מעשה במקבץ נדבות שהגיע בימים של בין עשור לאסיף לשוק ארבעת מינים. הדוכנים היו מלאים בענפי עץ עבות, פרי עץ הדר, כפות תמרים וערבי נחל. התהלך הוא בינות ליהודים רבים מדקדקים במצוות שהיו עסוקים בחיפוש אחר הטוב והיפה עבור קיום מצוה חביבה זו של נטילת הלולב בסוכות. טפח על שכמו על יהודי אחד שעמד עם זכוכית מגדלת ולולב ובחן את קצהו בריכוז רב, וביקש נדבה.
"העוסק במצווה פטור מן המצווה!" היתה תשובתו של ה"צדיק".
העני, שמן הסתם, לא היה למדן גדול, לא הבין את התשובה, וניסה לקשקש בקופת הצדקה שלו על מנת להבהיר את כוונתו.
"אינך שומע את אשר אני אומר לך?" הרעים היהודי עם הלולב. "וכי אינך מבין? העוסק במצווה פטור מן המצווה!"

תורה ומצוות אינם ספר מתמטיקה. שם אכן אחד ועוד אחד הם תמיד שתיים. האדם ההולך לפי התורה יודע כי לכל תרגיל תוצאות אפשריות שמשתנות לפי הנסיבות. זהו האדם המשקיע את מוחו וליבו כיצד לעשות את רצון ה' בכל מצב ועניין, ואינו "משתמש" בהן כדי לגבות על ידן עצלות או קמצנות. מי שאין בו מידות טובות, או איך שמכנים זאת אנשים: אנושיות, יתמה עד מאוד כשיפגוש את יבולו הדל אחר מאה ועשרים...

מספרים על יהודי אחר שניסה אף הוא לרכוש לולב בדוכנים. עבר משוק לשוק ומדוכן לדוכן וטרם מצא את אשר בקשה נפשו. הרבה לולבים עברו תחת ידו אך בכל לולב מצא חסרון אחר. לפתע הבחין בגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל הולך לכיוון השוק לרכוש לעצמו כפות תמרים. הוא עקב אחריו בתשומת לב והנה ראהו ניגש לדוכן, בודק לולב ונוטשו, לולב נוסף ונעזב אף הוא. חיפש עוד ועוד וכעבור דקות לא ארוכות מצא כפי הנראה לולב כלבבו, שילם לבעל הדוכן המאושר את עלותו ושב ופנה לביתו.
"אח, מופת גלוי". כך חשב לעצמו. "הוא מחפש כבר שעות על שעות ולא מצא, ואילו הסטייפעלער מצא מיד. רגלי חסידיו ישמור. חס ה' על זמנם היקר של צדיקים ומזמן להם את שלהם במהרה".
כאשר פגש את נכדו של הסטייפעלער, שח לו על המופת שראה אצל סבו הגדול.
והנכד מגחך. "אספר לך מופת אחר מסבי" הוא עונה. "כשסבי מחפש לולב, ורואה שהלולבים אינם לפי טעמו, אזי הוא בוחר בכל זאת את אחד הלולבים, בכדי שלא יאמרו הבריות שהלולבים של בעל דוכן זה אינם מהודרים. הוא מביא את הלולב ומניחו בביתו. הלולב שקנה סבי היום, כבודו במקומו מונח בביתו עם שאר לולבים, שכן כך הוא נוהג עד שמוצא לולב מהודר. בינתיים יכול בעל הדוכן להכריז שהסטייפלר קנה אצלו לולב, והוא עוזר לו בכל במכירות.. זהו מופת אמיתי..". איש למופת.

מסופר על הרה"ק בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע שבערב פסח נתנה הרבנית שלו לגבאי הצדקה של העיר מצות עבור העניים. ברם, מרוב טרדות החג לא שמה לב ונתנה להם מצות שמורה מיוחדות שנאפו בערב פסח עבור בעלה הצדיק. כאשר ערכה את השולחן נזדעזעה עמוקות בהתוודעה אל המשגה שעשתה לבעלה הצדיק, שעמל כה רבות על כשרותן של המצות ועשייתן בכוונה הראויה, כעת לא נשארו אלא המצות הרגילות. אך מה ניתן לעשות? היא הניחה על השולחן את המצות הרגילות תחת קערת ליל הסדר, ולבעלה לא ספרה דבר. עד כי יראה.
לאחר החג באו אל הרב בני זוג בהליכי גירושין, כדי לפרק את ביתם. לשאלתו על סיבת החלטתם, ענה הבעל שרעייתו לא רצתה לבשל בשבילו בפסח בכלים מיוחדים בלי שרויה והוא מקפיד על כך, זו הסיבה שהביאה אותו לידי החלטה זו.
בשלב זה קרא הצדיק לרבנית ושאלה: "אלו מצות היו על שולחני בליל הסדר?" החרישה הרבנית בבושה ובפחד ולא ענתה. אך בעלה הרב הציע שוב את שאלתו, ולה לא נותרה ברירה אלא לספר את כל המעשה.
 "ראה נא בני!" אמר הצדיק לבעל בנועם וברוך, "אני אכלתי מצות פשוטות ועשיתי את עצמי כאילו ולא ידעתי בכדי שלא אבוא לידי הקפדה המביאה לידי קטטה, ואתה רוצה לפרק את ביתך בגלל שרויה?". הרב מאפטא זי"ע לא עזבם עדי שהשכין שלום ביניהם.

בית יהודי ראוי הוא למשכנה של השכינה, לא יתכן להחריב אותו או להעכיר את אווירתו בשל חומרות ושיפורים אפילו מבחינה רוחנית. לא יתכן לבייש, לפגוע, או להשפיל בשביל להעלות את בן הזוג. ליהודי צריך להיות סדר עדיפויות נכון: אין כלי מחזיק ברכה לישראל יותר מן השלום, ומידות טובות הן מעל לכל דבר טוב אחר. ביהדות אין אפשרות לדלג על האמצעים בכדי להגיע למטרה. יש לחשוב, להשקיע ולברר אחר אמצעים יפים וכשרים ולחתור אחריהם בכדי להמשיך ולהגיע לבסוף למטרה.

יש ובחור צעיר שעדיין אינו חש במשא החיים על כתפיו, אינו מרגיש שיש לקחת אותם מידי ברצינות. ומה אם פה ושם יאמר דבר מה לא ראוי? ומה אם לפעמים, רק לפעמים, יכנס הביתה חומר קריאה ש"עקרונית" איננו חושבים שהוא מתאים לנו? ומה אם החמצנו פה ושם ברכה בכוונה? והרי בסך הכל הכיוון ברור לנו. אך באמת, לא כדאי לאדם להיות כל כך סלחני לגבי עצמו בשעה שהוא מניח את היסודות, ולא כל כך שווה להתפשר אז בינו לבינו. כשם שפשרות של פה ושם בתוך היסודות של בית אבן אינן מפילות את הבית יום למחרת בנייתו, וכשם שתחילתה של מחלה שפושה בתוך הגוף אינה מגלה את עצמה בקול רעש ויכולה לקנן תקופות ארוכות בלי להודיע על כך דבר, כן גם בנין בית יהודי – אם אין מתייחסים ביראת קודש לאיכות חומרי הבניה שלו. את האווירה הנוצרת בבית אף אחד אינו עומד למדוד ולתייק, אבל הקירות רושמים כל מילה וכל הנהגה. ושנים אחר כך, כשכבר קשה להשיב דברים אחורנית, והאווירה כבר יושבת עמוק בתוך הכתלים, מדיפה ניחוחות כאלו או אחרים ומעצבת את רוחם של הילדים, אז יתברר עד כמה היתה לאותן הנהגות בהתחלה משמעות רבה; כמה טוב שבני הזוג הקפידו על מה שהקפידו, וכמה חבל שויתרו היכן שויתרו.

כמה קשה לאנשים צעירים לתפוש שכל מילה של עכשיו, עכשיו ממש, כל קלות דעת וכל התייחסות שאינה ראויה חורטת את רישומה על הוויית ביתם. בונה נדבך, סוללת דרך, מרכיבה את הניחוח שיעלה מן המזבח הפרטי שלהם.
וכי יעלה על דעתו של בשם להטיל קמצוץ, רק קמצוץ של חומר לא מתאים, אל התערובת המיועדת למכירה בחנויות יוקרה? וכי יעיז יינן לנהוג קלות ראש  בכמות הכוהל שהוא יוצק אל תוך חביות היין המשמרות את הנוזל היקר? בשום אופן לא. פרנסתו תקופח כבר למחרת ושמו הטוב יינזק אולי לתמיד.
אדם שמבין באילו עניינים יקרים הוא עוסק, יראה את הזהירות בם כמתחייבת מעצמה אף אם לא למחרת יורגשו התוצאות.
החושים הרוחניים הם דקים ורגישים, אבל אמיתיים ומוחשיים. כל שמיעה לא טובה וק"ו בן בנו של ק"ו חומר ראיה לא נקי - הורסים את נפשם ופנימיותם של האדם ובני ביתו מבלי לשים לב. כמו חוש ראיה שמתקלקל בעקבות קריאה בחושך, כמו חוש ריח שמזדייף לאט בלי שנבחין בהשתנות, כמו חוש שמיעה שנהיה פחות חד אחר שהייה מרובה על יד תופים מרעישים - התוצאות הנוראות מופיעות בשנים המאוחרות. ואז הוא מגיע לדרגה שלא חפץ להגיע אליה כלל ומרגיש ששייך לאלו שזועקים ואינם נענים. ההרגשים העדינים קהו, השאיפות הנכונות חלשו, נשחקו כנפי הרוח שהרימו את הבחור הצעיר של אז. כבדים נעשו החיים הרוחניים עבורו. וכמה חבל. ככל שהנזק חמור יותר כך קשה לתקנו.

כמו בענינים של "סור מרע", כן יש לדעת עד כמה גדול ומשמעותי הוא כוח ה"עשה טוב".
ירמיהו הנביא אמר (כ"ג, כ"ט): "הלא כה דברי נאום ה'". כל מצוה ומצוה היא כאש. לא אש סתם כי אם אש אלוקית החודרת עמוק לנבכי הלב והנשמה. אש שלהבת זו משפיעה על פנימיותו של האדם.
"אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ילקוט שמעוני פרשת צו). ואם נתמה על המלמד המספר לפעוט על הכהן שלוקח בהמה, שוחטה ושופך את דמה על המזבח, הן עלול הדבר להשפיע על נפשו העדינה, ראו זה פלא, הדבר אמנם משפיע על נפשו העדינה, אך לחיוב ולא לשלילה מפני ש "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" התורה הקדושה משפיעה על נפשו של האדם קדושה וטהרה.
לא רק פעוט מושפע מהתורה הקדושה, כל איש הישראלי אשר יבטא בפיו דברי תורה או תפילה, גם אם אינו מבין, ועל אחת כמה וכמה אם יבין את הנאמר, או בעת קיימו מצוה מסוימת - משפיע על פנימיותו ועל פנימיותם של בני ביתו.

הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע הביא בשם האר"י ז"ל את פירוש הפסוק בפרשת נצבים (כ"ט, כ"ח): וכה ביאר: "הנסתרות" הכוונה לאהבת הבורא ויראתו ית"ש, אלו רק "לה' אלוקינו" ואין לו לאדם לגלות לזולתו מה שבלבו; אך "והנגלות", אלו מעשי המצוות , יקיימם בגלוי וזה יועיל "לנו ולבנינו עד עולם" שיעשו ויקיימו "את כל דברי התורה הזאת". כי אין כמו הדוגמה האישית להשפיע.
בבית הכנסת אפשר לראות את האבות נחלקים לשני סוגים: אלו שמתפללים, ואלו שדואגים שיתפללו ילדיהם. הילד עדיין אינו מסוגל להתפלל תפילה שלמה, עדיין אינו מוצא בה את הטעם שמוצא בה אביו, אבל הוא מסוגל להפנים איך נראה אדם מבוגר בתפילתו, גם בלי להתאמץ. גם בלי מילים הוא תופש אם מעדיף אבא לברוח מן המילים הטובות של הסידור דרך תפקיד ה'שוטרות' או שהוא שמח לפגוש בהן, ומתענג על הזכות להתפלל אותן.
אווירה רוחנית נבנית לאט לאט. בתחילה זה נראה אולי מעושה וחסר תוחלת. אין מספיק הרגשה שיש לכל השקעה את התשואה שלה. אבל זו עצת היצר שמעדיף שלא נבחין כמה טובים הם צעדי הבראשית שלנו, ואיזו משמעות אדירה תהיה להם בהמשך.

דומה הדבר לבחור צנום, שהתרגל להעדיף מזון קלוקל ומתועש והרבה באכילת ממתקים. בשלב כלשהו, כשרבו ההערות על אודות רזונו וחיוורונו וחולשה כללית החלה להטרידו, חש להתייעץ ברופא. משהתברר לרופא מה הם פני הדברים המליץ לו חד משמעית להתחיל לאכול מה שראוי לקיבתו של בשר ודם לעכל. הבחור השתדל מאוד ובמאמץ רב הכין לו ארוחה אמיתית: ירקות חיים רוויי ויטמינים, לחם מקמח מלא, יוגורט אמיתי חף מכל צבע מאכל. בסיימו את ארוחתו אץ לבדוק איכה נשתנה מראהו. אבל נתאכזב קשות; שום צבע לא הופיע בלחייו. הן היו שקועות כמקודם. אותו מבע מעט דהוי בעיניים ואפילו המיגרנה התוקפנית לא נרגעה. ידיד טוב ששמע את תמיהתו של הבחור הסביר לו את מה שכולנו יודעים; ששינוי אינו מתהווה ברגעים, תהליכים זקוקים לזמן ולהתמדה. דברים טובים נבנים בעמל עקבי ורצוף, ולכל מבנה שהוא אין די בשורה אחת של לבנים בשביל לקבוע את מראהו ואופיו. כך בדיוק הם פני הדברים בבנייה הרוחנית של הבית ושל כל ענין: מוכרחים להשקיע את ההשתדלות הנכונה. תוצאות בוא יבואו בעתיד, אולי גם בקרוב, אך בעיקר בזה הרחוק. שנים אחר כך נבין באמת עד כמה הרת גורל הייתה אותה השקעה של בראשית. כמה כוח ניטע בבית בתשומת לב המיוחדת שניתנה לעניינים רוחניים חשובים, ואיזו טובה צמחה לו מויתורים שאז אפילו לא הוערכו כערכם האמיתי. 

לא פשוט הדבר לנסות לשנות הרגלים. הרבה מצורות ההתנהגות שלנו אנו מזהים כתכונות אופי, ורק חלק מהם אכן נובעות מנטיות מולדות. הרבה מאוד באישיותו של אדם הם הרגלים שהתקבעו עד כי נדמה שהם נטיות אופי; גם כאלו ששורשיהם אינם כה עמוקים, ושנרכשו בתקופות האחרונות של חיינו, בכל זאת לא קל להיפרד מהם. לעיתים קרובות לאחר שנתחיל לממש החלטה שקיבלנו על עצמנו בתחום זה נתוודע לעוצמת ויקוננו בליבנו ספיקות: האם בכלל יש צורך להלחם כזו מלחמת חורמה, האם היא נידונה להצלחה? ומי אמר שבאמת מדובר בעניין כה חשוב?
אלו ספקות שנדמה כי ההיגיון מעלה אותם, אך האמת היא שהן פירותיו של הקושי האמיתי להשתנות, ובמילים אחרות: עצת היצר. והדרך היחידה להתגבר על כל זה היא לדעת בבהירות עד כמה היעד חשוב, ושהדרך הזו אפשרית. לדעת שבדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו. משמים מסייעין אותו. אדם שרצונו חזק, יגשים בסיעתא דישמיא את שאיפתו חרף כל המהמורות. המכשולים הן נסיונות, הם בוחנים את רצינות הכוונה ואת עוצמת השאיפה. הם מחשלים, ודווקא ההתמודדות איתם היא זו שתבנה את השינוי שאליו נחפוץ להגיע. הנחישות לעמוד בהם תגיע מן המודעות לגודל ויקר המטרה. מן הביטחון שיש ביכולתנו להקים בית רוחני באמת, מן הידיעה ששליחות זו מוטלת עלינו.

מספרים על גוזל של נשר שגדל בטעות בין התרנגולים. הוא התרגל לקרקע ולא ניסה לפתח מעולם את יכולת התעופה שלו. יום אחד עבר במקום מומחה לעופות וצדה עינו את הגוזל. ביקש לקנות אותו מעם הלולן שהחזיק בו עד כה, ובהביאו אותו לביתו ניסה לעודד אותו לעוף, אך הנשר סרב לשתף פעולה. "איני יודע לעוף, מעולם לא ניסיתי לעשות כן. אף אחד מידידי לא עשה כן. מה רע לי בדילוג שעל הקרקע?..."
כשראה המומחה שהעידוד אינו נושא פרות לקח את הגוזל אל הגג וזרק  אותו אל האוויר. הגוזל פרפר לרגע בבהלה, הניע כנפיו אינסטינקטיבית ו-הופ! התעופף כדרך כל בני מינו.
"הנה, יודע אתה לעוף!" סיכם המומחה בסיפוק. "רק שלא ידעת מזה. כשלא היתה לך ברירה, התברר לך מהו הפוטנציאל הטמון בכך. לא חבל היה אילו היינו מוותרים עליו?..."

בתור יהודים נבראנו מתאימים לדרכה של תורה. הן "הסתכל ה' באורייתא וברא עלמא" – ההליכה בדרכה של תורה אינה זרה לטבענו הבסיסי. כל אותן מידות טובות, אמונה יצוקה, ושמירה מכל חטא הם שמנחילים ליהודי את אושר חייו באמת, את שלוות נפשו, את הרוגע, השמחה והסיפוק הטבעיים שלו.  הסטרא אחרא נבראה אף היא, ותפקיד יש לה, והיא זו שמעמידה קירות חוסמים ומעוורים בין אמת זו לבינינו. כשם שהנשר מסוגל לעוף וטוב לו כך, ואך טיפשות היא לאפשר לו להתפלש בעפר, כן גם עמנו. להניח להזדמנויות האמיתיות של החיים לחמוק מבין אצבעותינו ולהמשיך לגרד את הקרקע כשכנפי הרוח נחות בלי שימוש, היא החמצה מאין כמותה.
יש לדעת כי הדרך להשתנות, להתחדש ולהוסיף, מתחילה תמיד בצעדים ראשוניים ופשוטים. כוחו של ההרגל ועוצמתה של ההתמדה העקבית היא זו שתחדיר ותפנים ותקבע בנפש את השינוי. וכדאי להתחיל בו עוד לפני שהוקם הבית, כדי שיהא לברכה על מה לחול. אז אפשר יהיה להתפלל ולבקש שאכן יובילו המאמצים לבניה הרצויה.