, ולא רק ממקור חיצוני- מהזולת.
 שנות החמישים מביאות איתן לא רק שינויים פיזיים, אלא גם מעבר פסיכולוגי ורוחני משמעותי ביותר.
נדרש אומץ רב כדי להילחם על הזכות להיות מאושרים, מסופקים
 ושמחים. לטעון שאין די באי-סבל, או בחיי שגרה והסתגלות. שצריך עוד משהו כדי להרגיש שהחיים מעניינים, משמעותיים, ומספקים גוף, רוח ונשמה.
עלינו לענות לעצמנו, האם זהו סוף הקיץ, ומה שנשאר זה לחכות לחורף אפור, גשום ועגום?
או שמא זהו הגשם האחרון (גם של הדמעות) והאביב בפתח, פורח ומלבלב.
וידידות מופלאה עם העולם, מתחילה לה...