קיימת הסכמה כללית על כך שהערכה עצמית תקינה חיונית לבריאות נפשית וגופנית של האדם ומשמשת כוח המניע לקיום תפקידו בעולמו, בזמן שרגשות שנאה והאשמה עצמית פוגעים בבריאת ובתפקוד.
שנאה עצמית פירושה – חוסר הערכה עצמי. אכזבת האיש מעצמו .
מחקרים הוכיחו ששנאה עצמית תורמת לתופעות כגון: דיכאון, חרדה – פחד, סימפטומים של לחץ ומחלות פסיכוסומאטיות כגון כאבי ראש, נדודי שנה, עייפות, ועוד, רגשות שלילים, תקשורת לקויה, חוסר יציבות ובעיות התנהגות.
כמו כן גורמת שנאה עצמית לקשיים חברתיים כגון: נסיגה, בדידות, תפקוד לקוי, הישגים נמוכים, העמדת פנים - במטרה להרשים אחרים. התעסקות יתר בבעיות וכו'.
אין פלא ששנאה עצמית נקראת "המגבלה הבלתי נראית".
בעלי הערכה עצמית תקינה נוטים להיות פעילים, חברותיים, מביעי רגשות ומאמינים יותר בעצמם ובאחרים. אנשים אלו גם פחות מוטרדים מבעיות לגבי עצמם ומביקורת של אחרים.

מחקרים פסיכולוגים רבים עסקו בשאלה כיצד מתפתחת הערכה עצמית, הללו העלו את התשובות החד משמעיות: ילדים שהם בעלי הערכה עצמית תקינה, אלו הם ילדים שגודלו וחונכו על ידי הורים שהציבו להם דוגמא אישית של אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה.
מדובר בהורים שמתנהגים אל ילדיהם בעקביות בצורה אוהבת, שמגלים עניין בתחומי ההתעניינות בחייו של הילד, שמקדישים לו זמן ומעודדים אותו.
הוריהם של ילדים בעלי הערכה עצמית תקינה, מציבים סטנדרטים גבוהים וציפיות גבוהות המותאמות לאפשרויותיו וליכולותיו של הילד, אולם הציפיות שלהם ברורות, הגיוניות, עקביות ומובהרות לילדיהם. את הציפיות מלווה תחושת תמיכה ועידוד מתוך אמון ביכולותיו של הילד לעמוד בהן.
הילד מקבל מההורה מסר ש"אני בוטח בך אבל אני גם מכיר בעובדה שאתה עדיין ילד, לכן, כיוון שאני אחראי עליך ואוהב אותך, אקדיש את הזמן כדי להדריך אותך, להציב לך גבולות, לחנך אותך ולצפות ממך לטוב ביותר - כיון שאני מאמין בך ומעריך אותך".
מסר כזה שונה לחלוטין מחוסר האמון שמשדר ההורה הסמכותי, או מחוסר אכפתיות שמשדר ההורה המתירני.

ישנם אנשים שהוריהם אינם בעלי הערכה עצמית תקינה ולא גידלו לפי אותם קריטריונים ולמרות זאת יש להם הערכה עצמית חיובית. לאור עובדה זו מתעוררת השאלה, איך קרה שילדים להורים שלא תרמו להערכה העצמית של ילדם בכל זאת הצליחו לפתח הערכה עצמית.
חסד עשה בורא עולם עם ברואיו. עצם שנשברת גם אם לא תעבור תהליך טיפול, מטבעה תתאחה ותשוב להתחבר חזרה. אבר שנחתך גם אם לא יטופל, יקרום עור וגידים ומטבעו ישוב להיות שלם. כן היא נפש האדם. גם אם נמנעו ממנה צרכיה הבסיסים והתפתחה היא בחסר, תנסה למצוא לעצמה גורמים אובייקטים שונים נוספים אשר יסייעו לה לצמיחה תקינה ותנסה להשלים לעצמה את החסכים.
ישנם הטוענים שכישרונות, תכונות אופי, כישורים, הערכה וקבלה מצד אחרים מסייעים להגיע להערכה עצמית.
אלו גורמים רצויים, אולם עדיין אין הם מהווים בסיס מסָפק, לבניית הערכה עצמית יציבה.

על מנת להבין בכל זאת מה כן גורם לבנייתה, מצטרך להבין:
מהי בעצמם הערכה עצמית.
הערכה עצמית היא דעה מציאותית ומלאה הערכה של האדם לגבי עצמו. מציאותית - הכוונה לדעה מדויקת וכנה. מלאת הערכה - הכוונה לרגשות חיובים ומלאי חיבה.
הערכה עצמית היא בדרך כלל גורם יציב אולם היא עשויה להתנודד בהתאם לדפוסי חשיבה משתנים המושפעים מגורמים כגון: בריאות גופנית, מערכת יחסים ודעה חברתית.
העובדה שהערכה עצמית יכולה להתנודד היא מעודדת, כיון שהמשמעות הנובעת מכך היא שהערכה עצמית יכולה להשתנות.
מקומה של הערכה עצמית תקינה נמצא ברצף שבין בושה וחרפה לבין גאווה מופרזת.
אנשים בעלי גאווה מופרזת מנסים להיות על אנושיים - הם שחצניים, מרוכזים לחלוטין בעצמם וחושבים שהם טובים או חשובים יותר מאחרים. הם עסוקים בהשוואות ומרגישים חובה להיות תמיד מעל - כלומר, מישהו חייב להיות מתחתם. גאווה מופרזת נובעת תכופות מחוסר ביטחון. אם נחקור לעומק את ילדותם של רודנים מפורסמים נגלה היעדר מוחלט של תמיכה הורית החיונית לצמיחת הערכה עצמית תקינה. לעומת זאת אנשים הסובלים מבושה מופרזת מאמינים שהם פחות טובים מאחרים.
אנשים כאלה הם בעלי דעה לא מציאותית ושלילית ביותר על עצמם, הם רואים את עצמם כאפר ונעשים עפר לרגלי האחרים.
בניגוד לשני קצוות הרצף, אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה מאמינים שהם אינם טובים יותר או פחות מאחרים, הם מודעים למגרעות ולחסרונות שלהם, אך עדיין חשים סיפוק ושלווה על היותם מי שהם.
אנשים אלו מתייחסים אל עצמם כמו חבר טוב שמכיר אותם היטב ואוהב אותם, כיון שהוא מכיר את הטוב, המצוינות והפוטנציאל שקיימים בהם. מצד חוסר השלמות שבהם, בעלי הערכה עצמית תקינה מתייחסים לאחרים כאל שווי ערך.

ישנם מושגים קרובים המובילים לטעות בהבנת המושג הערכה עצמית תקינה:
אנוכיות - אנשים מפרשים בטעות את המונח הערכה עצמית כאנוכיות וסוברים כי אדם המכיר בערך עצמו ומתייחס לעצמו בכבוד הוא אדם אנוכי. אנוכיות פירושה להשיג צרכים פרטיים גם אם הם באים על חשבון אחר. אנשים אנוכיים תופסים את העולם כמקום תחרותי ומאיים ודואגים רק לעצמם מתוך חשש שאם לא יעשו זאת, יישארו מאחור.
לעומת זאת אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה מסוגלים להרחיב את ההתמקדות שלהם כלפי חוץ. הם מסוגלים לאהוב אחרים, ליהנות אתם ביחד מתוך תחושה של רוגע ושלווה. אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה אוהבים את האחרים מתוך בחירה, בניגוד לאנשים הסובלים מהערכה עצמית רעועה שאינם מרגישים שהם יכולים או ראויים לבחור את מי לאהוב. פעמים רבות אנשים אלה שמרגישים שעליהם לרצות את הסביבה או להשלים עם מר גורלם.
גאווה - גאווה כפי שהוזכר היא הגישה בה האדם מרגיש את עצמו נעלה, חשוב וטוב יותר מאחרים. בעלי גאווה מפריזים בהערכת עצמם, הם חושבים עצמם כבעלי יכולת גבוהה או כבלתי מסוגלים לטעות. מילים נרדפות לגאווה - שהם פועל יוצא ביחסם אל הזולת: שחצנות, התנשאת, יהירות, ימרנות - במטרה להרשים את הזולת, תחושת חשיבות עצמית המובילה לנצלנות ולאנוכיות.
לעומת זאת אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה הם בעלי ענווה, הם בעלי יכולת להכיר ביכולתם, בערכם ומעמדם, ובחוסר השלמות ובחולשותיהם מתוך ידיעה שעדיין יש עוד ללמד.
תפקידו של ההורה הוא לגדל ילד שיהיה מבוגר בעל הערכה עצמית תקינה מאושר וסתגלן, שתהיה לו היכולת למלא את חובותיו לבוראו ולאנושות "בשמחה ובטוב לבב". הוא זה שיהיה אדם הגון וישר אוהב חסד ועושה מעשי חסד ומכבד את הבריות

עבודת המידות בונה הערכה עצמית
על מנת להגשים מטרה נעלה זו המבוגרים עצמם חייבים לחיות על פי אמות המידה שהתורה מתווה ולשמש דוגמא חיה לתכונות אופי שברצונם לטפח בילדיהם. ההורים חייבים לעבוד על מידותיהם בקביעות על מנת להדגים לילדיהם את התכונות הנדרשות מהאדם היהודי על פי התורה: סבלנות אהבה נדיבות שמחה וענווה. גם כאשר הורה עדיין רחוק מאמת המידה על פיהם הוא שואף לחיות, עצם השאיפה הינה תרומה חשובה ביותר. כאשר הילד עד למאמץ שההורה משקיע כל חייו בעידון ושיפור תכונותיו, הוא ישאב מכך כוח לפתח סבלנות לנוכח טעיות, וסבלנות להתמודדויות שהם כלים חיוניים לשם צמיחה רוחנית מתמשכת.
ילד שיחסיו עם הוריו מבוססים על אהבה, אמון ויראה, יוכל לפתח בהדרגה יחסים של אהבה, אמון ויראה כלפי מוריו ומחנכיו, וכן יוכל לפתח בהדרגה יחסים של אהבה אמון ויראה כלפי הקב"ה ולקבל על עצמו את אורח החיים שהקב"ה קבע עבורנו בתורתו הקדושה.
ילדים שהם בעלי הערכה עצמית לא תקינה, חסרה להם יראת כבוד לסמכותם של ההורים ועל כן יתקשו לפתח יראת כבוד למורים ומחנכים, וכן יתקשו לפתח יראת כבוד לקב"ה, שהוא הסמכות העליונה.
הורים המשכלים ליצור את הבסיס הרגשי הרצוי הרי הם מוליכים את בנם בדרך המלך, מכיוון שהמטרות העומדות בפניהם ברורות ואינן מוטלות בספק. בתורה ימצא ההורה את התשובות לשאלותיו: אילו התנהגות עליו לעודד, ואילו התנהגויות לשרש, אלו גישות יש לפתח, ואלו ישתדל להכחיד.
ילדים שגדלו בדרך בריאה זו הינם אנשים בעלי הערכה עצמית תקינה ובעלי הישגים גבוהים. הם יהיו נתונים פחות להשפעה ומוצקים בדעתם. המשמעת והסיפוק האישי הינם הגורמים המרכזיים שמניעים אותם להיות מאושרים יותר, מרגישים נח יותר עם מגרעותיהם, ומגלים נכונות רבה לשנות אותן. הם שירגישו נוח יותר לבטא את רגשותיהם, להיות פחות אנוכיים ללא צורך להגן על עצמם. כל זה מוביל לתכלית האדם בעולם ותכלית החינוך אותו ננחיל לילדנו שהיא "עבדו את ה' בשמחה".