מוקבל לצפות מאדם שקיבל חינוך תורני, ממי שהודרך לתת כבוד למבוגר למוריו ולרבותיו, שיקבל את דעותיהם של הוריו. כפי שציותה התורה בעשרת הדברות (שמות כ' יב'): כבד את אביך ואת אמך...". כמו כן, יכבד גם את הורי אשתו, כפי שהורונו חז"ל (שו"ע יור"ע סימן ר"מ סעיף כ"ד) "חייב אדם לכבד את חמיו", כאשר חובה זו כוללת גם את החיוב לכבד את חמותו (שם).
יחד עם זאת, בצד האהבה להורים והמסירות להם, שזורה באישיותו של האדם מגמה סותרת מעט והוא הצורך להתנתקות מהוריו. הסיבות לכך הן: הרצון הטבעי להיות עצמאי בלא לקבל מרות או סמכות גבוה ממנו. כמו כן, כדי ליצור את התא המשפחתי האישי שלו, הוא צריך לתת עדיפות ראשונית לבן-הזוג.
על חובתו של אדם להיפרד מהוריו לטובת יצירת קשר איתן עם אשתו, אנו לומדים מהתורה (בראשית ב' כ"ד): "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".
בתוכן המילים "על כן יעזוב", מסתתרים רעיונות הקשורים לחיי משפחה מאז בריאת אדם הראשון ועד ימינו. בפרשת בראשית מתארת התורה את בריאתו של האדם הראשון, שנעשתה בשני שלבים: בשלב הראשון נברא אדם ביצירה שהוא וחוה היו גוף אחד. בשלב השני הקב"ה הפיל עליו תרדמה בה הוא הפריד ממנו את חוה ממנו לגוף העומד בפני עצמו. כלומר, בהבדל מכל בעלי החיים שנבראו מראש הזכרים והנקבות בנפרד, אדם הראשון נברא בתחילה כגוף אחד עם חוה, ואחר כך ניתק אותם הש"י זה מזה והפך אותם לשני אנשים .
הקשר הרגשי בין אדם לחוה
המשנה בפרקי אבות (א' ו') מלמדת אותנו שחברות בין שני אנשים אינה מובנת מאליה; יש ליצור אותה, וכדי לשמר אותה צריך להשקיע. שונה הדבר בקשר הרגשי הקיים בין חלקי משפחה - אחים אחיות ואף בני המשפחה המורחבת, זהו קשר שאין בהכרח צורך להשקיע בו, כיון שהוא קשר טבעי טהור וקדוש שאינו נובע מרצון להרוויח רווחים (כתב סופר). מקורם של בני המשפחה הוא אחד, ומסגרת המשפחה היא עצמה יוצרת את תחושת החיבור המשפחתית. בדומה לכך, אילו היינו מסוגלים "להאזין" לרגשות המצויים בגוף האדם עצמו כנראה היינו גם חשים את הקשר הרגשי שיש בין איברי הגוף, שהרי כל אבר מאברי האדם קשור לשאר אבריו. האדם הראשון בשלב ההתחלתי שלו היה יצירה אחת, גוף אחד ונשמה אחת עם חוה רעייתו, ועל כן הוא חש קשר מאוד קרוב אליה גם לאחר ההפרדה ביניהם (עפ"י הרמב"ן).
כיוון שהמבנה ההתחלתי של אדם וחוה לפני ההפרדה היה בצורה של איש אחד העשוי משני חלקים, ולא כשני אנשים נפרדים ומובדלים, הרי שהמציאות הזו של החיבור הראשוני של אדם וחוה יצר קשר רגשי ביניהם, שלא הופר לאחר שנפרדו והפכו לבעל ואשה, והם נשארו עדיין קשורים מאוד ברגשותיהם. ובלשונו של הרמב"ן: "...נקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו".
קשר רגשי זה שבין אדם לרעייתו מקרין מאדם הראשון לכל צאצאיו הנישאים. שכן אנו כצאצאים של אדם הראשון, קיבלנו את תכונותינו ממנו. הקשר הרגשי הטהור והקדוש שאדם וחוה ניחנו בו, לא היה קשר מקרי חד-פעמי שהיה רק להם; תכונה זו של קשר רגשי בין האדם לחוה נהפך לקניינו של כל המין האנושי, דרך תהליך התורשה מאדם הראשון מאב לבנו עד סוף הדורות, על אף שבהמשך הדורות כל אחד מהם נולד בנפרד למשפחה אחרת.
תרומה נוספת שקיבל המין האנושי מאדם הראשון, היא היכולת של אדם להתנתק מהוריו על אף שהוא בשר מבשרם, לטובת הקשר עם רעייתו שאינה קרובת משפחה ואינה בשר מבשרו. גם תהליך זה מפתיע אם נתעלם מהרגלנו לראות שהבנים נפרדים מהוריהם. נשוב לעיין בדברי הרמב"ן בהמשך דבריו:
"הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד".
זאת ועוד: הקשר והקרבה בין בעל לאשתו יש בה אף ביטוי בולט של העדפה של האשה לעומת הוריו:
"יעזוב אביו ואמו וקירבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
תהליך זה מסביר את משמעות הכתוב בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" המילים 'על כן' מלמדות על התהליך שתואר - בגלל שאדם הראשון לא נוצר בנפרד מחוה אלא כגוף אחד עמה, נוצר קשר רגשי ביניהם, וכך גם תולדותיהם נהפכים איש ואשה לתא משפחתי אחד, ולכן הם עוזבים את הוריהם.
בעוד שהרמב"ן ביאר את תהליך עזיבת ההורים כתוצאה מהיווצרות הקשר בין הבעל לאשתו, נראה שהמלבי"ם ביאר את תהליך עזיבת ההורים עוד בשלבי התבגרותו של האדם לפני נישואיו, מצב המכין אותו לקראת יצירת קשר הנישואין. לדעתו זו סיבת ההבדל בין שם 'אדם' שכינתה התורה את היצור האנושי הראשון, לשם 'איש', משום שבשלב הראשוני הוא קרוי 'אדם' על שם האדמה שממנה נלקח, אבל לאחר מכן התורה מכנה אותו 'איש' - שם שנובע מקשריו לאשה - חוה אמנו. וזו לשונו:
"על כן, כמו שאדם נקרא תחלה בשם 'אדם' על שם האדמה, שהיא היתה אביו ואמו יולדיו, כי ממנה נוצר, ואחרי זה שנעשה איש עזב את אביו ואמו שהיא האדמה, ולא נקרא בשם 'אדם', רק בשם 'איש'. הוא שם מצטרף אל האשה, כי אז ניתנה לו אשה לעזר. כן כל אדם בילדותו ידבק באביו ואמו, וכשיגדל ויהיה לאיש יעזוב את אביו ואת אמו ויקח אשה, עמה יבנה לו בית נאמן בפני עצמו וידבק בה, כי היא חברתו ועזר כנגדו והיו לבשר אחד להקים זרע לקיום"
הגוזלים עוזבים את הקן החם
בעיון בדברי פרשני התורה למדנו שהקב"ה שזר ברגשות הבנים הנישואים תהליך של היפרדות מההורים, ואת היכולת הרגשית לבצע זאת. לולא הענקת יכולת זאת היה קשה מאוד לבנים להיפרד שהרי מדובר בזוג אנשים שהבנים קיבלו מהם הכל - את חייהם ואת תהליך גדילתם ובגרותם. גם הגורם האגואיסטי היה צריך לדרבן את הבנים להמשיך את הקשר כדי להמשיך לקבל מהם בלא הגבלה. לא פלא, אם כן, שהתורה מצווה על הבנים לכבד את הוריהם, משום שמדרך הטבע מעצמם כנראה לא תמיד היו עושים זאת. שהרי אם מישהו אמור להתנתק אלה דווקא ההורים, שסוף סוף יוכלו להפסיק את שיעבודם המוחלט לילדיהם. אולם המציאות מלמדת שלא כן הוא המצב: בעוד שלאדם בוגר יש תכונת התנתקות מהוריו (תכונה שהוא ירש מאותם הורים), דאגת ההורים לצאצאיהם אינה פוסקת עם נשואי הבנים; האב והאם חשים צורך עמוק לשמור על קשר עם ילדיהם לאורך ימים ושנים, ואם הבנים לא היו מנתקים את עצמם מקשר זה היינו מבחינים שההורים ממשיכים את קשריהם והענקתם כפי שנהגו בילדיהם בימי בחרותם.
תכונה זו היא ייחודית למין האנושי. להבדיל, גם בעלי-חיים שומרים קשר עם ילדיהם, אבל רק עד הזמן שהצאצאים זקוקים להם; לאחר מכן הם אינם מוכרים להם כבניהם ולא שונים בעיניהם מכל בעלי החיים האחרים.
ההורים כספקים
התנכרותם של בנים להוריהם, על אף שהם גודלו באהבה רבה ובמסירות נפש, נובעת מסיבה נוספת: יש לזכור שחלק רב מהתנהגותו של אדם ומערכת יחסיו עם סביבתו קשורה להרגליו, ויותר מכל אדם מושפע מהרגלי ילדות. כשאנו מתבוננים בדרכי גדילתו של הבן, נשים לב כי הוא התרגל לכך שהוריו מעניקים לו כל הזמן; אם נחדור לתפיסה הרגשית שלו נבחין שבעיניו, אביו ואמו אינם רק זוג שהביא אותו לעולם, אלא הם אנשים שממלאים 'תפקיד', ותפקידם של הורים הוא להעניק חום, אהבה ועזרה כלכלית תמיד ובכל מצב ללא תנאי וללא הגבלה. לא רק שהם המקור להענקה אלא הם מערכת ש"מתחננת" להעניק: "תעשה לי טובה ותאכל" "תעשה לי טובה תשמור על עצמך".
כך מתבססת במחשבתו של הבן ההבנה שקבלתו מהוריו אינה מותנית באם הוא ביקש מהם, גם לא אם הוא מתנהג עמהם בצורה נאותה או הודה להם אחר שקיבל. כלומר, בילדותו הוא לא היה זקוק 'לשלם' להוריו כדי לקבל את כל אשר רצה. עם תהליך חשיבתי רגשי זה הוא ממשיך גם לאחר בגרותו, ואף לאחר שעזב את בית הוריו. מערכת יחסים זו שבין בנים להורים בולטת מאוד בשוני שלה לגבי הצורה שבה הוא מתייחס לסביבתו - כל אדם בוגר כאשר הוא מבקש להשיג דבר מה מסביבתו מודע לכך שכדי לקבל צריך לבקש, כדי לרכוש צריך לשלם, כדי ליצור אווירה ידידותית, צריך להתנהג ביחס מקביל לחבריו. דבר שלא קיים כל כך אצל הבנים.
אין הכוונה להחליט שהתהליך שלילי או חיובי, אלא להצביע על תהליך מעניין שכל אחד מאתנו עובר אותו, מבלי שנעמיק חשיבה בתהליך המפתיע. יתירה מכך, שאלתי פעם את אחד מגדולי הדור, האם הכלל של "שונא מתנות יחיה" (מגילה כ"ח ע"א) תקף גם בקבלה מההורים, כלומר, האם יש להימנע מלקבל מתנות מהם. והוא השיב לי ש"הכלל הזה לא נאמר לגבי קבלה מההורים, כיון שהקב"ה יצר בטבע האנושי שההורים יעניקו לבנים והבנים יקבלו מההורים". עם זאת יש להוסיף, שדווקא בגלל ה"מובן מאיליו" לקבל מההורים אדם צריך להשתדל עוד יותר מהרגיל להודות להם, ולחוש בלבו את תחושת הוקרת התודה שהוא כה חייב להם. שהרי לדעת חלק ממפרשי התורה זו אחת הסיבות לחיוב מצוות "כבד את אביך ואת אמך".
סיוע הבנים להוריהם
עם כל ההבנה לתהליכי ההתבגרות של הילדים שמשולב בהם התהליך להתנתק מההורים לצורך בניה וגיבוש המשפחה החדשה, אין זה פוטר אותם מחובתם המוסרי ומציוויים לשמור קשר עם הוריהם לאורך כל חייהם. בעיקר בתקופה הראשונה כשההורים עדיין לא הסתגלו לפרידה. למעשה בעת נישואי הילדים, נוצרת סתירה מסוימת בין התחושות של ההורים לבין אלו של הבנים: הבנים באופן טבעי רוצים חופש ולהיות עצמאיים, הרגשתם כלפי ההורים היא שמצד אחד ההורים מסייעים להם רבות, אך מצד שני ההורים מסמלים עבורם איזה סמל של שיעבוד לדבר שמעליהם.
ההורים לעומתם, מעבר לקשר הרגשי הטבעי שיש להורים כלפי ילדיהם, קיימת בקרבם תחושה נעימה הזקוקה לסיפוק והיא ההרגשה הנעימה שמישהו זקוק לי. בעת שהזוג נישא ועוד יותר מכך כאשר הזוג הצעיר מרופף את הקשר עם ההורים, הם חשים שהם מפסידים את תחושת חשיבות עצמם, כיון שהבנים אינם מגלים שהם זקוקים להורים.
לעיתים הזוג הצעיר עסוק באופוריה של הקשר החדש והיצירה המשפחתית החדשה, ואינו מודע די הצורך למה שעובר על הוריו. השניים גם סבורים כי מכיוון שהם רק שמחים ומאושרים, לבטח גם הוריהם כך, השניים אינם מודעים לעובדה כי בעוד הם רק קיבלו דבר חדשה ומאד מהותי שמשנה את חייהם, הרי הוריהם "קיבלו" במידה רבה חסר חדש. הם הוציאו מהבית את אחד הילדים, ובצד השמחה שבזה קיים גם המבחן הלא פשוט.
זוהי תקופה קשה גם עבור הבנים, כיון שהם עסוקים בגיבוש האישי של משפחתם בהתמודדות עם השוני האישי, בהבדל ההתנהגויות שכל אחד מהם התרגל בבית הוריו, ולכן הם שוכחים מפעם לפעם שלא רק הם עוברים קשיים אלא גם הורים עוברים את קשיי הפרידה.
לכן מאד חשוב וזה אף חסד גדול המוטל על בני הזוג, להתחשב ולגלות רגישות גבוהה לצרכים הנפשיים של ההורים, ולפעול כדי להמשיך את הקשר עמם עד כמה שהדבר ניתן, כדי לרכך את הטלטלה שהם עוברים, תוך מתן תחושה של המשכיות והענקת התחושה שהם לא הפסידו בן או בת, אלא קיבלו עוד מצטרף, ומשפחתם אינה מצטמצמת אלא מתרחבת. כאשר ההורים מבחינים שבנם או בתם קשורים בקשר רגשי עמוק עם בן-זוגם, הם מאושרים ללא ספק מהצלחת הבנים בנישואיהם.
לכן חשוב מאוד שהבנים ישקיעו חשיבה במה ניתן לסייע להורים כדי להקל את תחושת ההתנתקות ועזיבת הבית. ניתן להשיג זאת על ידי ביקורים לעיתים קרובות והתקשרות טלפונית רצופה, עדכונים קבועים, ועוד מרכיבים של תקשורת שמעבירה את המסר של "עסקים כרגיל". מאד חשוב שהילדים הנישאים יגלו את אותה רמת התעניינות בנעשה בבית כפי שהייתה לפני נישואיהם, בהורים, באחים, ובצרכי הבית. אם ההורים עוברים קשיים כלשהם, ראוי לתת להם תחושת שותפות.
השותפות בנשיאה בעול יכולה להיות גם מעשית, בסידורים טכניים שההורים נזקקים להם, כמו לגשת לעירייה, לדואר וכו'. לא אחת מתקיים פער בין ההבנה כי זה המעשה הנכון לבין הביצוע המקרטע. הרבה בנות הבטיחו לעצמם וחזרו על כך בקול כי הם לא יהיו כמו אחיותיהם המבוגרות שלא באו לעזור אחרי שנישאו, אלא הם תמיד יסייעו. אבל בפועל הם נוהגות בדיוק כפי שנהגו האחיות הבוגרות, וגם הם נוהגות כאורחות כאשר הם באות עם הבעל הצעיר לבית ההורים. הם ישובות ליד השולחן ומנהלות שיחה ערה כאשר האחיות הצעירות הן המביאות והנוטלות מהשולחן. זה במקרה הטוב, אך פעמים רבות הן עושות זאת גם כאשר האם קמה מעם השולחן מספר פעמים והן כביכול אינן רואות זאת.
נורא מצער את ההורים, כאשר הבן/הבת הנשואים מגיעים לכבוד שבת, ברגע האחרון, יושבים לאכול סעודת שבת בהנאה, ומיד אחריה מסתלקים לחדרם הפרטי, או לטיול בחוץ. ההרגשה של ההורים היא רק כמו חדרנים בבית מלון של הוד מעלתם.
כאשר באים לבית ההורים יש להקפיד שלא תהיה תחושה של מי שבא לבית הארחה, אלא ראוי לקחת חלק בעבודה בבית, ולעשות הכל שלא להכביד על האם אלא להקל עליה עד כמה שניתן. הדבר לא רק עוזר פיסית, על ידי הסיוע בפועל, אלא גם נותן תחושה שהבן או הבת לא התנתקו, אלא להיפך הביאו עימם "רכש חדש" שמשתלב גם הוא במשפחה וכאמור מרחיב אותה.
פעמים, כאשר הורי האשה מבקשים סיוע בתיקון דבר מסוים, הנכונות והעידוד של האשה שאכן בעלה יעשה זאת, בולטת יותר מהעידוד שהיא נותנת לבעלה לסייע להוריו שלו. היה כדאי מאד שנשים, בעיקר צעירות, תהיינה רגישות לנקודה זו. יתכן מאד שהיא אינה חשה בטון השונה שלה כאשר היא מעודדת את הבעל לגשת לבית הוריה כדי לסייע במשהו לעומת הקרירות היחסית שניכרת כאשר יש בקשה של הוריו כי יבוא לסייע. היא אולי מסכימה, אבל הפנים משדרות פחות התלהבות, בעיקר כאשר היציאה שלו באה על חשבון האפשרות שיסייע לה בבית.
לעומת זאת חשוב מאד שהבעל הצעיר אכן יסייע להורי אשתו, ממש כשם שראוי שהאשה הצעירה תסייע לחמותה. לכך יש רווח נילווה חשוב נוסף, שכן כאשר אנחנו בוחנים את המתחולל ברגשות בני הזוג, נגיע בנקל למסקנה כי העזרה להורי "הצד השני" מחזקת מאד את התחושה השותפותית בבית הצעיר.
אם הילדים יודעים כי הוריהם מתמודדים עם בעיות כלכליות קשות, בגלל חובות שלקחו על עצמם לקראת נישואיהם, או בגלל קשיים כלכליים אחרים, מוטל עליהם ראשית לתת תחושה שאינם עומדים מנגד אלא נושאים בעול ומטים שכם. הדבר מונע תחושות קשות אצל ההורים שלא אחת עומדים מול הרגשה של ניכור שמביאה אותם למרירות על שהבן שלמענו לקחו על עצמם את עול החובות נוהג כאילו הדבר אינו נוגע לו.
כך יש גם ביטוי של הכרת תודה ראויה ומתן תחושה טובה להורים שיחושו כי לא נעזבו, ו"הילדים נשארו ילדים" והם מחויבים למשפחה כמו קודם ואף יותר. יש בזה משום כיבוד אב ואם, ועזרה תחושתית ראויה שלבטח מונעת את ההרגשה ש"הם רק התחתנו ושכחו את הכל". זוהי הנהגה תורנית נכונה.