הקדמה
כל אדם שואף להיות מושלם. כמו כן חשוב לו שגם החברה שמסביבו תראה אותו כך. רצונו להיראות ללא פגם מתפרס לתחומים רבים - אישיותו ותכונותיו, מבנה גופו והמראה החיצוני שלו. תשומת לב רבה מקדיש אדם למראהו החיצוני. זו היא הסיבה שהוא נעצר מול הראי, לבקורת אחרונה לפני יציאתו מן הבית, לבחון האם קיימים על פניו או על בגדיו, דברים שיש צורך להסירם.
כל אדם ההולך ברחוב ומחפש כתובת מסויימת, יודה מאד למי שיסב את תשומת לבו שהוא טועה בכיוון צעידתו, והבית שהוא מנסה לאתר נמצא בכיוון הפוך לכיוון התקדמותו. כמו כן הוא יודה למי שמיישר את צאורונו המקומט.
אך ראה זה פלא, דוקא הבקורת במישורים חשובים ונעלים הרבה יותר, הקשורים לאישיותו ולערכיו של האדם, נתקלת בהתנגדות עזה, במחסומי האזנה ובמגבלות קבלה, שלעיתים אף מפתחת שנאה כלפי המבקר והמוכיח, כמאמרו של שלמה המלך "אל תוכח לץ פן ישנאך..." (משלי ט, ח).
מעטים הם האנשים המסוגלים לקבל בקורת באהבה, באותה מידה שהם שמחים בקבלת מחמאה או מתנה. אף על פי שהמתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לאדם אינה אלא שיפור אישיותו. את האדם המוכן לקבל בקורת, מכנה שלמה המלך, "חכם". הוא אף טוען שאותו חכם, יאהב את המוכיח, שהרי המוכיח קידם אותו, וכלשונו בספר משלי שם "...הוכח לחכם ויאהבך".
וכאן עלינו להדגיש: עם כל החשיבות שיש לתוכחה כבונה וכמקדמת, היא תורה שלימה ומורכבת. להלן נעמוד על יסודות ועיקרים בתורת התוכחה:
כבר חז"ל בתקופתם עמדו על הקשיים הטמונים בתוכחה, ולכן:
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
ומסביר רש"י:
"שיזדע להוכית דדך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים" (ערכין טז:).
המהר"ל מסביר את המחסור במוכיחים מיומנים, משום, שלתוכחה צריך "חכמה רבה מאוד, עד שיקבל המוכח את דברי המוכיח... צריך חכמה גדולה לדבר
עמו דברי נועם ודברי סברה מאוד, עד שהדברים נכנסים בלבו" ('נתיבות עולם", נתיב התוכחה).
רש"י והמהר"ל מסבירים, איפוא, את כוונת דברי רבי אלעזר בן עזריה, לא בקושי המעשי של הטחת דברים בפני הזולת, או בהערות על התנהגותו הנלוזה, אלא ביצירת 'בקורת בונה', שתיאמר בצורה שתביא תועלת ותשפר אותו. על תהליך זה ציותה התורה במצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).
חשיבותה של הבקורת
חשיבות רבה נועדה למיסודה של 'בקורת בונה' במסגרת המשפחה; שהרי, בני-הזוג אינם זהים זה לזה, צרכיהם אינם דומים, ודאי וודאי שסיפוקיהם הרגשיים והפגיעות הרגשיות שהם נפגעים זה מזה, שונים לחלוטין. בחלק גדול מהמקרים, לא יבחינו בני-הזוג כלל בפרטי השוני אם הדבר לא ייאמר להם ויפורט בצורה ברורה.
כמעט תמיד מתגלה בטפול בבני-זוג, שאמירות מסויימות של בן-הזוג, נתפרשו להפך ממש ממה שאומרן התכוון, או שהתנהגות בן-הזוג נתפרשה כפוגעת, גם כאשר אותה התנהגות כוונה לטובתו של הנפגע. במקרה כזה, הבקורת מאפשרת לשדר לזולת מה מרגיז בהתנהגותו, או מה היתה הצפיה ממנו שלא מומשה. היא גם נותנת אפשרות לבן-הזוג המבוקר, להגיב על דברי הבקורת, להסביר את התנהגותו ולהפיג את המתח, או לבקש סליחה על התנהגותו השלילית, לפי הצורך.
עם חשיבותה של הבקורת, בכל בית, מוסד או מפעל, יש לדעת להפעילה בצורה נכונה. בקורת שאינה מבוקרת היא שלילית והרסנית ביותר, מעכירה את האוירה ומחבלת במרקם היחסים המשפחתי. אולם דוקא במשפחה, יותר מאשר בכל מערכת אחרת, מופעלת הבקורת, וזאת מהטעם הפשוט, שבקורת נאמרת על דברים שהם איכפתיים למבקר, ואין לך אנשים שדרך התנהגותם איכפתית יותר מאשר בן-הזוג והילדים.
במקומות רבים בדברי מפרשי התלמוד, אנו מבחינים שכאשר מדובר בהגדרת חבר אמיתי, המשמעות היא, חבר מוכיח ומשפר, חבר שאינו תומך בדברים השליליים ואינו מסתירם ומתעלם מהם, אלא המסב תשומת לב לדברים שאינם כשורה, שיש לשפרם.
כדי לשפר את הפתיחות שלנו לקבל בקורת, ואף ללמוד כיצד לאומרה, ננסה לבחון בראשית המאמר מה הן הסיבות המקשות על קבלת הבקורת. בהמשך המאמר נעסוק בטכניקה המקדמת בקורת בונה.
הקשיים בקבלת הבקורת
א. כבוד ותחרות
הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כבודו וחשיבותו בפני הסובבים אותו. לעומת זאת, בקורת אמורה להצביע על חולשתו וכשלונו של המבוקר. לכן כל אישיותו מתקוממת כדי לדחות אפשרות שאכן נכשל, כפי שהדבר מתבטא בדברי הבקורת. מסיבה זו, אין אדם רואה נגעי עצמו. הפגיעה בכבודו של המבוקר הופך את המפגש בינו לבין המבקר למפגש תחרותי - אם אתה טוען שיש פגם בהתנהגותי, הוי אומר שאתה מושלם יותר ממני. לחיות בהרגשה זו אינני מסוגל! ולכן, אנו מבחינים, שאחת התגובות היותר שכיחות של המבוקר כלפי המבקר היא "ואתה כן בסדר"? ואף מוסיפים "והרי אתה עשית כן וכך...".
תגובת-נגד זו, אינה עוסקת בהכרח בנושא הנדון, אלא בעובדות אחרות בהתנהגות המבקר. למשל: רבקה התלוננה על בעלה שאינו מכבד כראוי את הוריה, והוא השיב: "האם את מקפידה על קיום כל מצוות שבין אדם לחברו?" דוד העיר לרעיתו שאינה מקפידה על כיסוי ראשה, והיא השיבה שגם הוא אינו מקפיד דיו על תפילה במניין. כלומר, התגובה אינה תשובה עניינית לבקורת, אלא ביטוי לתחרות שבין מבקר למבוקר, המצביע על חיסרון המצוי גם אצל המבקר ולא רק אצל המבוקר.
בעימות סמוי זה אפשר להבחין גם אם אין דברי בקורת נשמעים. יוצא לו אדם ללימודים בסמינר ליהדות, וחוזר למקום עבודתו בהופעה של שומר תורה ומצוות - כיפה על ראשו, ובתוספת סממנים דתיים נוספים. בתחילה, הכל חוששים שמא קרה אסון בביתו, חס וחלילה. אך מחיוכיו ומשביעות הרצון העצמית הנראית על פניו, מבינים הסובבים שדבר 'גרוע' מזה קרה - הוא חזר בתשובה. התגובה המיידית לכך היא: "האם התחברת לאנשי השחור, הכופים את דתם ואורחות חייהם על העם הישראלי"? "האם התחברת למשתמטים מן השרות הצבאי..."? במקום לדון עמו על צדקת דרכו, תוקפים אותו בצורה בוטה וללא הבחנה.
כל זאת משום שהשינוי החיצוני של לבושו ודרך החיים החדשה שבחר, נקלטים על ידי חבריו כבקורת על התנהגותם שלהם, שהרי הוא עזב את דרכם - דרכו לשעבר, שינה את נושאי התעניינותו, ואף את סיגנון דיבורו. לכן נכנס לתמונה 'גורם התחרות', ותגובת הנגד היא - "גם אתה לא בסדר'.
המהר"ל מבהיר את גורם התחרות באמצעות דברי הגמרא, העוסקים ביחסי מבקר ומבוקר:
"...אם יאמר טול קיסט מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך..." (ערכין טז:).
מסביר המהר"ל:
"...ומה שאמר בזה הלשון 'טול קיסם מבין שיניך', כלומר: עבירה יש בידך
ואין אתה רואה אותה, כמו הקיסם בין השיניים שאין אדם רואה אותו.
והוא משיב לו: 'טול קורה מבין עיניך'. כלומר, הרי יש עבירה בידך שהוא
כמו הקורה, שהיא בין העיניים, קרובה לך, וראוי לראות אותה, ואין אתה
רואה הקורה, ואתה רואה הקיסם שבין שיני, שהוא נסתר..." ('נתיבות עולם', נתיב התוכחה ג).
הליכי נפש אלה המצויים בחברה, מקבלים מימדים רבים וחזקים יותר בקרב המשפחה, משום שהבקורת שוברת את אחד ממאוויי האדם המצפה "שיאהבו אותי כפי שאני", או "שיקבלו אותי כמו שאני". לכן, ככל שהאדם שמדובר בו קרוב יותר, כך גדלה הציפיה שיתעלם מהמגרעות וישלים עם החסרונות. כלומר, כל אחד מבני-הזוג אינו מסתפק בכך שלא יטילו עליו חסרונות שאין בו, אלא שיקבלו אותו כפי שהוא, עם חסרונותיו. לכן, דוקא משותפו לנישואין, הוא מצפה לתמיכה רגשית במגרעותיו, עוד יותר מאשר לשבח על מעלותיו.
ב. שינויי הרגלים
כאשר אנו מבקרים את הזולת על פעולה שעשה ומבקשים ממנו להתנהג באופן שונה, הוא רואה את מימדי הפניה אליו מעל ומעבר לבקשה לשינוי פעולה נקודתית. נראה לו שמבקשים ממנו לשנות משהו מאישיותו, ולא רק תחום צר של התנהגות שהוזכר בבקורת. ביטוי לכך אפשר לשמוע, לעיתים, בתגובת המבוקר לדברי הבקורת "זה אני וזהו זה". כלומר, אל תנסה לשנות אותי ואת הרגלי.
ניתן לקבוע שהקשיים הגדולים ביותר שבפניהם עומד אדם בהתמודדותו עם עצמו ובצורך שלו להסתגל לחברה הסובבת, הם שינויי הרגלים. אנו מבחינים בזאת בקשיים בהפסקת עישון - המעשן יודע אל-נכון שהסיגריה מקצרת את חייו, מעיקה על ריאותיו, עושה אותו רגיש למחלות מצויות, ופוגעת בכיסו. למרות הכל, קשה לו להפסיק מנהג נפסד זה. האבסורד שבדבר, בא לידי ביטוי נמרץ יותר כשמנסים לבחון את ההנאה שבעישון, ומגיעים למסקנה שאין בו הנאה, ובודאי לא בעוצמה שתסביר את ההשתעבדות המוחלטת לעישון. הווי אומר הדבר היחיד המקשה על הפסקת העישון, הוא ההרגל לעשן - הרגלו של הגוף לצריכת ניקוטין, ושל הריאות לחוש העשן הנכנס לתוכן, של האצבעות להחזקת הסיגריה, ושל העיניים לראיית העשן המיתמר.
את הקושי להשתחרר מכבלי ההרגלים אנו רואים גם בהיבטים ערכיים, לעיתים מזמינים אדם בעל רקע חילוני לשמוע הרצאה.
הוא שואל, מה הוא הנושא?
משיבים לו, בנושא המשפחה היהודית.
"נשמע מעניין, אני בא", הוא מגיב. "מי הוא המרצה" ? הוא ממשיך לשאול.
"איזה רב...", משיבים לו - "רב שהתמחה בנושא ההרצאה".
"לא, אינני מעוניין לבוא", הוא מגיב. מדוע, הוא נשאל.
לא מתחשק לי לבוא.
מדוע, הוא נשאל; הרי הנושא מעניין, אתה זקוק לו, והדבר יכול להביא לך תועלת.
"נכון, אך אני חושש שאשתכנע"... .
כלומר, גם כאשר אדם יודע שאם ישתכנע יהיה זה שכנוע פנימי, שכנוע שאמור להביא אותו לפעול על פי מה שההגיון שלו יורה לו לעשות, בכל זאת הוא אוטם אוזניו מלשמוע כבר בשלבי ההקשבה הראשוניים, כיון שקיים חשש פנימי שההשתכנעות תחייב אותו לשנות את הרגליו מכפי שנהג עד עתה.
אי הרצון לשנות הרגלים, הוא גם החוסם את הנכונות לקבל בקורת. שהרי אם הטענות נגדי צודקות, אצטרך לשנות משהו מהרגלי, ולכן אני מעדיף לראותן כבלתי מוצדקות, מכל נימוק שהוא.
מסיבה זו, של הקושי לשנות הרגלים, אנו שומעים גבר המגיב כלפי אשתו המתלוננת נגדו: "מה את רוצה ממני? זה אני וזהו זה"! או שאשה אומרת, כפי שציינו לעיל: "שיקבל אותי כפי שאני". כלומר, אם מישהו צריך לשנות את הרגליו, לא אהיה אני, אלא אתה!
את אי-הנוחות בשינוי ההרגלים, הדגים רבי יוסף אלבו בספרו 'ספר העקרים' (מאמר רביעי, לב). הוא טוען שבכיו של תינוק עם לידתו, נובע משום שהוא חש שמשנים את הרגלו להיות ברחם אמו, והבכי מבטא את אי-ההסכמה לשינוי הרגל זה. כמו כן, התנגדותו של אדם למות, נובעת משום שהוא התרגל לחיות, ולכן אינו רוצה לשנות הרגלו ולמות. זאת, ברוב המקרים, גם אס הוא סבור שהחיים עבורו הם גהינום עלי אדמות.
על פי המדרש, תכונה זו מנעה מאומות העולם לקבל את התורה. כאשר הקב"ה פנה אליהן ושאלן: האם תיאותו לקבל את תורתי? שאלה כל אומה מה כתוב בה? וכאשר הקב"ה השיב וציין את המגבלה שעמה הם יצטרכו להתמודד בשינוי מהרגליהם, סרבו לקבלה - הישמעלים משום שייאסר להם לגנוב כהרגלם; בני עשו, עקב האיסור לרצוח כהרגלם (ילקוט שמעוני שמות, רפ"ו).
הקושי לשנות התנהגות, נובע מן העובדה ששינוי הרגלים אינו דבר שולי, אלא הוא עיקר תפקידו של האדם בעולם הזה - תפקיד הנשמה, הוא להרגיל את הגוף בהרגלים נשמתיים; תפקיד הגוף להרגיל את הנשמה בהרגלים גופניים. ועם תוצאת השפעת ההרגלים, אדם מגיע לעולם הבא, וגם שם הוא מבקש להמשיך את הרגליו כפי שהורגל והתנהג בתקופת חייו עלי אדמות - נפשו תבקש לאכול את האוכל שהתרגל לאכלו בעולם הזה; וכמו כן כל דבר שנהנה ממנו וחיפשו כאן בחיים שלפני המוות, נפשו תבקש להשיג גם שם, וזה יהא כגיהנום עבורו כשלא ימצא את כל זה. כמובן, אם הוא התרגל להתעסק בדברים רוחניים - עזרה לזולת, קיום מצוות, לימוד תורה - נפשו תבקשם גם שם, וזה יהיה לו שם בשפע רב.
ג. עוינות חוסמת
נראה שהקושי המרכזי בקבלת בקורת, נובע מכך שלרוב היא נאמרת מתוך כעס, עם מעט עוינות. זאת משום שהיא אינה נובעת מאהבה למבוקר ומרצון להיטיב לו, אלא היא תגובה לדבר שהרגיז את המבקר.
העוינות המתבטאת בעת הבקורת מושפעת גם מכך, שפעמים רבות כאשר אחד מבני המשפחה רוצה לבקר את זולתו, עוצר אותו קול פנימי וקורא לו "לא כדאי עכשיו, לא עכשיו". כלומר, לא כדאי לקלקל את האוירה הרגועה השוררת כרגע בבית; ואכן הוא מצליח לעצור את עצמו מלבקר. כתוצאה מכך, מצטברים דברים רבים המעוררים לבקורת אך בכל זאת היא אינה נאמרת אלא עצורה על סף דלת רגשותיו של המבקש לבקר. רק לאחר שההצטברות גדשה את הסאה ועברה את סף יכולת ההתאפקות, או-אז מתפרצת הבקורת, בשצף קצף, בעוז ובכעס, וכל נושאי הבקורת שהיו אצורים ברגשותיו של בן-הזוג, מוצאים להם פורקן בהטחתם בזולת.
"שידור" העוינות מתבטא גם מבחינה חיצונית - בקולו של המבקר, בקצב דיבורו ובהבעת פנים כעוסה. את כל השידורים האלה שומע המבוקר, ורגשותיו נחסמים מלקבל את העיקר, את התוכן שמאחורי העוינות והכעס. לולא הכעס של המתלונן, והעוינות החוסמת, היה קל יותר לקבל את ההערות ואף לחפש דרך לשיפור.
אנו מבחינים בכך כאשר אדם קורא בספר, או בעתון, מאמר פסיכולוגי העוסק בתכונה מסויימת מתכונות האדם. המאמר שולל לחלוטין את התכונה, מסביר את מגרעותיה ואף קורא לשפרה. קורא המאמר, מזהה את עצמו כלוקה בתכונה זו שאותה שולל כותב המאמר. אף על פי כן אין הקורא משליך את הספר מידיו בזעם, ואין הוא מבטל את מינויו על העתון. יתר על כן, הוא עשוי לקרוא את המאמר שוב ושוב, ולנסות להבין את השלילה שהכותב התכוון להצביע עליה. הוא עושה זאת משום שהכותב לא התכוון אליו ישירות, והקורא הוא זה ששייך את הבקורת לעצמו.
בתופעה זו הבחנתי בצורה בולטת בקורסים להרצאות שאותם אני מנחה. באחד משלבי הקורס עומדים החניכים ומרצים בפני הקבוצה המתאמנת, החניך-המרצה מצולם ולאחר מכן מוקרנת הרצאתו בפניו ובפני חבריו לקורס. בהקרנה זו הוא מבחין מה הן הטכניקות הטובות שהוא נקט בהן ומה הן השליליות. מתברר שה'נואם' מסוגל להשתפר במהירות, להפתעת כל חניכי הקורס, והדבר מתבטא בהופעה חוזרת שלו בפני החניכים. זאת משום שהוא רואה בעצמו את פגמיו, ובכך נחסכים המחסומים שהצבענו עליהם לעיל. כמו כן, המנחה המבקר מגיש את בקורתו באוירה טובה ובכבוד רב, תוך החדרת תחושה אמיתית למבוקר, שאין לו ענין להצביע על הפגמים והחולשות, אלא לשפר עוד ועוד את כישוריו והנקודות הטובות שיש לו.
לעומת זאת, כאשר אדם מבקר את זולתו, הבקורת מלווה בכעס, והחסימה שיוצר 'גורם הכעס' של המבקר ברגשותיו של המבוקר, היא מוחלטת. זאת גם אם המבוקר יהיה אדם בעל אישיות מיוחדת ואף נבואית, אוזניו אולי ישמעו את צלילי הבקורת, אך תוכן הבקורת לא יופנם ללבו, זאת אפילו אם המבקר יהיה בעל אישיות מורמת מעם, או אפילו הקב'ה בכבודו ובעצמו.
כדי להווכח בכך, הבה נעיין בפרשה קטנה בתורה, העוסקת בדיבורם של "מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכשית אשר לקח.." (במדבר יב. ט). הקב"ה פונה אליהם כדי להסביר להם את הטעות שבדיבורם:
"ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע...".
"לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו...".
ולאחר שהקב"ה הסביר להם את טעותם, נאמר:
"ויחר אף ה' בם וילך".
הקב'ה כועס מאד על דבריהם, עד כדי כך שמרים נענשת ומצטרעת כשלג.
כאשר מעיינים בכתובים מבחינים, שלפני שהקב"ה נתן ביטוי לכעסו, הוא הסביר להם בנועם וברכות מה היתה טעותם, ובמה האיש משה ונבואתו שונים מכל הנביאים ונבואתם; ורק לאחר שסיים את הסברו, הוא כעס. כלומר, בעת נתינת ההסבר לא היה כל ביטוי לכעסו של בורא העולם. לא זו בלבד, אלא שהוא דיבר אליהם בנעימות, אף על פי שללא ספק החל חרונו על אהרן ומרים מיד כאשר הם דיברו סרה במשה, אלא שאהרן ומרים לא חשו בכך.
על הנעימות שבה נאמרו דברי הבקורת של הקב"ה, נכתב ב'ספרי' על המילים "שמעו נא":
"אין נא, אלא לשון בקשה. והרי הדברים קל-וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם דיבר בתחנונים, קל-וחומר לבשר-ודם".
גם רש"י מציין זאת:
"אין נא, אלא לשון בקשה"
רבי אליהו מזרחי, הפרשן הגדול של רש"י, מוסיף דברים מדהימים ואף מחרידים:
"ואף על פי שחרה בם אף ה' וילך. מכל מקום אין נא, אלא לשון בקשה. ודבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס, לא היו דבריו נשמעים".
פרשה זו מדהימה בגילויה על חוסר התועלת בבקורת מתוך כעס. כאמור, הרי אין מדובר כאן בבקורת שנאמרה לאדם רגיל, אלא לאנשים שהם אבות האומה, מגדולי הנביאים. כדי להיות נביא זקוק האדם להשתחרר מכל הכבלים של תכונותיו הטבעיות, כפי שהרמב'ם מלמדנו בספרו 'היד החזקה' (יסודי התורה ז, א):
"ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד...".
אף על פי כן, מתברר שגם אדם בעל אישיות יחודית כאהרן או מרים, אם יבקרו אותו מתוך כעס, הוא לא יהיה מסוגל לקלוט ולהפנים את הבקורת, אף אם המבקר יהיה בורא העולם, בכבודו ובעצמו.
לעיתים, כאשר מספר לי אדם על סבלותיו מבן זוגו, אני שואלו: האם הסברת את מצוקתך לבן-זוגך? והוא משיב: הסברתי? שיננתי לו פעמים רבות, אך אינני מצליח להזיזו מעמדתו ולשנות את התנהגותו.
לכשאני שואלו: האם דבריך נאמרו לבן זוגך באוירה רגועה, ברגע של ידידות, או ברגע של כעס? תשובתו חד-משמעית - ברגע של כעס. הוא אף מוסיף: "הגבהתי את קולי, צעקתי, רגזתי, הבהרתי לבן זוגי במלוא החריפות עד כמה הדבר חמור, חורה לי ואף נוגע לליבי. לכן, לא יתכן שהוא לא קלט את אשר העברתי לו. אף על פי כן, לא הבחנתי בכל שינוי בעקבות המסר שהעברתי..".
"אם הבעת את עצמך בכעס, מדוע אתה מתפלא על שאינך מצליח לשנות את התנהגותו כלפיך", אני שואל. כמעט תמיד הערת וביקרת מתוך התפרצות כעס, שבעיניך היא היתה אמורה לבטא עד כמה הדבר חורה לך, ולכן ציפית שבן-זוגך יבין שיש לחדול מהתנהגותו השלילית. אך דוקא ההתפרצות הכעסנית, היא שהביאה לחסימת תשומת הלב מצידו להבחין עד כמה התנהגותו גורמת לך מצוקה קשה. כשהגבהת את קולך, בן-זוגך התמקד בטון דיבורך ולא בתוכן שאותו ביקשת למסור לו - יש כאן התמקדות ב'איך' אתה אומר, ולא האזנה ל'מה' אתה אומר. לכן לא הצלחת לשנות את התנהגותו כלפיך, אפילו בדברים שהצדק כולו לצידך.
כיצד לבקר?
כאשר מבקשים לבקר את בן-הזוג, יש לתכנן נכונה את הבקורת, כדי שלא רק תיאמר, אלא גם תישמע, שהרי הבקורת לא נועדה לתקוף את המעשה שכבר נעשה, אלא להבטיח שלא ייעשה שוב. הבטחון היחסי שהדבר לא יישנה שוב, טמון באפשרות לחדור ללבו של הזולת, כדי לפתח אצלו מודעות למעשה הרע שעשה ולהבהיר לו עד כמה הפעולה מזיקה, וכן להביאו לכך שיהיה לו רצון עצמי להימנע מלעשות שוב מעשים דומים.
לכן, בעת תכנון הבקורת, יש להביא בחשבון את מיגבלותיו של המבוקר, ולהבין שכאשר באים בטענות אל אדם, ומציגים בפניו טעות שעשה, הדבר מתקבל אצלו כהתקפה רבתי - מגייסת המחשבה את כל טענותיה והסבריה כדי להגן על עצמו ולהוכיח את צדקותו וחפותו. כתוצאה מכך, במקום להאזין לדברי הבקורת ולבחון אולי הם מוצדקים, עסוקה המחשבה בהכנת תשובה לבקורת.
בשיחה על נושא הבקורת שהיתה לי עם קצין בכיר, הוא סיפר שעד לפני עשר שנים, הוא היה רגיל לומר את כל האמת בפני האדם שאותו הוא ביקר. אך אט אט, הוא הבין שצריך "קצת לשקר ולהחליק, כאשר מעירים לזולת. השבתי לו, כיון שתפקיד הבקורת לשפר את הזולת, הרי עד לפני עשר שנים, כשביקרת בצורה שלא קידמה את המבוקר, הרי למעשה אמרת לו דברים שאפשר לכנותם "שקר", משום ששקר אינו אך דבר שאינו תואם למציאות, אלא כל דבר שלילי. לעומת זאת, כאשר אתה משקיע מחשבה כיצד להציג את טענותן, בצורה שתקדם ותשפר, הרי אלה הם דברי "אמת", משום שאמת אינה רק דבר התואם למציאות, אלא היא כל דבר חיובי; שהרי רק בריכוך מוקדם, קיים סיכוי שהזולת יקשיב לדברי בקורת ויהיה נכון לשנות את התנהגותו.
משפט הפתיחה הקובע
חשיבות רבה נודעת למשפט הפותח את דברי הבקורת, משפט זה הוא שיקבע כיצד היא תישמע על ידי בן-הזוג. רבנו משה חיים לוצטו - הרמח"ל - כתב ספר על תורת הדרשה. אחד הכללים הראשונים שהוא מציע לדרשן - שיפתח את דרשתו בגישה של ענווה ובמחמאה לציבור המאזינים. זאת כדי לאפשר לדרשה ולבקורת הנאמרת בה, לחדור ללב המאזינים, ובכך יגדל הסיכוי שהם ישנו את התנהגותם בעקבות דברי המוכיח:
"...אך חובב אותנו יהי (המאזין), אם נשבח אותו ואם נקח מאתו רשות טרם נחל, כי זה יעיד על היתשבו בעינינו.
וכבר טבע הוא לאדם לשמוח בשבתיו, והאומרם יאהב, גם כי ידע כי מחניף לו. ועוד, אשר נדבר רכות, ונבחר לשון ענוים, כי כן תוסר מעלינו קנאת חמת גבר, הלא היא המעוורת עיני חכמים, לבלתי קבל האמת ממי שאמרו"('לשון לימודים').
תשומת לבו של הקורא מופנית לסוף הקטע של דברי הרמח"ל, שבו הוא מסביר שהצורך לומר את המחמאה נובע משום שבאופן טבעי בני אדם מקנאים זה בזה, ובוודאי הם תחרותיים כאשר הם מבקרים זה את זה. רק מלים שיסירו את המחיצות ויקשרו קשרי אהבה, יעניקו סיכוי שאדם ירצה לשמוע דברי בקורת המיועדים לשנות את התנהגותו.
אף השל"ה הקדוש התיחס לחשיבות המשפט הפותח את דברי הבקורת, בבארו את הפסוק בספר משלי (ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".
כותב השל"ה, בבואן לבקר אדם, אל תאמר לו "אתה לץ". משום שבכך אתה גורם לו שישנא אותך, וממילא הוא לא יאזין לדבריך. אמור לו "אתה חכם", ובכך יפתחו אזניו לשמוע את דברי תוכחתך.
כלומר, השל"ה הקדוש מבהיר שכדי שהבקורת תתקבל על המבוקר, יש להחמיא לו ולציין שהוא אדם חכם, ולכן אין זה מתאים שאדם חכם יעשה דברים שאינם מן החכמה. מאידך, אם מתוים תו של גנאי על המבוקר, גורמים שאוזניו תהיינה אטומות מלקבל את דברי הבקורת.
ההכרח לומר לאדם "אתה חכם", אינו משמש אך כמחמאה שמטרתה ליצור פתיחות. במקרה זה היא מהוה הכנה חיובית לבקורת. היא "משדרת" למבוקר, אין לי טינה ועמדה נגד אישיותך, אלא קושי עם פעולה שנעשתה. יש לזכור שכאשר מבקרים את בן-הזוג, תחושתו היא שאין אוהבים אותו, ואף מתעלמים מהדברים החיובים שיש באישיותו ומהפעולות הרבות שהוא עושה למען המשפחה. כדי למנוע תחושה זו החוסמת הקשבה לבקורת, יש לומר לו במפורש שאין הדבר כן, אלא שמעריכים מאד את מה שהוא כן עושה למען המשפחה.
באחת ההזדמנויות סיפרה לי מאזינה ש"הנוהג" במערכת היחסים הזוגית שלה, כשהיא ובעלה כועסים זה על זה, הם אינם מדברים מטוב ועד רע, אלא - מעבירים את טענותיהם זה לזה בכתב, וכמובן שהמכתבים מלאים במשפטי בקורת קשים, יותר ממה שאפשר לומר על פה. לאחר ששמעה את הרצאתי על בקורת, היתה לה תחושה שהדברים שנאמרו בהרצאה כוונו אליה באופן מיוחד, והחליטה לבצע את ההנחיה להקדים מלות חיבה ושבח לבקורת. לכן, בפתח איגרתה לבעלה, הקדישה מספר שורות לציון תכונותיו החיוביות, ולהליכי התנהגות שלו שמאוד מסייעים לה ולמשפחה.
כשסיימה לכתוב שורות חיוביות אלו, המשיכה בכתיבת מכתב ארוך שכלל מספר דפים של דברי בקורת נוקבים, וכשהשלימה השאירה את המכתב על שולחן העבודה שלו. ברוב סקרנותה החליטה לעמוד מרחוק ולבחון את התנהגותו של בעלה. היא הבחינה שהוא נוטל את המכתב ומתחיל לקרוא. על פניו ניכרו סימני הפתעה בעת שקרא את השורות הראשונות המחמיאות. בהמשך המכתב, נהפכו פניו לחתומות יותר, וכך נראו עד סיום קריאת המכתב הארוך. לכשסיים, חזר שוב לתחילת המכתב וקרא עוד פעם את השורות הראשונות וחיוך עלה על שיפתותיו. הוא קם ממקומו וניגש לפייסני, סיימה אותה אשה את סיפורה, כשהיא מוסיפה: הסיפור הזה לימדני עד כמה יש חשיבות לפתיחה נכונה של דברי בקורת.
על פי הפרשנים המסבירים את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", הסיכוי היחיד שדברי בקורת יופנמו ללבו של המבוקר, הוא רק אם תהיה לו תחושה שהמבקר אוהב אותו. לכן, המחמאה שתינתן לפני הבקורת, תגרום לכך שהמבוקר יחוש שההערות על התנהגותו נאמרו מפי אדם שמחבב אותו. גם רבי דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם, מציע לאדם הממלא תפקיד של מבקר ש"יקבל את הבריות בסבר פנים יפות ופנים שוחקות, כדי שיקבלו את דבריך וילכו אחריהם".
באחת הפגישות הטפוליות ביקשתי ממשה לומר לזיוה רעיתו, מה מציק לו בחיי הנישואין. הוא ביקש לשוחח על חוסר הסדר בבית, ולצורך זה הקדים ואמר שהוא יוצא מתוך הנחה שאשה היא אישיות מסודרת. לחיזוק הנחתו זו הוא הוסיף שקיים ביטוי שרגילים לומר על דירת רווקים, ש"חסרה לדירה יד של אשה, כדי שלא תיראה כאורווה". לצערו הרב הוא מבחין שזיוה אינה מסודרת.
בשלב זה התקוממה זיוה וטענה: "האם הבית אינו מסודר? הסלון אינו מסודר? המטבח אינו מסודר"?
"אינני מתכוון לחדרים שאליהם נכנסים אנשים", השיב משה, "אני מתכוון לחדר השינה".
"האם אתה כן מסודר?" מתקוממת זיוה, "אפילו אם הצדק עמך, היה טוב יותר שתאמר: הבית מסודר וזיוה משקיעה עבודה רבה לשם כך, אך מפריע לי גם מעט חוסר הסדר במספר מקומות בדירה".
לבקר את הפעולה ולא את האדם
טעות מצויה בבקורת, היא התמקדות באישיותו של המבוקר במקום בפעולה שנעשתה על ידו. כאשר המבקר מזכיר בדברי בקורתו מילים נגד אישיותו של הזולת:
"למה עשית זאת!
אתה לא בן אדם !
אתה לא מתחשב !"
זאת במקום להתמקד אך ורק בפגיעה שממנה נפגע המבקר. למשל: אילו הנפגע היה מגיב ואומר: "מאד נפגעתי מהדברים שנאמר". היה בכך סיפור על הפגיעה, תוך כדי 'הבלעה' של מי הוא זה שפגע. הערה מהסוג הזה, אינה מביכה את הפוגע ולכן הוא מסוגל להקשיב לה.
לעומת זאת, בתקיפה האישית, אנו מקוממים את אישיותו של המבוקר נגד המבקר, וגורמים לו לאטום את אוזניו, לכווץ ולהצר את נתיבי קלי'טתו, למצוקתו של המבקר. כתוצאה מכך, אמנם הוא שומע את קולות הבקורת, אך אינו מפנימם.
הוא עלול אף להשיב בתקיפה: על השאלה הבקורתית: "למה עשית זאת" הוא עשוי לענות:
"מגיע לך שאפגע בך".
או "אין זה נחשב לפגיעה, אתה רגיש מדי".
או "גם אתה רגיל לפגוע בי".
כלומר, אלו הן תגובות ספונטניות לבקורת התקפית, שכתוצאה ממנה אין המבוקר שם לב לדברי הבקורת, כיון שמחשבתו ממוקדת בהתארגנות להתקפת נגד.
מן הראוי להבחין בדבר נוסף, כאשר בקורת נאמרת בלשון שאלה: "למה עשית.."? השאלה משפיעה על המבוקר לענות תשובה, שהרי הוא נשאל שאלה. זאת במקום שהבקורת תעורר אותו למחשבה על טעות אפשרית שעשה. לכן הוא עונה באופן אוטומטי על השאלה בתשובה הפוגעת בשואל ומעבירה אליו את האשמה, כפי שכתבנו לעיל "מגיע לך שאפגע בך. עם אדם כמוך, כך צריך להתנהג", וכדומה.
מאידך, כאשר בן זוג יאמר: "אני משער שלא היתה לך שום כוונה לפגוע בי, אך היו בדבריך, או בהתנהגותך, דברים שמאד נפגעתי מהם". פניה כזו אל הפוגע, אינה דוחקת אותו בהכרח להגן על עצמו ואף לא לחפש תרוצים מתרוצים שונים למעשיו המכוערים, ובוודאי אינה מביאה אותו לדחות על הסף את ההערות שנאמרו לו; שהרי המתלונן לא תקף את הפוגע, אלא סיפר על הרגשתו הרעה ותחושותיו הקשות, ועם זאת הוא איפשר לפוגע להינצל מן המבוכה ולהכיר בעצמו במעשה הרע שעשה.
עקרונית, הבקורת אינה צריכה לעסוק בעבר, אלא במה שצריך לעשות מכאן ולהבא. העיסוק במה שהיה אינו בונה, והוא אף מביך את המבוקר. מאורעות העבר אינם צריכים להיות מוזכרים בבקורת אלא כדי להצביע על דבר שיש להזהר מלעשות אותו שנית. לכן, גם אם אדם נפגע מזולתו, במקום לתקוף את מה שנעשה, עדיף לומר לו, אני מבין שבבקורתך התכוונת להסב תשומת ליבי לפעולה זו וזו שעשיתי, ושבעיניך אינה נראית. עדיף שתסב תשומת ליבי לכך על ידי אמירה אחרת, למשל על ידי שתקדים ציון מספר דברים שאתה מרוצה ממני, שאתה שמח שהם קיימים ואחר כך תאמר את בקורתך.
בקורת עם הסבר
פעמים רבות כאשר בני-הזוג מבקרים ומעירים זה לזה, הם עושים זאת בלא להסביר למבוקר את המצוקה שהוא גורם. כתוצאה מכך, נראה למבוקר שהבקורת נועדה אך לתקוף אותו. בעוד שאילו המבקר היה מתמקד בקשיים שהוא עובר, המבוקר היה מבין אותו יותר ואף חש את המצוקה שהוא נתון בה.
גאולה התלוננה שבעלה מספר לאחרים על הקורות אותם בביתם, אף על פי שפעמים רבות ביקשה ממנו שיחדל מכך. לכשבחנתי מדוע לא הצליחה להביא את בעלה להפסקת סיפוריה התברר שתמיד אמרה לו בפסקנות: "לא צריך לספר, אין נוהגים לספר". כלומר, היא קבעה בפסקנות, אך אף פעם היא לא הסבירה לו עד כמה הדבר מפריע לה, ומעיק עליה כשאחרים יודעים מה קורה בין כתלי ביתה, עד כמה סיפוריו גורמים לה להתנהג על פי ציפיותיהם של אחרים ולא על פי רצונה החופשי.
נציג דוגמא נוספת. בעל אינו מגיע הביתה בזמן קבוע, ללא סיבה מוצדקת. הרעיה בבקורתה טוענת נגדו: "אין לי כוח לחכות לך", "תמיד האוכל נשרף בגללך". כמובן שמשפטים אלה נאמרים בעמידה, תוך כדי כניסתו הביתה, וברמת קול שאינה נעימה לאוזן.
יעיל הרבה יותר ליצור מצב של ישיבה בצוותא, לא בעת כניסתו הביתה, אלא בשעה של רגיעה ולומר לו: אני מבינה שאנשים אוהבים לשוחח עמך, ואני יודעת שאין לך כל כוונה להרע לי. אך ראה מה איחוריך גורמים לי: אני מתכוננת לקראת בואך הביתה. התכוננות זו נועדה לחסוך לך המתנה אם תבוא הביתה והאוכל עדיין לא יהיה מוכן. אם אכין זמן רב קודם, אני חוששת שטעמו של האוכל יפוג. בנוסף לכך, אני מפסיקה את עבודות הבית הרגילות כדי להכין לך את האוכל, וכתוצאה מכך אצטרך להשלים אותן על חשבון מנוחתי, דבר הגורם לי ליתר-מתח בהמשך היום, ולקוצר רוח כלפי הילדים, ואולי אף בלא כונה רעה אהיה פחות חביבה אליך.
מה שבעיקר מעיק עלי, עם כל איחור נוסף שלך, שאני חשה שככל שמתרבות הפעמים שאתה מאחר, פחות ופחות איכפת לי ממך, וקשה לי להשלים עם זאת. עזור לי שדבר כזה לא יקרה.
צורת הסבר זו היא ארוכה, לכאורה, אך יש בה סממנים רבים ליצירת רצון אצל הבעל להגיע בזמן הביתה.
א. אין מציבים אותו במצב מביך, כאדם הפועל מתוך רוע לב, ולכן אין רגשותיו נכנסות להסתגרות ולהכנת מגננה.
ב. הרעיה מספרת על מאמציה עבורו, וכבדרך אגב מתברר מתוך כך שהוא אינו עושה כל מאמץ כדי שתהיה תועלת מטירחתה עבורו.
ג. היא מספרת על הפסד המנוחה שלה, ועל ההפסדים של הילדים ושלו עצמו.
ד. היא מבקשת את עזרתו, ובאופן טבעי אדם נהנה לעזור למי שמבקש עזרה.
ה. היא גם רומזת לו להפסד עמוק לטווח ארוך, בכך שיהיה לה פחות איכפת ממנו. מסתבר שאין בעל המעוניין שתהליך כזה יעבור על אשתו.
דוגמא נוספת: גד סיפר שאין הוא מצליח לשכנע את רעיתו שתתקשר טלפונית לאמו.
מדוע אתה סבור שהיא צריכה להתקשר לאמך? שאלתי.
אני חושב שכלה צריכה להתקשר לחמותה, הוא השיב.
פניתי לרחל רעיתו, ושאלתיה מדוע אינה מתקשרת לחמותה?
אני חושבת שגם חמות יכולה להתקשר לכלתה, השיבה. בנוסף לכך, אינני חשה שהיא ששה וממתינה להתקשרותי הטלפונית.
חזרתי ושאלתי את גד: מה ההתקשרות של רעיתך, תעשה לך? והוא השיב: כאשר יש נתק בקשר, אני חושש שאמי סבורה שרעיתי אינה מתקשרת כיון שיש לה משהו נגדה או נגדי. לכן אם היא תתקשר האי-נוחות הזאת תיעלם... גד לא סיים את דבריו ורחל הגיבה ואמרה, אני אתקשר, אני אתקשר.
כלומר, להסברו הראשון של גד נתלוו סממני תקיפה אישית: "כלה צריכה להתקשר לחמותה". לעומת זאת, כאשר הוא הסביר מה ההתקשרות הטלפונית תגרום לו, הובלט הצורך האישי שלו בכך, בלא ללמד את רעיתו כללי התנהגות נאותה. לכן גילתה רחל פתיחות לעשות את רצונו.
בפגישה טיפולית, טען שמואל נגד רעיתו: בשבוע שעבר, בעת שנפגשנו אצלך, התלוננה רעיתי על כך שאיני מכיר לה טובה על מעשיה הרבים למעני. חשבתי על זאת מאז הפגישה, והגעתי למסקנה שהיא צודקת, ואכן השבוע הודיתי לה הרבה. עם זאת אני מבקש לטעון שאם היא מתלוננת על כך, מדוע היא אינה מכירה לי טובה על דברים שאני עושה למענה... .
עצרתי את שמואל באמצע דבריו, ואמרתי: ראה, אני מבין שאתה חש צורך שרעיתך תודה לך על פועלך הרב למענה, אכן אתה זכאי לדרוש זאת. אך מדוע תקשור זאת עם בקשותיה שלה. כאשר אתה מבסס את טענתן שמגיע לך משום שגם היא דורשת, אתה יוצר תהליך של תחרות והתחשבנות, ויתכן שהיא תסביר לעצמה ולך מדוע היא סבורה שאתה חייב לה תודה, יותר מאשר היא חייבת לך. מאידך, אם תציג זאת כצורך שלך, תגדל פתיחותה להענות לצורך זה.
משה התלונן על כך שכשהוא נוסע להוריו, רעיתו 'מעקמת את אפה', היא שואלת מתי אשוב, היא מתקשרת להורי, כדי לזרז אותי לחזור הביתה. לעומת זאת כאשר אני נוסע להוריה, אינני מבחין בכל מגבלה מצידה.
האם בצורה זאת אתה מגיב כלפי רעיתך בהיותכם בבית, שאלתי.
כן. מה רע בכך, הוא שאל.
אתה יוצר מצב של תחרות בינך לבין רעיתך, ואתה מביא אותה לכך שהיא תחפש את ההבדל בין הנסיעה להוריך לבין הנסיעה להוריה. היא מסוגלת לטעון שאמנם דבריך מבטאים את המציאות, אלא שלהוריך אתה נוסע פעמים רבות, ולהוריה אתה ממעט בנסיעות, ולכן היא מגיבה באופן שונה על נסיעתך להוריה, מאשר להוריך. לעומת זאת, אתה יכול להסביר לה כמה חסר לך העידוד שלה כשאתה נוסע להוריך, דבר שיתן לך תחושה שהיא שותפתך לחיים, בכך היא רואה בהוריך את הוריה, תהליך שיקרב אותך אליה וידחוף אותך יותר ויותר לראות אותה כחברתך לחיים, ולקשור את עצמן ואת גורלך אליה.
גימוד בבקורת
לעיתים מבקרים תון כדי גימוד פעולה חיובית שבן-הזוג עשה: אליעזר התאמץ והגיע לביתו מוקדם מהרגלו, כדי שרעיתו תוכל לצאת להרצאה שהיא מאד רצתה להאזין לה. רעיתו שמחה מאד על שובו הביתה, אך עם הופעתו בפתח הבית היא אמרה לו: אם כבר עשית מאמץ והקדמת, חבל שלא באת שעה קודם, בעוד שילדנו היה ער.
התבטאותה של הרעיה כלפי בעלה שהקדים לבוא, לא היתה תקינה ולא מקדמת, משום שאליעזר עשה מאמץ להגיע מוקדם, וללא ספק יש לשבח אותו על כך. האמירה "חבל שלא באת שעה קודם" מתפרשת אצלו לא אחרת מאשר: "רעיתי אינה מבינה איזה מאמץ עשיתי כדי לבוא, ולכן יש לה דרישות נוספות, להקדים עוד יותר".
מאידך, אילו היתה הרעיה משבחת אותו על מאמציו להקדים, ולמחרת היתה מציינת זאת שוב, ומוסיפה שגם הבן היה נהנה מאד לראות אותו, היה המסר ברור, שיש לבוא הביתה מוקדם יותר. ובפעם הבאה כאשר היא תבקש מבעלה שיקדים את שובו מהעבודה כדי שיתאפשר לה לצאת להרצאה, תוסיף ותאמר: אודה לך אם תקדים את בואך הביתה לשעה כזו שגם הבן יראה אותך, הוא בודאי ישמח על כך. מסתבר שבקשה כזו תתקבל על דעתו ועל לבו.
דוגמא נוספת, איילה אופה עוגות, שהכל משבחים את טעמן הערב והמיוחד, אולם דוקא בעלה תוקף אותה על אפייתה. בכל פעם אחר האפיה, הוא אומר לה: "העוגות שלך אינן שוות כלום, כל עוד את משאירה לאחר האפיה שולחנות-מטבח מלוכלכים". יתכן שבקורתו של הבעל מוצדקת, אך אין צורך לגמד את החיובי שבמעשיה. כדי לקדם את נושא נקוי השולחנות לאחר האפיה, עדיף לפתוח במשפט חיובי: "את אופה עוגות טעימות, והדבר יכול להתקבל אצלי בהתלהבות ובהנאה גדולה יותר, אילו היית מואילה בטובך לנקות את השולחנות בתום האפיה".
לעיתים, בן-זוג מבקש מזולתו לעשות פעולה מסויימת, או לרכוש מוצר כלשהו. לכשנעשתה הפעולה, מתריס בן-הזוג: "לא לזה התכוונתי, זה מאד לא מוצלח, יותר טוב שלא היית עושה ...". אפשר להבין את המבקר ואת חוסר שביעות רצונו על שלא מילאו את ציפיותיו. אך כאשר הפעולה או הרכישה נעשו מתוך נכונות ובתום לב, הבקורת פוגעת מאד, משום שיתכן שבעקבות עשיית הפעולה יש אף ציפיה להוקרה, ובמקומה באה בקורת צולבת. לכן קודם כל מן הראוי להודות על הפעולה ועל הרכישה, ולאחר מכן יהיה בן-הזוג פתוח יותר להבין מדוע אין שביעות רצון מהפעולה.
תחרות בבקורת
כיון שאחת המניעות לקבלת בקורת היא תחרות עם המבקר, יש להשתדל לא ליצור תחרות באמצעות הבקורת. למשל, אם בעקבות פעולה מסויימת של בן-הזוג, סבור שותפו לנישואין שהפעולה היתה צריכה להעשות באופן שונה, לא יהיה זה מן הנכון לומר: "לא היית צריך לעשות זאת כך, אלא בצורה אחרת...". חציו הראשון של המשפט, שהעמיד בשלילה את מה שנעשה, מפריע להאזין להצעה המושמעת בהמשך.
גורם התחרות בין בני-הזוג מקבל תאוצה באמירה נוספת: "אילו אני הייתי עושה זאת, היתה התוצאה מוצלחת יותר', או "אני הייתי עושה קודם את הפעולה האחרונה ולא כפי שאתה עשית". בקורת בצורה זו יוצרת רושם של "אני מוצלח יותר ממך", ולכן אינה מעודדת להאזין לה.
הדרך היעילה ביותר היא, שהמבקר ישתף את עצמו בבקורת. כלומר, פנייתו אל המבוקר תהיה במשפטים הבאים: "חושבני שלא היינו צריכים לעשות כך וכך... או חושבני שבעתיד כדאי שנעשה כך וכך...". במקרים רבים אפשר לרכך את הבקורת על. ידי אמירה: חושבני שלכל אדם שהיה צריך לעשות את מה שאתה עשית היה סיכוי סביר להכשל באותה טעות. להבא כדאי שנלמד היטב את הנושא.
דבר נוסף שראוי להימנע ממנו הוא, לומר לבן-הזוג "הלוואי שהיית כמו אחי, אחותי, אחיך...". כלומר, כל דימוי לאחרים יגרום תגובה של שלילת האדם שהוזכר בדוגמא, ולא יהיה זה פלא אם המבוקר יחל לדבר בשלילה על האדם ששיבחוהו. במקרה הטוב יודה המבוקר שאמנם בתחום הנידון עליו ביקשו להידמות יש מה ללמוד ממנו, אך בתחומים אחרים "אני הרבה יותר טוב ממנו".
לעיתים, כשאין מרוצים מפעולה מסויימת של בן-הזוג, מנסים לשנותה על ידי אמירה בנוסח "ראה, גם לי קשה, אך בכל זאת אני עושה כך וכך, מדוע שגם אתה לא תעשה כן". ברור שאמירה בצורה זו יוצרת תחרות ביניהם ומפריעה להאזין לנסיון השכנוע של המבקר.
יש לזכור, כאשר בקורת נאמרת על ידי בן זוג הפעיל בבית, דבריו עדיין עשויים להשמע, וקיימת הסכמה פנימית ש"מותר" לו לבקר. אולם לעיתים, דוקא בן זוג אשר אינו מושיט יד מסייעת, הוא המוצא לנכון לבקר ולהעיר על הנעשה בסידור הבית והפעלתו. בעקבות זאת נוצרת אצל שותפו לנישואין תחושה קשה האומרת: "אילו היית שותף לעשיה בבית, היתה לך זכות בקורת, אך לא לסייע וגם לבקר, נראה מוגזם במקצת".
התנהגות דומה מצאנו בספר דברים (א, ד) כאשר משה רבנו מבקש להוכיח את עם ישראל, הוא ממתין לשעת כניסתם לארץ, אחרי שהקב"ה הכה את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן. על כך אומר רש"י:
"אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו: מה לזה עלינו, מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, שאין בו כח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם, והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן".
סיבות אפשריות לבקורת
בין המבקרים נוכל למצוא את אלה הרואים תמיד את הכל בצבע קודר. יתכן שרכשו תכונה זו מהוריהם, או שעברו עליהם קשיים הגורמים לחוסר שביעות רצון קבוע. לעיתים, נמצא בן-זוג שמחוץ למשפחה אינו מוכר כבקורתן, אך לבן-זוגו הוא מעיר הערות לעיתים קרובות, ועל דברים פעוטים. במקרה כזה קיימת סבירות שלבקורתן חסר משהו בחיי המשפחה, אותו אין הוא מקבל, אולם הוא אינו מבקר בנושא החסר לו, אלא מעביר את ביטויי מצוקתו לחוסר שביעות רצונו לנושאים והיבטי משפחה אחרים. בן-הזוג המותקף, תמה בצדק, מדוע תוקפים אותו על דברים פעוטים. אולם האמת היא, כאמור, שבקורת זו היא ביטוי למחסור בנושאים אחרים.
בן זוג הער לתופעה זו, במקום לומר לעצמו "בן זוגי הוא סתם בקורתן המעיר על דברים פעוטים", עדיף שינסה לברר עם שותפו לנישואין, מה הם הדברים החסרים לו בחיי המשפחה, ויבחן את עצמו כיצד לספק אותם, כדי לסלק אוירה עכורה מן הבית.
לעיתים, נובעת הבקורת משום שלבקורתן חסרה תחושה ששותפו לנישואין מעריך אותו, ולכן הוא 'משדר' את חוסר שביעות רצונו כלפיו, וכן הוא מנסה לרמוז בבקורת שגם שותפו לנישואין אינו זכאי שיעריכו אותו.
במקרה זה הפתרון ברור - ככל שהבקורתן יקבל שבחים על דברים חיוביים שלו, כן יפחת הצורך שלו לבקר ולהעיר הערות. אלא שעל פי רוב, בני-הזוג עושים טעות - הם אינם משבחים זה את זה, בטענה: איך אפשר לשבח אדם המעיר כל הזמן הערות על דברים שוליים. הוא מדכא כל רצון ללכת לקראתו.
אך, כאמור, עדיף לקחת יוזמה ולשבח, משום שלולא-כן תלך הבקורת ותגבר, ואוירת הבית תהיה לא נוחה.
"למה" כבקורת
במעקב אחר מערכת היחסים הזוגית, מתברר שכאשר אחד מבני-הזוג מרבה בשאלות בניסוח של 'למה' נראית השאלה כבקורת, אף על פי שלא תמיד ברור שהשואל התכוון לבקר. למשל, אשה השואלת את בעלה: מדוע אינך ניגש לאכול, מבלי שקודם לכן אמרה לו שהארוחה מוכנה; או בעל השואל מדוע הצעצועים פזורים על הרצפה, לכאורה הוא לא דיבר בשלילה על פיזורם של הצעצועים, אך ברור שהשאלה נשמעת כבקורת. אם לשאלה נוסף גם ניגון התואם לבקורת הרי ברור שיש כאן בקורת לוחצת, ושואל ה'למה' לא יוכל לטעון שהוא רק שאל ולא העיר. נקודה זו זקוקה להדגשה, משום שפעמים רבות אחד מבני-הזוג טוען שבן זוגו הינו בקורתן והלה אינו מבין על בסיס מה ניתן לו תו מגונה זה. אך, כאמור, מתברר שאמנם הוא אינו תוקף ישירות את בן-זוגו, אך שאלותיו יוצרות תחושה שמצויים עם בקורתן מתמיד.
בין האמירות ה"תמימות" המשמשות כמילות בקורת נוכל למצוא אדם שאומר לבן זוגו, "אני מיואש ממך", או לעיתים אפילו "תהיה לי בריא", או "מותק שלי", מילים אלו שלכאורה מברכות ומחמיאות לבן-הזוג, אך הנימה והניגון שבהם הן נאמרות והתהליך הויכוחי שקדם להם מבהירים שיש כאן בקורת כלפי הזולת.
מצבים שבהם אין לבקר
כיון שהבקורת לא נועדה לצער את הזולת, אלא להשפיע עליו לשנות את התנהגותו, יש להיות ערניים בעת הבקורת ולשים לב אם אכן היא בונה או שהיא רק מכאיבה לזולת. בקורת שאינה בונה לא רק משרה תחושה בלתי נעימה בעת השמעתה, אלא היא משאירה אוירה בלתי נוחה בחלל בית הזוג, וזמן רב מאד יעבור עד שאותה אוירה עכורה תפוג.
כיון שקיימת חסימה מוחלטת בערוצי הקליטה של המבוקר, כאשר מדברים אליו בעוינות, נראה שהסיבות הגורמות לרוב בני אדם בכל זאת לבקר, אינה הרצון לשפר את הזולת, אלא נעוצות בצורך בהתפרקות מהלחצים האישיים שהצטברו, בקשייו של האדם עם עצמו, ובציפיות שלא מומשו מצידו של בן-הזוג. ובוודאי לא משום שהם סבורים שהבקורת תשנה את המאזין ותגרום לו להשתפר.
על כך כותב הרב דסלר, בספר 'מכתב מאליהו' (ח"ג עמ' 139), שבקורת שאין מטרתה האמיתית לתקן את הזולת, מתוך איכפתיות לאישיותו, אלא נובעת מסיבות אחרות ואישיות של המבקר, לא תועיל. לכן, המבקר בבקורת שאינה יעילה ואינה עשויה להביא תועלת: "יהא נידון עליה כמזלזל בחברו, ומצערו לשם הנאת עצמו, ועונשו חמור מאד, חס-ושלום".
לכן:
א. יש להמנע מלבקר את בן-הזוג, סמוך לכניסתו הביתה.
טבעי הוא שכאשר אדם שוהה מספר שעות מחוץ לבית, עוברים עליו מאורעות שונים. חלקם הן חוויות היוצרות רצון לשתף בהן את בן-הזוג. חלקם האחר, הוא קשה יותר - בן-הזוג עמל מאוד לפרנסתו, או שהאנשים שעמהם עבד הרגיזו אותו ויצרו ברגשותיו מתח רב. השיבה הביתה היתה קשה וממושכת בגלל פקקי התחבורה שנוצרו בדרך. או-אז מקננת ציפיה בלבו להגיע הביתה, להתקבל בחיוך רחב שישרה רגיעה. לשבת בכורסה, ללא צורך לעשות משהו ממטלות הבית, ובעיקר לשמוע מילים שיביעו הכרה בעובדה שמכירים בכך שהוא עובד קשה עבור משפחתו. לכן הבקורת בסמוך לכניסה הביתה, הוא הדבר הפחות רצוי שיכול בן-הזוג להעניק לשותפו. במצב זה בודאי אין סיכוי שדברי המבקר יישמעו.
הבעיה היא שלעיתים קרובות מפגשם של בני-הזוג, הוא הרגע שלכאורה ציפה לו זה שנשאר בבית כדי לפרוק ולשחרר את כל מה שצבר, שהרי גם עליו עברו קשיים קטנים או גדולים עם בני הבית, או עם בעל החנות הסמוכה, ונוצרה ציפיה לבואו של בן-הזוג כדי לשתף אותו במה שעבר. אולם בקורת ברגע זה יוצרת אצל המבוקר תחושה שהמבקר רואה אך שחורות, ואינו מסוגל להתמודד עם מצבים שאינם קשים, והקורים לכל אדם.
לכן, עדיף לקבל את בן-הזוג בסבר פנים יפות ובחיוך רחב, להניח לו לשים את חפציו במקומם, לאפשר לו להחליף את בגדיו אם הוא נוהג כן, ולאחר מכן יש למצוא את המצב הנאות והרגע המתאים כדי לבקר אותו בבקורת בעלת סיכויים להתקבל.
חובת ההימנעות מבקורת חלה גם על בן-הזוג המגיע זה עתה הביתה. לכן ראוי שימנע מלבקר את בן-זוגו המצוי בבית. סביר שבמערכת זוגית תקינה, קיימת ציפיה גלויה או מוסווית לקראת בואו של בן-הזוג הביתה. ביקורתו הבלתי צפויה מיד עם כניסתו, סותרת את הפתיחות הגדולה לקראת בואו, ויוצרת הד שלילי מאד לדברי הבקורת שהוא משמיע. במשפחה בעלת מערכת יחסים שאינה תקינה, ובן-הזוג המגיע הביתה רגיל לבקר ולהעיר מיד עם בואו, קיימת ציפיה בלבו של הנמצא בבית "שבן זוגי יתעכב, שלא יבוא מוקדם, שימצא מה לעשות מחוץ לבית:..". כמובן, אלו הן ציפיות שאין אדם המאחלן לעצמו, אך המבקר בבקורתו יוצר אותן במו פיו.
ב. אין לבקר בן-זוג לפני יציאתו את הבית.
זאת משום שהבקורת תלווה אותו לכל אורך יומו. הוא יהיה רגיש לכך שאנשים אחרים שהוא פוגש במשך היום, מתייחסים אליו יותר בנועם מאשר בן-זוגו. כמו כן, הוא עשוי לראות בני-הזוג אחרים החולפים על פניו ברחוב כשהם משוחחים בחביבות רבה, או שבמקרה חייכו זה לזה, והגורם ההשוואתי המצוי בכל בני אדם, יתעורר בו - ראה כמה טוב להם, וכמה רע לי, הוא יאמר בליבו. לפיכך הוא יגיע למסקנה שלבן-זוגו אין הבנה מינימאלית בתקשורת של נישואין.
ג. אין לבקר את בן-הזוג כאשר עומדים לצאת יחד.
במידה מסוימת יש שיגרתיות בחיי משפחה, המטלות המוטלות על בני-הזוג, המחזוריות של העבודה והלימודים והחזרה משם. לכן, היציאה את הבית למקום שונה, בייחוד עם שמחים שם, מהווה גורם חיובי רב משמעות, משום שיש בכך שינוי מצב, הגורם להתאווררות ופירוק מתח, שיביא את בני-הזוג בסופו של דבר, לשוב הביתה בצורה נעימה ובאוירה נינוחה, יותר מהמצב שבו היו שרויים קודם היציאה.
אולם לא פעם נעשית היציאה מהבית ברגע האחרון, ההכנות מתארכות מעבר לצפוי. מתגלים קשיים עם הילדים, המנצלים את יציאתם של ההורים להשגת תשומת לב ולסחיטת הבטחות. בני-הזוג מזרזים זה את זה, ומעירים הערות לגבי סידור הדירה, או מצבם של הילדים. כתוצאה מכך, נפגמת התחושה הנעימה וההרגשה המאווררת האמורה להיווצר בעת היותם מחוץ לבית.
ד. אין לבקר בן-זוג כאשר הוא מנסה ליצור אוירה חיובית בבית.
הבקורת שתאמר כאשר בן-הזוג אומר דברים שנעים לשמוע אותם, משבח את שותפו בצורה בולטת, תתקבל בתחושה קשה - "אני מנסה ליצור אוירה נעימה, ובן-זוגי מוצא לנכון דווקא עכשיו לבקר ולתקוף".
ה. יש להשתדל לא לבקר את בן-הזוג בעת הארוחה.
האכילה, אצל בני אדם רבים, אינה מסתכמת בהספקת מזון לגוף, אלא היא משמשת להתפרקות ממתח, ובמקרים קיצוניים יש הבורחים אל האוכל, כפי שאחרים בורחים אל השינה. יש סועדים האוהבים לחוש את הטעמים היחודיים שמספק כל פרי וירק המצוי בצלחת. הוויכוח והבקורת בשעת הסעודה, גורמים להעתקת המחשבה מן האוכל וטעמיו המגוונים, אל ההתרכזות והמחשבה מה יש להשיב לבן-הזוג. סיבה נוספת - רוגז בעת האכילה גורם מתח במערכת העיכול, והמזון מגיע למעיו של הסועד, כשהוא במצב שאינו כשיר לעיכול.
ו. אין לבקר את בן-הזוג בפני אנשים אחרים.
בנוסף להלבנת פניו, הרי נראה הדבר שהמבקר כביכול כורת ברית עם השומעים נגד בן זוגו. בכך הוא מאבד את תחושת השותפות והאחדות החייבת לשרור בין בני-הזוג, שאחד מהיבטיה הוא: "שנינו יחד מגינים זה על זה נגד כל האחרים שמחוץ למשפחה"
ז. עד כמה שאפשר אין להעיר מייד לאחר עשיית הפעולה השלילית.
פרק הזמן העובר מאז שהדבר נעשה מאפשר גם למי שפעל לא נכון, לחשוב בעצמו על טעותו, ולהיות פתוח יותר להערות של בן-הזוג.
תן לדבר
בן-זוג המעוניין לסיים את פרשת הבקורת במהירות, ייטיב לעצמו אם יאפשר לשותפו לנישואין לומר את כל אשר עם לבו בבקורתו ללא הפרעה. זאת גם אם נראה שחלק מנתוני בקורתו אינם תואמים למציאות כלל וכלל והם אף מרגיזים ביותר. בן-זוג המעוניין לשפר את המערכת הזוגית והוא בעל סבלנות אף ימתין מעט ולא יענה מיד לאחר שהמבקר סיים את דבריו. ייתכן שהמבקר יוסיף עוד כמה משפטים לדברי הבקורת שלו, ושוב יפסיק ולאחר מכן יאמר: "כמדומני שאני צודק, לא כן? אני מקוה שלא פגעתי בך, כלומר, כאשר נותנים למבקר לטעון את כל טענותיו ומקשיבים לו בקשב רב, הוא מתפרק מכעסו נעשה רגוע יותר. שתיקתו ונכונותו של המבוקר להאזין הופכת גם את המבקר לפתוח וקשוב לשמיעת דברי תשובתו של המבוקר.
אם קיים נוהג של הפרעה למבקר, הרי עוד לפני שהוא פתח בדברי בקורתו, ידוע למנגנונים התת מודעים שלו, שדברי בקורתו יתקלו בהתנגדות קשה ויתפתח ויכוח ארוך ובוטה, ולכן כבר בפתיחת דברי הבקורת שלו הוא משלב את כל עוצמת רוגזו וגם את הכעס שמיועד לבוא במקרה שבקורתו תיעצר על הסף. לעומת זאת, אם קיים נוהג במשפחה לאפשר למבקר לדבר ללא הפרעה, הרי דברי הבקורת נאמרים בצורה הרבה יותר רגועה ושלווה, ומסייעים גם למבוקר לענות, כאשר קיימת פתיחות מסויימת אצל המבקר להאזין לדברי התשובה על בקורתו.
כדי לקדם יותר את הפתיחות להאזין לתשובתו של המבוקר, כדאי לפתוח את התשובה במילים "אתה צודק, אבל...". או "נכון, אבל הרשה לי להוסיף נתון מסויים.. אם הוא בעל שאר רוח רב יותר, מן הנכון שיאמר "הרשה לי לחזור על הערתך, אתה מתכוון לומר ש...' לעומת זאת, תגובה מיידית לבקורת ודחייתה, יביאו גם את המבקר לחסימה תקשורתית שתפריע למערכת המשפחתית.
ההקשבה והחזרה על דברי המבקר תורמת בדבר נוסף, כאשר אדם נפגע עד כדי שהוא מוצא לנכון לומר מה מציק לו בהתנהגותו של הזולת, הדבר מוכיח שהוא חש בעיקר שבהתנהגותו של המבוקר יש דחיה של אישיותו של המבקר. לכן הקשבה לדברי המבקר והחזרה על דבריו משדרת לו, אני מקבל אותך והפגיעה היתה נקודתית ולא כוונה נגד אישיותך.
בני-זוג רבים סבורים שהם מסוגלים לקבל בקורת, אף על פי ששותפם לנישואין טוען שאין הדבר נכון. אחת הסיבות לכך היא, שהטוען שהוא מסוגל לקבל בקורת סבור שהוא כך משום שהוא אינו יוצא מכליו כאשר מבקרים אותו, והוא אף מקשיב לדברים. אולם בן-זוגו מתכוון לומר, שאמנם נכון שהוא מקשיב, אך לכל הערה יש לו תשובה, והיא אף נאמרת מיד ללא שנראה עליו שהשקיע חשיבה כל שהיא בבקורת שנאמרה לו. בנוסף לכך הוא אף פעם לא שינה מהתנהגותו בעקבות הערות שהעירו לו.
כשם שיש לתת למבקר לדבר ללא הפרעה, כך יש לאפשר למבוקר להשיב, ולשם כך מן הראוי לא רק לא להפריע לו לדבר, אלא להעניק לו תחושה שמאזינים להסבריו. על פי רוב, אדם שמבקרים אותו, יש לו צורך להסביר את מעשיו ולהצדיק את הפעולות עליהם נסבה הבקורת. בדברי תשובתו הוא מנסה להסביר מדוע אין מן הצדק לתקוף אותו. לעומת זאת, המבקר אינו שש לקבל את דברי תשובתו והסבריו של המבוקר.
המבינים בכוחות הנפש של האדם טוענים, שהמבקר חושש שמא יתגלה שאכן אין צדק בדברי הבקורת, ולכן הוא אינו מאפשר למבוקר להשיב.
כתוצאה מכן מתחיל "ויכוח של חרשים", כאשר המבוקר מנסה להסביר את התנהגותו באמצעות נתונים שהוא מציג, והמבקר מחזק את טענותיו ומגביר את כעסו וטוען שהנתונים אינם מדוייקים, או "שכוונותיו הטובות" של המבוקר הומצאו לצורך הגנתו רק עתה, כשהוא מותקף. ברור לכל, שמוויכוח כזה, שהוא ויכוח עקר, לא תיווצר שום תועלת. אף אין כל בטחון שהמבוקר לא יחזור על פעולותיו השליליות בעתיד הקרוב, או הרחוק.
במתן אפשרות למבקר ולמבוקר להסביר את דבריהם, אפשר לקיים מצוה מן התורה, בספר ויקרא פרק יט, "נאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". בספרו על התורה עומד האברבנאל, על הקשר שבין איסור שנאת האח, לחובת התוכחה, והתוצאה של נשיאת החטא המוזכרים בפסוק. הוא כותב, אם נהג עמן אדם שלא כשורה, "לא ישנא בלבו את החבר ההוא. אבל הוכח יוכיח אותו, כיון שהוא עמיתו כאחיו, ולא ישא עליו חטא לחשוב בלבו שהוא חטא נגדו. כי אולי לא היה כן. ולכן הטוב שבדברים הוא שיוכיחהו עליו. ואולי בשמעו יצדיק עצמו, באופן שלא ישא עליו חטא".
כמה דורות לפניו ציין הרמב"ן תועלת נוספת מאמירת הבקורת, במקום להשאיר אותה ספונה בלבו "...יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו".
כלומר, כאשר אדם נפגע פגיעה רגשית, מצטברת מרירות בלבו, העלולה לההפך לשנאה כלפי הפוגע. כדי למנוע זאת, ציותה התורה שלא ינצור את טענותיו בלבו, אלא יאמרן לו, בתגובתו יתכן שהפוגע יסביר את מניעיו והנפגע יקבל אותם וישתכנע בצדקת הפוגע. או שהפוגע יודה שעשה את הפעולה, אך יבהיר שהיא נעשתה בשגגה; או אכן יווכח הפוגע שלא נהג כשורה, ויבקש את סליחת הנפגע, ואז יסורו המרירות והשנאה מן הלב.
לעיתים, אדם שנפגע אינו מספר לפוגע על פגיעתו, משום שהוא חושש להיראות קטנוני בתלונות על דברים רגשיים המעיקים עליו, או בהערות על התיחסות מעצבנת של בן-הזוג. במקרה כזה על הנפגע להחליט במה הוא בוחר: להעביר על מדותיו ולהתעלות מעל רצונות קטנים שאינם מתממשים, או לספר לבן-הזוג על ציפיותיו וזאת כדי למנוע הצטברות מרירות בלבו.
במשפחות שאין בהן פתיחות המאפשרת לדבר על ציפיות קטנות, או שאין האזנה להן, מצטברת מרירות בלבם של בני-הזוג, וכאשר מגיעה הזדמנות לתקוף דבר הנראה לאחד מהם חשוב ועקרוני, או שאינו יכול עוד להתאפק מלהגיב, הוא תוקף במלוא כוחו, מעל ומעבר לנדרש באותו מקרה. בן-הזוג שכלפיו התפרצו בעקבות הפעולה האחרונה שעשה, אינו מבין מה במעשהו נורא כל כך, המצדיק התפרצות ברמה כזו. הוא אינו קושר זאת לדברים נוספים שבן-הזוג אינו מרשה לעצמו לדבר עליהם, ולכן הוא מפרש את ההתפרצות בגורמים חיצוניים של מתח בלימודים או בעבודה, וכמובן שבתהליך שרשרת הוא אינו מנסה להיטיב דרכו להאזין למצוקות הקטנות של המתפרץ .
על החשיבות בהאזנה לטענות הזולת נוכל ללמוד מהלכות עבדים לרמב"ם (פרק ט, הלכה ח') "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק... ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו...".
בני-הזוג הרוצים למצוא פתרון של קבע לבעיית הבקורת ייטיבו לעשות אם יקבעו זמן לשיחה מדי יום. מדרך הטבע הוא שבשיחה זו יעלו גם נושאים שבהם אין הם מרגישים בנוח, והם מבקשים להם פתרון טוב. משפחה הנוהגת כן, חוסכת מעצמה בקורת פוגעת, העשויה להאמר בצורה לא מתוכננת, תוך כדי מעבר במסדרון הבית. לעומת זאת, אם יש להם שעת שיחה קבועה, מתפתח בקרבם מנגנון פנימי, אשר עוצר את הבקורתן מלומר את בקורתו, סתם כן בשליפה, בעקבות מאורע שקרה, שהרי מעצם קיומה של פגישת השיחה, אומר לעצמו הבקורתן: "הרי נפגש לשיחה, אין טעם להתלונן בזמן לא מוצלח".
להודות על האמת
לא פעם מתלוננים בני-הזוג ששותפיהם לנישואין אינם מודים בטעותם, והם מתווכחים אף על פי שניכר על פניהם שהם מודים לדברים שנאמרו בבקורת.
או שלעיתים עונה המבוקר לאחר ויכוח ממושך: "אז טוב, אתה צודק, אך אתמול אני צדקתי, ומעשיך לא היו הוגנים הרבה יותר מאשר מעשי. תגובות מעין אלה גורמות לתחושה שאי אפשר לדבר עם בן-הזוג וקשה להגיע עמו להסכמה. לכן מן הראוי שבן-הזוג הנוכח בצדקת זולתו יודה בפה מלא, על אף התחושה הבלתי נעימה שיש בכך. עם זאת, בן-הזוג שהוכיח את צדקתו, ייזהר לא לעשות מזה ענין מיוחד ולא לנצלו לקטרוג או לדרישות נוספות. אם לא יהיה זהיר בכך, בל יתפלא אם הפעמים שיסכימו עם צדקתו, תהיינה מעטות.
יצחק ושלומית נשואים כבר עשרות שנים. גם השנים הרבות לא לימדו אותם למצוא שפה משותפת. בין הטענות שיצחק העלה נגד רעיתו, שאף פעם היא אינה אומרת שהוא צודק.
לכשפניתי לשלומית לקבל את תגובתה, היא ענתה שהוא צודק.
כיצד את מסבירה את התנהגותך? שאלתי אותה.
היא השיבה: בכל פעם שאני מצדיקה עמדה מעמדותיו, הוא מנצל זאת ואומר: "את רואה אפילו את מצדיקה אותי, וכמו שהפעם אני צודק ברור שגם בנושא שעליו התווכחנו אתמול הצדק עמי, וכן הצדק עמי בדיון שהיה בינינו לפני כחצי שנה...".
בן-זוג המעוניין לגרום ששותפו לנישואין יודה על האמת, ישבח אותו כאשר הוא עושה כן ויתן לו תחושה שהוא יצא ברווח כאשר הודה על טעותו וכשלונו. כמו כן, יש לדעת שאמנם הודאה בטעות היא קשה - ואפילו קשה מאד - אך רק בתחילת הדרך. בן-זוג שהרגיל את עצמו להודות בטעותו, יבחין עד כמה ההודאה יכולה להיות קלה ונוחה.
הוא לא יבקר עוד
משפחה שאין מאפשרים בה לומר בקורת, ודוחים אותה על הסף, פעמים רבות אפשר לגלות, שהמבקר מפסיק להשמיע את הערותיו. לכאורה, יכול אדם להיות מרוצה כאשר בן-זוגו נזהר מלהעיר ובעיקר אם בעבר ביקר רבות ופסק מכך. אולם לא תמיד ההימנעות מלבקר תורמת לקשר חיובי במשפחה, ואין הדבר מוכיח על השתפרותה של התקשורת. יש לזכור שאנשים בקורתיים כלפי בני משפחתם יותר מאשר כלפי זרים. כל אב נוזף בבניו יותר מאשר בבני השכנים. זאת משום שמעשיהם של רחוקים ממנו, אינם נוגעים לו ואינם מעניינים אותו. לכן, לעיתים, כאשר מפסיקים לבקר, יש לבחון אם אין הדבר נובע מהתנתקות מסויימת, מייאוש מבן-הזוג ומחוסר איכפתיות ממנו.
תהליך ההתנתקות, המושפע מאי קבלת בקורת, מתגלה לעיתים לאחר שבן-זוג נעלב קשות מבקורת שנאמרה לו, והוא הגיב עליה בחריפות. כשהתנהגות זו של המבוקר חוזרת על עצמה, מתכנס המבקר בתוך עצמו, מפתח חשיבה שאין סיכוי לקדם את בן-זוגו, ותושב היטב על כל מלה שהוא רוצה לומר ממשש שתתפרש כבקורת. במשך הזמן מתפתחת אצלו תחושה, שאין לו שותף שעמו יקדם את המערכת המשפחתית ואתו ישפר את הנעשה בבית. אט-אט, משתררת ברגשותיו תחושה של השלמה עם המציאות ועמה שוב פוחת הרצון לבקר. יותר ויותר הוא משקיע את עצמו בשטחי התעניינות משלו - עבודה או לימודים. שם הוא מרגיש בנוח - הוא מסוגל לפתח אותם ולנהל מערכת חברתית נוחה ללא מתח. מצב המצביע על חוסר התעניינות בבן-הזוג והתרופפות הקשר עמו. לכן, אדם המרוצה מ'השתפרות' בן-זוגו שכבר אינו מבקר, צריך לבחון אם הפסקת הבקורת נובעת משום שאין את מה לבקר, או משום שאין את מי לבקר.
בקורת ממוקדת
ליעקב היו טענות רבות נגד התנהגותה של רעיתו בטפוח הבית. הוא טוען שהיא שקועה מעל ומעבר למקובל בסדור הדירה ונקיונה, שוב ושוב היא מעבירה מטלית במקומות נקיים, שוטפת הרבה את ריצפת הבית, ואף על הילדים היא כופה להתרחץ גם ללא צורך. כל זאת בנוסף לעבודתה רבת האחריות מחוץ לבית. כתוצאה מכך, היא כבר עייפה בעת הטפול בילדים, ומגיבה במתח רב לדרישותיהם.
עיקר טענותיו של יעקב היו על שאין לה סדר עדיפויות בעבודתה. היא מסוגלת להתעסק בהברקת נברשת, בעוד שעל הריצפה מפוזרים חפצים רבים, שהוא והילדים נתקלים בהם, עובדה זו מוציאה אותו משלוותו.
יעקב העיר לרעיתו על כך פעמים רבות, אך ללא הועיל. הערותיו אף מביאות אותה לתגובות נרגזות. רונית, רעיתו, המתגלה כרגישה מאד לבקורתו של יעקב, טוענת שזכותו של יעקב להעיר לגבי חוסר הסדר בבית, אולם בתנאי שיציין בפניה בכל פעם מה בדיוק לדעתו אינו עומד במקום. לכן מה שמרגיז אותה אינה הערה על הדבר הלא מסודר, "אלא שאיני מוכנה", אומרת רונית, "לקבל את תכתיביו מה עלי לעשות קודם. הערות אלה הן מחוץ לתחומו ולהבנתו".
בנוסף למה שרונית טוענת שסדר העדיפויות שלה אינו מתחומו של בעלה, טעותו של יעקב היא בכך, שכאשר הוא מדבר על סדר עדיפויות לא נכון, שבו נוהגת רעיתו, הוא למעשה מתנגש בשיקול דעתה. דבר זה מקשה עליה להאזין לטיעוניו, אף אם הם צודקים. לכן עדיף להתמקד בחפץ עצמו ולציין שהוא מפריע לו בדרכו מבלי להוסיף לכך טענה נוספת.
בקורת עם הסברים
לעיתים, כאשר מבקרים התנהגות של בן-הזוג, מוסיפים: "אתה עושה זאת משום שאצל הוריך נוהגים כן", או "אתה עושה זאת כתוצאה מרגשי נחיתות" או "אתה עושה זאת כן משום שיש לך חבר שמשפיע עליך להתנהג כך" .
הוספת הסיבה לפעולה על ידי המבקר, לא תמיד נראית 'עין בעין' על ידי המבוקר, וכיון שהוא סבור שהסיבות לפעולותיו הן שונות, קשה לו להשתכנע מטענותיו של המתלונן. לכן, אם נאמרים דברי בקורת, יש להתמקד בפעולה עצמה מבלי לציין את הסיבות שהביאו את הזולת למעשה שעשה.
בקורת הלכתית
לעיתים, הבקורת נאמרת על התנהגותו של בן-הזוג שהיא בניגוד להלכה. במקרה כזה חש המבקר שזכותו, ואף חובתו, להעיר ולבקר ויש לו עורף הלכתי התומך בו. אולם מאידך, גם המבוקר סבור שיש התומכים בעמדתו - "ההלכה שוללת את התנהגותך' טוען המבקר. "במשפחתי כך נוהגים", עונה המבוקר "וכנראה יש להם על מי לסמוך. אתה סתם מחמיר ואינני חייב לנהוג על פי החומרות שלך.
ברור שגם הערה הלכתית צריכה להאמר בצורה שאינה מעליבה. אפשר לומר "חושבני שטעינו כשעשינו כך וכך'; כלומר, המבקר משתף את עצמו בבקורת (הצעתו של ה'פלא יועץ'). כמו כן ניתן לומר: "חושבני שאפשר לעשות זאת בצורה נוספת, ואז לא ניתקל בבעיות הלכתיות". או "הייתי מציע שאנו ננהג בצורה זו...". אם כל הנוסחאות האמורות לא הועילו, אפשר להציע לבן-הזוג ללמוד יחד את ההלכה מתוך ספר, כדי להגיע למסקנה ולחפש האם יש אפשרות לעשות כפי שדורש אחד מהם.
במסכת שבת, פרק ב משנה ז, שנינו:
"שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר".
כדי להביא לידי כך שבני הבית יבצעו את בקשתו, מציינת הגמרא במסכת גיטין (ו:) שיאמר זאת 'בניחותא', כלומר: בצורה רגועה ונעימה. מוסיפה על כך הגמרא שרב אשי סיפר שהוא אומר לבני ביתו בניחותא, והסביר מהרש"א שאף על פי שהיה ברור לרב אשי שמחמת חשיבותו יבצעו בני ביתו את הוראותיו, גם אם לא יאמר מילים ממריצות. מכל מקום אדם צריך לדבר אל כל הבריות בנחת ובצורה שתישמענה בנעימות.
אם בכל זאת הבקורת ההלכתית אינה מתקבלת, עדיף לא להעיר, ולהמתין לשעת כושר ולשוב לנסות לשכנע את בן-הזוג (לגבי עבירה על דבר תורה יש לעיין בספרי ההלכה ולהתנהג בחכמה).
קיימים מקרים חריגים שכאשר מעירים לבן-הזוג שההלכה אינה מתירה לעשות את מה שהוא עושה, הוא אינו שועה להערה, ומדגיש שככל שיעירו לו הוא יעשה 'בדוקא'. זאת כדי להוכיח שאינו מוכן לקבל תכתיבים משותפו לנישואין. במקרה כזה, ברור שהערות אינן יעילות. משום שאי ביצוע ההלכה על ידו, אינו סימן לסרוב בסיסי לקיים את ההלכה. אלא שהוא משתמש בנושאי הלכה, להתנגשות ותחרות עם בן-הזוג, על שליטה בבית, או כדי לנסות ולהוכיח שהוא עצמאי, ואינו מקבל הוראות מבן-זוגו.
לעיתים, בקורת על אי שמירת הלכה מסויימת, נדחית משום שהמבקר גם הוא אינו שומר על הלכה אחרת שבן-הזוג סבור שהיא חשובה ועקרונית, לא פחות מההלכה שצויינה בבקורת - לבקורתו של חיים כלפי רעיתו, "מדוע אינך מכסה היטב את שערותיך' ? ענתה רחל "ואתה מדוע אינך מקפיד להתפלל במנין"?
יתכן שהמבקר סבור, שההלכה שבן זוגו אינו מקיים חמורה יותר מההלכה שהוא אינו שומר, אך די בכך בכדי לאבד את סמכותו המוסרית להעיר לבן-הזוג על התנהגותו. לכן, כאשר השיבו למבקר על התנהגותו ההלכתית, כדאי שישתדל להקפיד על ההלכות שנאמרו בתגובה לבקורתו; יתכן שדבריו ייקלטו יותר לאחר מכן.
זהירות, בקורת
אף על פי שכשאדם מסוגל לומר את אשר עם לבו, יש בכך תרומה לחיי המשפחה ולפתיחות בתקשורת, לעולם אין לבקר דברים שלא ניתן לשנותם:
א. מבנה גוף,
ב. קוי אופי יסודיים,
ג. מוצאו העדתי ומשפחתו של בן-הזוג,
ד. בכל בקורת אין לנצל לתקיפת הזולת דברים שליליים שבן-הזוג אמר על עצמו. זאת משום שעל פי רוב דברים שליליים שמספר אדם על עצמו, נאמרים ברגעי חברות וידידות. מתון הרגשה שאפשר להיות פתוח, ולפרוק בפני בן-זוג אוהד מצוקות אישיות, והדברים השליליים לא יפחיתו מערכו של המספר. אם תוקפים באמצעותם, אין ספק שגם לאחר שהריב יפוג, והידידות תחזור לשכון בין בני-הזוג, לא תחזור עוד הפתיחות, וגילוי לב וההחשפות העצמית כבר לא יהיו כלפי התוקף.
כמו כן יש להשתדל:
א. לצמצם את הבקורת לדברים עקרוניים בלבד, ולא לפרטים פעוטי ערך.
ב. הבקורת צריכה להיות במימדים של הנושא המבוקר - בתקלה קטנה אין לנהוג כבאסון.
בן-זוג הרגיל לבקר על כל צעד ושעל, גורם שלא יתייחסו ברצינות הראויה להערותיו, אפילו כאשר הן מכוונות לדברים עקרוניים וחשובים. זאת משום שחלק נופעולותיו החיוביות של האדם נעשות לא משום שהוא רוצה בהן, אלא משום שחשוב לו שתדמיתו תהיה משופרת בעיני הזולת, או כדי ליצור אוירה חברית טובה. לכן פעולות רבות של בני-זוג נעשות עבור שותפם לנישואין כדי להשיג אהדה, או כדי שתהיה אוירה רגועה בבית, ושבן-הזוג יהיה מרוצה. אולם כאשר מעירים באופן קבוע שוב ושוב, ועל דברים רבים, אומר המבוקר לעצמו: "בן זוגי-הוא טיפוס בקורתי, וגם אם אשנה את התנהגותי בעקבות הערותיו, הוא לא יפחית את בקורתו, ואף לא יעריך אותי על פעולותי למענו, מדוע, איפוא, עלי להתאמץ לעשות זאת".
יתירה מכך, כאשר דברים נעשים בהשפעת פחד הבקורת - כדי 'לשמור על השקט' ולהמנע מריב ומדון, ולא מתוך רצון פנימי, המבוקר אינו שמח בפעולותיו, וכל פעולה שהוא עושה צוברת מרירות ברגשותיו, ואת השפעתה אפשר לחוש באוירה שבבית ובקשר שביניהם. לכן, גם אם נראה למבקר שהערותיו הן במקומן, ואף יעילות, ונראה לו שזו השיטה שבה צריך לפעול עם בן-זוגו שהרי עובדה היא שמבצעים את רצונו, אין הוא מסוגל להבחין שממלאים את הוראותיו מתוך כפיה ומורא ולא מתוך אהבה. אמנם לטווח הקצר, כאשר בקשותיו מתמלאות במלואן, הוא מרוויח, אולם לטווח הארוך הוא מאבד את האוירה הנעימה ושמחת החיים שהן הכרחיות לקיומה של משפחה.
הבקורתן יוצר לעצמו קשיי תקשורת, במה שהוא מצטייר בעיני בן-זוגו כטיפוס בקורתי. לכן, גדל הסיכוי, שגם כאשר הוא אומר מילים סתמיות בקשר לתפקודו של בן זוגו, או חפציו, דבריו מתקבלים כמילים בקורתיות. הדבר מביא את המבוקר לתגובות נזעמות. התוצאה תהיה שהבקורתן ממלכד את עצמו - מתפתחת אצלו תחושה שמחשש שדבריו יתקבלו כבקורת הוא צריך לחשוב היטב על כל מלה שהוא מוציא מפיו, גם אם היא אינה מיועדת לבקר. אין זה בהכרח משום שבן-זוגו הוא אישיות רגישה לבקורת, אלא שהוא זה שיצר מצב של מתח, עד שעל כל תגובה מצידו, מתגבר החשש שהוא מתכוון להעיר ולבקר.
לא פעם מתפתח מתח לקראת בואו הביתה של בן זוג בקורתן. לעיתים יש אף ייחול בלב - הלואי שיתעכב היום, כדי שאספיק להכין את צרכיו, או לסדר את הבית כפי שהוא אוהב, כדי שלא אצטרך להתמודד עם פניו הזועפות ועם קולו הרועם. האם מזהירה את ילדיה, באומרה: "בא מאד יכעס, לכשיבוא ויראה...", או האב מזהיר אותם באומרו: "אמא עלולה להתפרץ בכעס, אם לא...".
השמעת הבקורת על הילדים
משפחות שבהן שוררת אוירת בקורת, יש להניח שגם ילדיהן, לכשיתבגרו ויינשאו, יעתיקו את האווירה הזאת לביתם ויהיו בקורתיים כלפי בני-זוגם, וחוזר חלילה גם ילדיהם שלהם ייעשו בקורתיים. לכן, חשוב להיות בררן בבקורת ובתלונות. לעומת זאת, הורים שגילו הבלגה ומיעטו להעיר, אף ילדיהם לכשבגרו נהגו כהוריהם, והצליחו ליצור מערכת נישואין תקינה ונעימה.
עבור הילדים, הבקורת מהווה גם הכוונה מה הוא סדר העדיפויות בחיים - למשל, אם מבקרים קשות חסר בדברים גשמיים ופעוטי ערך, הרי בכך מטפטפים לתודעתם של הילדים חשיבות לדברים שבתפיסת היהדות אינם ערכיים, ואף לא חשובים. לעומת זאת, כאשר מבקרים רק על דברים ערכיים ועקרוניים, מטפטפים לתודעתם שיש לוותר על דברים רבים, אך לא על נושאים עקרוניים וחשובים.
מן הראוי להסב תשומת לב להיבט חשוב ביותר, שהתורה והיהדות רואה אותם כשליליים במערכת היחסים בין בני-הזוג. התורה אוסרת באיסור חמור קשר ממשי של בן-זוג עם מישהו אחר מחוץ למסגרת הנישואין. אך קיימת גם מגמה שלילית, והיא מחשבה החולפת במוחם של בני-הזוג שיתכן שהיה טוב אילו הייתי מתחתן עם אחר. מחשבה זו עשויה להיווצר אצל בני-הזוג שאינם מסתדרים זה עם זה, ובעיקר במשפחה שרמת הבקורת בה גבוהה מאד בלא שנאמרות מילים חיוביות. בהסבר מצות התורה "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקת", אנו למדים מ'ספר החנוך' שכדי שהבנים הנולדים לבני-הזוג יתפתחו בצורה נכונה וטובה ויגדלו בקדושה ובטהרה, רצתה התורה שהקשר בין בני-הזוג יהיה הדוק ביותר עד כדי כך שאפילו מחשבה על קשר אפשרי עם בן-זוג אחר, תהיה זרה לחלוטין.
לעומת זאת, בן-זוג המעיר הערות ומבקר את בן-זוגו, גורם לכך שחולפות מחשבות בראשו של מקבל הבקורת:"חבל שלא התחתנתי עם מישהו אחר, או-אז היה מצבי משופר יותר'. מחשבות מסוג זה, ללא ספק, פוגמות בילדי המשפחה, אותם ילדים שכה הרבה משקיעים בהם במישורים שונים (נדרים כ:).
הבעיה מחריפה בבקורת שנאמרת לפני יציאתו של בן-הזוג את הבית. לכן, גם בני-הזוג שהתחככו זה עם זה, מן הנכון לעשות מאמץ רב שלפחות לפני יציאתם מן הבית, ייפרדו בנעימות, במילים חביבות ובהבעת פנים מאירה, כדי שכל אלה יהוו מחסום מפני כל מחשבה שאינה טהורה.
התמודדות עם בן זוג בקורתי
חיי נישואין עם בן-זוג בקורתי, אינם קלים. הבקורתן יוצר מתח גלוי וסמוי, כאשר שותפו לנישואין חושש לפני כל פעולה שברצונו לעשות, מה תהיה תגובתו של בן-זוגו. כמו כן, עליו להשקיע חשיבה ותחכום לפני שהוא אומר משהו, משום שאינו יודע אם בן זוגו יגיב, מה יאמר ובאיזו עוצמה. כשתהליך זה חוזר על עצמו ומתמשך, חש בן-הזוג הנפגע שחסר לו חופש בבית, שחייו מתוחים מאד, ומשהו בתוכו שואף כל הזמן להתפרקות ולפריצת מחסומים. כמו כן, ההערות שהבקורתן מעיר על דברים הנעשים בבית או המצויים בו, מאפילות על הרבה דברים חיוביים קיימים שעליהם כמעט שאין מדברים, וכמובן שאין משבחים.
בני-זוג חייבים להכיר בעובדה שהם שונים, ולא כל שוני הוא חסרון. גם אם יש בבן-הזוג חסרונות אמיתיים, אין זו חובתו של בן-זוגו לאלץ אותו לשנות ולתקן את חסרונותיו. יותר ממה שראוי לתקן את חסרונותיו של הזולת, חייב כל אדם ללמוד כיצד לחיות עמהם. הבקורתן מחפש לעצמו את הדרך הנראית לו קלה יותר - להעיר לבן זוגו, אך הוכח בוודאות שדרך זו אינה יעילה. אם בכל זאת מוצא אדם לנכון להעיר לבן זוגו, מן הנכון שיעשה זאת רק במצבים הכרחיים, ומתון אהבה לבן זוגו.
אמרו חז'ל (תענית כ):
לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז. שהארז כיון שנשבה בו רוח, מיד עוקרתו והופכתו על פניו. אבל הקנה אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן. כיון שדממו הרוחות, עמד הקנה במקומו.
מסביר הרב יצחק הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק למדים אנו מכאן, כי אף על פי שבדרך כלל כפיפות ונצחון הם תרתי דסתרי, מכל מקום לפעמים אתה מוצא כי דוקא כוח ההתכופפות משמש גניזה לכוח הנצחון. נצחונו של הקנה על הסערה, בא לו מפני כשרון ההתכופפות שלו. באופן זה, תנועת ההתכופפות איננה תנועה של חסרון כוח, אלא דוקא להיפך, תנועה של עדיפות כוח... כוח ההתכופפות של הקנה משמש לבעליו תקיפות בלבוש של חלישות".