מבוא והקדמה:
זכה האדם בחיר הבריאה, בניגוד לכל בעלי-החיים, למתנה נפלאה והיא – "הדיבור". כמבואר בפסוקי בריאת האדם (בראשית ב', ז') "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא", ומפרש רש"י: אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודיבור, וכבר בראשית הבריאה, אנו מוצאים את כוחו של הדיבור: בדור הפלגה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'), וכשיש כזאת תקשורת נפלאה, אז – "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", וכאשר השתמשו בתקשורת למטרה שלילית, אמר הקב"ה – "הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו', ובלל ה' את שפתם, והפיצם על כל הארץ", ולכן נקרא האדם "מדבר".
מהחיבור שבין הגוף לנשמה נוצר הדיבור, וכדברי החובת – הלבבות, "שהדיבור הוא קולמוס של הנשמה". הדיבור נועד לאדם: להודות לבוראו, להתפלל, ללמוד ולתקשר עם בני-אדם, לעודד לחזק ולנחם, כמאמר חז"ל – "דאגה בלב איש ישיחנה" – לאחרים (משלי י"ב, כ"ה), בדומה לכך כותב הרב וולבה בקונטרס "פלך השתיקה ופלך ההודיה": עצם יצירת הדיבור – להתקשרות וקירוב. מכאן החומרה הרבה במי שמשתמש בדיבור לריחוק והפרדה כמו לשון הרע, עד שחז"ל הפליגו בעונשו שאין מקבל פני שכינה, משום שמעל בכוח הדיבור. עוד מוצאים אנו בחז"ל (ב"ק דף לח:) אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, "אפי שכר שיחה נאה", ומנגד יכול הדיבור להיות לרועץ לאדם, על - ידי השתמשותו בחרבות לשונו, והטיבו חז"ל בהגדרתם: "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא).
לדיבור תפקיד גדול וחשוב ביצירת קשר בין בני אדם בכלל, ובפרט בחיי – הנישואין, שבנויים ויצוקים על יסודות של תקשורת, העברת מסרים, קבלה ואמפטיה הנרקמים לאהבה מוצקה וחזקה, שאותה מטפח הזוג כל חייו.
כמובן, שנדרשת לזה – יגיעה והשקעה, התמקצעות ואומנות, בהעברת מסרים ורגשות, שעל בני הזוג לחתור להגיע לכך, על-ידי לימוד והשתלמות, והתנסות – אישית, ואף אם נכשלו, ילמדו ויסיקו מסקנות מן הטעויות, וכך אם רצון עז להגיע למטרה, בסופו של דבר יגיעו לכך בסייעתא דשמיא.