"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"
 (בראשית ב'-יח')
 
 "אם הייתי יודע שהיא תהיה בדיוק ההפך ממני, לא הייתי חולם להתחתן אתה!"  כך טען בלהט הצעיר המיואש, בפגישה הראשונה בארבע עיניים. 

 בפגישה המשותפת שקדמה לה הוא ישב בנימוס ובשלווה, הסכים לכל דברי אשתו ברוגע, והסכים לחוזה הטיפולי שהצעתי. הסערה אצלו מתחוללת לרוב מתחת לפני השטח. כעת הוא נתן דרור לרגשות שכלפי אשתו הוא לא העיז אפילו לרמוז.
 
"אל תבין אותי לא נכון. אני לא שונא אותה! פשוט זו טעות. על כל מילה שאני אומר כן, היא אומרת לא. ומה שאצלי זה לא, אצלה זה דווקא כן. אפשר להשתגע! "
 
"עזר כנגדו", מלמלתי חצי לעצמי, מתוך רצון להביע הבנה, אך גם לגרור התייחסות למילים אלה. הרי יש בהן גילוי-מן-התורה לטבע יחסי איש ואשתו. חשבתי גם לגרות אותו להתייחס לבעיותיו עם אשתו דרך אמונתו. ואכן הוא השיב בנימה המוכרת לי:
 
"בטח! עזר כנגדו. אבל יש גבול! לכן גם יש זכות לגרש..."
 
ואני מחזיר, ספק מסכים ספק מתגרה, "אה, כן... אם זכו... ואם לא זכו..."
 
"לא תמיד זוכים. עובדה! לא זכיתי! חשבתי לתומי שהיא מתאימה והתגלה לי שטעיתי. אני מודה. טעות שלי. פשוט לא מתאימים! כן, גם אני לא מושלם... מודה... אבל לא נבראנו לסבול כל הזמן, נכון? "
 
"נכון!"  שמחתי להסכים לפחות בקטע זה. "אז באת אלי בשביל מה? שאסכים אתך שאין ברירה וצריך לפתוח דף חדש עם אשה שניה? "
 
"תראה, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי..."
 
"למה לא? תתגרש וזהו זה. בלי משחקים, ישר ולענין. מה איכפת לך...?" נהניתי להחליף תפקידים ולהיות במקום הצעיר המתוסכל, ובכך לעורר בו את הצד הלוחם-ברוח-ה', המיועד לשפר את המצב הקיים ולא לברוח מן המערכה. קוראים לצד הזה: היצר הטוב.
 
"אבל אולי יש דרך בכל זאת... אשתי היא לא כל כך גרועה... יש לה דווקא הרבה מעלות... (ופה פתחתי זוג עיניים תמהות כביכול).. היא צנועה, ובעלת יראת שמים... ובעלת שיחה מעניינת... כאשר לא מתווכחים... ועקרת בית מצוינת... ו... ו... אמא טובה לילדה הקטנה שלנו..."
 
"אז למה רצית להתגרש? " שואל אני בתמימות מעושה עם חצי חיוך, כך שגם הוא מבין שאני משחק קצת... (כל העסק זה לא כל כך רציני וקיצוני כפי שיצר הרע מציג אותו בפנינו בשעת משבר...)
 
"תראה, כבוד הרב, אני לא רציתי ממש... אני... אני..."
 
"מיואש? " עזרתי לו..
 
"כן, זהו. אני מיואש. כל פעם אני מנסה מחדש, ושוב נופל, שוב מנסה, שוב נופל... כי היא בעמדה שלה ולא מוותרת, ואני כבר לא יכול.... אבל אני לא רוצה לסיים. אני רוצה לשפר. למעשה באתי לפה לשפר... טוב, לא בדיוק באתי מרצוני... זה יותר דרישה שלה. אני מצידי הבנתי שאין מה לעשות..
 
   וכך המשיך הצעיר להתפתל בין דמיון למציאות עם חצאי ורבעי-אמת מהולים במחשבות מעורפלות, חלקן מתובלות במאמרי חז"ל עמוקים חסרי קשר, וחלקן ערומות מכל זיקה להיגיון או לתורה.
 
   התורה מעידה שהאשה היא "עזר כנגדו". מדיוק דברי רש"י שם מובנות מילים אלו שדווקא הניגוד שלה הוא זה שעוזר לו... אם זכו. ואם לא זכו, אז הניגוד הוא מביא למלחמה. "זכו" לפי ר' ישראל מסלנט הוא זיכוך המידות. מהלשון "זכו" ברבים, מובן שהזיכוך הוא משני הצדדים, כך שהפירות מגיעים לשניהם, בשווה למאמציהם ביחד. כלומר, התיקון של בני הזוג הוא דווקא בניגוד שביניהם המחייב אותם לזכך את מידותיהם האחד כלפי השני.
 
אפשר להסביר את הרעיון לפי המשל הבא:
 
היו היה רב-חובל, אלמן, שרצה בסוף ימיו להנחיל לבנו יחידו את כל אוצרותיו שצבר בשנים רבות עלי ימים. ביום חתונת בנו האב מלא הרגשות הגיש לו בלב גואה את מתנת הנשואים: מפה של האוקיינוס עם סימון x אדום  באמצע הים.
 
"מה זה???" תמה החתן הצעיר.
 
"זה סימון המקום שם השלכתי את כול האוצרות שצברתי עבורך, בתוך ארגז גדול וסגור היטב. "
 
"אני לא מבין" ענה הבן. "מדוע ככה, בארגז, בים, ולא ישר לידיים שלי? "
 
"כי רצוני שתעריך את הירושה שאני נותן לך. והרי ידוע שאם לא טורחים ומשקיעים מאמץ, גם לא מעריכים את המתנה. אם היית מקבל את כל כספי בקלות, היית מבזבז את זה בתוך שנה. עכשיו שנישאת והתבגרת, ועליך לצלול לתוך האוקיינוס, תעריך את מתנתי שאספתי עבורך כל ימי חיי. "
 
נאלץ החתן להסכים עם הרעיון, ואף להודות לאביו על כך, אך לא בלי פחד מסוים. איך יצלול בלב האוקיינוס? והלא יש בכך סכנות גדולות ומרובות? מאידך, אביו, הרב-חובל, לא סתם זרק את כספו למים העמוקים. כנראה שסמך על בנו שיצליח במשימה המוזרה הזאת.
 
   בתום שבעת ימי המשתה, הפליגו האב עם בנו וכלתו אל לב ים, עד שהגיעו לנקודה המסומנת במפה. שם לבש הצעיר את החליפה המיועדת לצלילה למעמקים, חיבר את צינור החמצן למשאבה שעל סיפון האנייה, הכניס את הפייה אל פיו, וקפץ למים העמוקים. הוא צלל יותר ויותר לעומק, עד שלחץ המים שמעליו שינה את תרכובת האוויר שנשם לריאותיו דרך הצינור המשתלשל מהספינה. כתוצאה מכך שכח הבחור מי הוא ולאן הוא צולל. הוא פשוט "נולד" כביכול לעולם תת-ימי מקסים, מלא דגים קטנים וגדולים בשלל צבעים, וכולם בורחים מפניו. הוא חש עצמו בגן-עדן, כמושל על כל העולם, ונהנה לשחות אנה ואנה.
 
בינתיים, שמה לב הכלה הצעירה שהצינור אויר הפסיק להשתלשל ובמקום זה זז ימינה ושמאלה. לשאלתה המודאגת, ענה הרב חובל:
 
"כן, לדאבוני זה היה צפוי. בעלך מבולבל במוחו בעקבות לחץ המים על תרכובת האוויר, וזה משבש את חשיבתו וזכרונו. כנראה שהוא סתם מטייל לו למטה הלוך וחזור. אם כן, צריכים להצילו. אין ברירה אלא שאת תקפצי פנימה אחריו להזכיר לו את מי שהשאיר מאחוריו, ומה היעד שלהשגתו צלל לאוקיינוס. "
 
"אבל אין עוד חליפת צלילה!? איך אצלול אחריו??? "
 
"אין ברירה" ענה חותנה, "עלייך לנשום עמוק ולצלול מהר לאורך הצינור עד שתגיע אל בעלך. ואז תשתתפי עמו בצינור החמצן שלו. "
 
   באומץ נדיר ומלית ברירה, קפצה הצעירה למים וחיש צללה לאורך הצינור. רק כך היא תחזיר את בעלה אליה. הוא בינתיים שוחה אנה ואנה, עד שפתאום הוא רואה דמות מוזרה מתקרבת אליו מלמעלה. טרם הבין מה קורה, חש הבחור שהיא מנסה לסחוב ממנו את פיית צינור החמצן אשר בפיו. הוא הבין שזה איום מפורש על חייו, והגיב מיד. הוא תקף! כך יגן על חייו.
 
היא, בשארית כוחותיה, כשריאותיה מרוקנות לחלוטין מחמצן, הצליחה לסחוב את הפייה מפי בעלה, לתחוב אותה לפיה, ולקחת נשימה עמוקה. וטרם יספיק הוא להתאושש ולהחזיר מכה, מיהרה הצעירה לתחוב לו את הפיה בחזרה אל תוך פיו. הצעיר התבלבל כי לא הבין עם מי יש לו עסק, עם אויב או אוהב. בעוד הוא מנסה לתפוס מה קורה, שוב הושיטה הכלה את ידה ותפסה את הפייה, ושוב התחוללה מלחמה. הפעם המאמץ היה קצת פחות, כי אכן הוא קיבל את החמצן חזרה. כך הלכו ו"רבו" השניים, כל פעם בפחות עוצמה, עד שהחמצן ששטף את מוח הבעל חזר והתאזן, והוא קלט שהוא מכיר את הדגה הזו שאיתה הוא מתעסק, הלא היא אשתו הצעירה. ואז הוא שם לב שהיא מצביעה כלפי מטה פעם אחר פעם. בהדרגה הוא נזכר שיש משימה למלא, ושיש לו עולם אחר מלמעלה, ואבא יקר ואוהב...
 
בשלב זה, נוצר שיתוף פעולה בין השניים, כאשר צינור החמצן מועבר בשמחה מהבעל לאשתו וחוזר חלילה. כך ירדו השניים למעמקי הים, עד שהגיעו לקרקעית. שם חפשו ומצאו את הארגז הגדול, ובכוחות משותפים העלו את האוצר מעלה, עד שהוציאוהו מחוץ למים על גבי סיפון האנייה. תם ונשלם הסיפור, עם סוף טוב....

והנמשל... הלא ברור הוא: האבא, הרב-חובל, הוא הקב"ה. בנו הוא האדם, וכלתו, האשה. הצינור חמצן הוא הקשר אל ה' באמצעות התורה. השימוש בצינור חייב להיות במשותף, וזה יוצר התנגדות בהתחלה לכן טבעי הדבר שבני זוג חשים לפעמים שהם במלחמה זה עם זו. אך דווקא מניגוד זה תצא ברכה לשניהם כאשר הם משלימים עם העובדה שעליהם "לנשום מצינור אחד".  זה תהליך מבורך של צמצום המריבות וריבוי שלום ורעות.

כשעובדים בני הזוג על מידותיהם ומשתפים פעולה זה עם זו, הם משלימים את משימתם בעולם הזה ומעלים את נשמתם לעולם השכר, העולם הבא, ביחד, רק שניהם ביחד יכולים לתקן את נשמותיהם. כל אחד לבדו אינו מסוגל.
 
הרבה מהזוגות מתקשים מאד ללמוד כיצד 'לנשום שניהם מאותו צינור חמצן'. יש מהם שלא מצליחים לעבור לשלב השותפות המבורכת, ומתייאשים. עבורם הצעד הבא הוא הפגישה הקשה ברבנות. ועל כך מזיל המזבח דמעות.
 
אלה עיקרי הדברים בהבנת "עזר כנגדו". אך להפנים אותם מן השכל אל תוך הלב זה עניין גדול. כי רק כאשר ההבנה נתפסת גם בלב ניתן ליישם את המחשבות האלה הלכה למעשה. אכן, אין הדבר קל. הבה נראה איך מתפתל הבעל בדוגמה שלפנינו עד שהדברים מתחילים להתיישב על לבו:
 
“תסלח לי, כבוד הרב. הסיפור יפה,  אך מה זה נוגע אלי? זאת היא שלא רוצה לשתף אתי פעולה! אני מוכן לחיות ביחד מאותו צינור חמצן, אך היא דורשת מעל ומעבר! היא זאת שמסרבת לחיות בשלום. ”
 
“אני מבין שאינך רואה את הקשר בין המשל לבין המצב שלך. גם הצוללן היה משוכנע שהאשה המוזרה שחוטפת לו את פית החמצן היא מגזימה לחלוטין. אין לה שום זכות לאיים על החמצן שלו. היא חייבת לשחות בשקט לצידו ולאותת בעדינות אם היא צריכה לנשום אויר, ולהמתין בדרך ארץ עד שיואיל הצוללן לתת לה את מבוקשה.  כך גם אתה מרגיש שאשתך מגזימה ואינה שותפה מכובדת בחיי הנישואים שלכם. ”
 
הוא הנהן בזהירות אך בחשש שאני מוביל אותו לאיזו מלכודת. והוא צדק.
 
“אך מה האמת? ” טענתי בהרמת קול וקצת דרמטיות. “שהיא באה להציל אותו במסירות נפש, והוא כלל אינו מודע שהיא עומדת להתעלף. אין לו מושג שהיא נלחמת על חייה, וכל זאת במטרה לסייע לו”.
 
“אז מה אתה אומר? שאשתי מוסרת את נפשה למעני? זה נשמע מגוחך! ”
 
“אתה צודק ואתה לא צודק! ברמה המודעת זה לא נראה כך וגם היא לא חושבת במושגים כאלה. אך התורה מגלה לנו שברמה תת-הכרתית ומהותית מצבה של אשתך ממש כך. היא נלחמת על חייה כאשה החייבת 'לנשום' דרך בעלה. את התורה שאתה לומד היא חייבת לקבל בבית, כביטוי מובהק של "ואהבת לרעך כמוך". רק כך היא תוכל להמשיך לשאת בעול כאשתך ואמא לילדיך. אם אינך מזרים לה את התורה שלך ברמה של תשומת לב, הערכה, הכרת הטוב, עזרה והתחשבות, היא צוברת כעסים ואכזבות ותסכולים עד כדי התמוטטות פיזית ונפשית. אכן היא נלחמת על חייה כאשר היא "מתעצבנת" עליך כל כך הרבה. בעצם היא באופן לא מודע נחנקת מחוסר חמצן הערכתך ואהבתך. על כן היא שרויה במצב שכל דבר מעצבן  ומכעיס אותה. כך היא מבטאה את התסכול הקיומי, שבעלה אינו מעניק לה את החמצן הרוחני, הלא היא התורה הלכה למעשה, מצוות בין אדם לחברו. צורך זה מושרש כבר בחווה, האשה הראשונה, שנתקללה במילים 'ואל אישך תשוקתך' התורה מתארת צורך כל כך עמוק ומהותי באשה שהרבה פעמים הוא כלל לא נראה בחיי יום יום. הרבה נשים נשואות משדרות דווקא ההיפך וסותרות בכך את פנימיותן הנפשית. הרבה סיבות לכך. אחת מהן זה ייאוש. ”
 
“צריך לעכל את כול מה שאתה אומר. בכל אופן גם לי יש צרכים משלי שהיא לא ממלאה ”
 
"ללא ספק. ואמנם היא מחויבת כלפיך, באופן כללי, אך לך יש חיוב מן התורה מאד מפורש. אני מתכוון למצווה של "וענתה לא יגרע" החיוב הוא לתת לה את ה'חמצן' המגיע לה כל יום לכל חייכם. זה מתבטא ראשית כל בתשומת לב והערכה ושיחה נעימה והתעניינות והקשבה. ומשם – ורק משם – זה עובר לעצם הקרבה וה'ביחד'. ”
 
הבעל, לעומת זאת אמור לקבל את עיקר החמצן הרוחני שלו ישירות מהקב"ה ומהתורה שהוא לומד. "

“אני חושב שאתה צודק. כמו הצוללן שמחובר בצינור חמצן ישירות לספינה של הרב-חובל...”