עבודתנו כהורים וכמחנכים" איננה מתחילה ומסתיימת בהסברת מושגים ואף לא בהגברת הנעת הלימוד. שני דברים אלו הם בסיסיים עבור הרגשת הסיפוק של ההבנה מצד גיסא, ועבור הפנמת אהבת הלימוד ורצון ללמד גם מחוץ למסגרת הכיתתית כפייתית מאידך. ילד שמזדהה עם המסרים- רגשי ושכלי – הוא ילד שאפשר לראות בו הצלחה במשימתנו החינוכית-לימודית. הפנמת המסרים ואימוץ אותם מסרים כחלק מהזהות האישית הם השאיפות של ההורה אשר הצלחת המשימה תעמיד אותו כחוליה בשרשרת המסורת של אבותיו.
השאלה ראשונה ליישום הנחה זו היא שאלה של ה"איך". איך אני כהורה מצליח להקנות ערכים ותפיסת עולם, איך אני מגדיר מטרות מידיות ומטרות לטווח ארוך, ואילו כלים עומדים לרשותי במשימה זו.
השאלה השנייה היא השאלה של "במה." במה אדע אם הצלחתי במשימה שלי? אילו שינויים צריכים לחול כדי שארגיש שקלעתי למטרה ושאכן הצלחתי להביא את ילדי לידי הפנמת המסרים הערכיים.
טעות גדולה בידי אלו שמודעים לתפקיד שלהם להקנות ערכים לאחרים והיא, שמתקיפים את המשימה במטרה להשיג הישגים מושלמים ומרחיקי לכת. יש להם הגדרה ברורה של היעד (כגון: נקודתי- קימה למניין, כוונה בתפילה, לבוש צנוע. עקרוני- התחשבות בצרכי הזולת, כישורי דחיית סיפוק, יושר, כנות ועוד.) עיקר הדגש הוא על ההישג המושלם ועל שינוי בהתנהגות. הבעיה בגישה זו היא כבכל גישה של "הכל או לא כלום"- או שאני קולע או שאני מחטיא. הצלחה עכשוויות גורמת לאשליה שההצלחה קלה להשגה וההחטאה גורמת לתסכול ולחץ ותוספת מאמצים שהרבה פעמים מועדים לכישלון. זה לא רע לרוץ אחר יעד מרכזי ברור, מוגדר ומושלם אבל זה טעות טאקטית והרבה פעמים גורמת לפספוסים של העיקר ואף לייאוש.
לכן עלינו להסתכל על התהליך ולא רק על התוצאה. אם נפנים את חשיבות תהליך הקניית הערכים, נוכל לקבע לעצמנו יעדי ביניים אליהם נגיע בהצלחה. הצלחה להצלחה תצטרף עד שנגיע ליעד הסופי. בסגנון הזה נגדיר כלים לקניית ערכים, לספיגתם ולאימוצם.
היעד הביניים הראשון בתהליך כוללני של הקנית ערכים צריך להיות גרימת "פתיחות" לשמוע מסרים, שכן הצעד הראשוני בהשפעה על הזולת הוא לגרום למצב שיהיה קל לו יותר להיות פתוח לרעיונות ומסרים שמועברים ולהקשיב. לשם כך עלינו לעזור לו להמשיג ולבטא את מה שהוא חושב ואת מה שהוא מרגיש, להציג בפניו אוזן קשבת המתעניינת במי הוא ומה הוא ובמה שיש לו להגיד.
הקשבתנו תגרום להעלאת דימויו העצמי, תשדר הערכה והתעניינות ותעביר מסר ומחמאה סמויה שדבריו חשובים בעיני.
רובד נוסף של הקשבה הוא הרובד של הכרה בעובדה שהוא יכריע בסוף ולכן למה שהוא מבטא ומסביר יש משמעות מרבית לגבי הגדרת עמדותיו בהמשך.
היתרון השלישי בהקשבה הוא שאני כמקשיב מדגים התנהגות שעל ילדי לחקות.
הצעד השני לתהליך של גרימת פתיחות זה הבנה. אנו חייבים לבטא הבנה, לאו דווקא הסכמה, לעמדותיו. ההבנה תיעשה על ידי שיקוף מילולי. שלב חשוב זה מרגיע אותו כי אין התקפה שאמורה לגרום לתגובה של התגוננות, יש הקשבה והמשך הקשבה בגדר הבנה והתעניינות.
כדאי לזכור שישנם שני טיפוסים מרכזיים. אחד זה ההוא שרואה את ההורה כסמכות בלי עוררים. הוא כבר פתוח ומוכן ובשל לקבל את מסרים ולהפנים אותם. לעומתו, יש המתנגד-זה שרואה כל רעיון כגירוי להתנגדות, לוויכוח ולערעור. לפעמים זה בא לידי ביטוי בצורה מילולית ולפעמים יש הפנמה שקטה של ההתנגדות בלי ביטוי חיצוני מיידי. האתגר שלנו הוא הקניית ערכים או גרימת פתיחות לילד השני, המערער.
אם נזכור שמטרתנו היא לגרום לפתיחות ולא לשינוי עמדותיו נוכל לשאול אותו איך הוא מבין את הדעה המנוגדת לדעה שלו. זאת אומרת, אנו נבקש ממנו להסביר בסגנון כגון זה: "אלו שיש להם דעה אחרת, איך לדעתך הם מצדיקים את דעתם?" בשאלה זו אפשר להביא את הילד לבטא במילים, ותוך כדי זה לשמוע את הדעה של האחר. כך נשדר כי אין לחץ לקבל את הדעה אבל כן יש דרישה להבין את הדעה כי אחרת אין אפשרות לענות ובכך הסרנו את האיום של שכנוע לדעה מנוגדת בזה שעקפנו עימות ישיר בין הדעה שלו והדעה שניסינו להציג. בהעדר עימות יכולה להיות פתיחות. השגנו יעד ראשוני, זעיר אמנם אך חשוב ומשמעותי, וזה- פתיחות לשמוע רעיון שונה.
ישנה טעות תפיסתית נוספת והיא שאם מישהו אינו מזדהה עם עמדותיי תפקידי לשכנע אותו. שכנוע הוא פעולה שמשיגה בדיוק ההפך ממה שיעדו להשיג. פעולת השכנוע אינה גורמת לשינוי עמדות של הזולת, להפך, היא גורמת לילד להתבצר בעמדותיו ולחפש הוכחות לצדקתו. הוא לוחם נגד ההתקפה על דעותיו. הוא מפסיק להקשיב להגיון של המשכנע ומשקיע רוב מרצו בהמצאת הצדקה אחר הצדקה לאמיתת דעתו. "שכנוע" זה כלי שמשלה אותנו, אין זה תועלתי וזה תורם לבזבוז מאמצים והוצאת אנרגיה לשווא. לכן לאחר שהתחלנו להתייחס לתהליך במקום לתוצאה ועברנו את השלב ראשון בו הקשבנו, שלב שני בו הבהרנו והבנו, שלב שלישי בו חשפנו דעה מנוגדת נוצרה אוירה של פתיחות. השלב הבא היא תהיה- עלינו לתהות על מסקנות הזולת. שמעתי מה שאמרת, הבנתי את רחשי לבך, אבל לא הבנתי איך הגעת למסקנותיך. התהיה היא הערעור. אני מטיל ספק על עמדתך תוך כדי תהיה ואי הבנה של משהו שלדעתך אמור להיות מובן מאליו. המסר שלי בתהיה הוא- זה בכלל לא מובן מאליו מה שאתה רוצה להעביר. השגתי ערעור עמדה בלי להיכנס לוויכוח. כדי לענות לי הוא צריך להבהיר מה לא ברור. הוא חש שההנחות כבר אינם מובנים מאליהם.
עד לכאן למעשה הבענו התנגדות אבל לא הצגנו אלטרנטיבה, ערערנו אבל לא הצענו תחליף, וזה מביא אותנו לשלב הבא. עברנו הקשבה-הבהרה-הצגת עמדת הזולת-תהי'ה. ועלינו להגביר את הסקרנות עד שהילד מזמין אותנו להציג את העמדה שמביעה את הערכים והמסרים. רצוי להתאפק מלשתף עם החשיבה שלנו עד שיש אשראי שילד אכן מוכן ומסוקרן לשמוע. לא נמהר לשתף אותו וגם לא נפגין תחושה שיש צורך גדול, היות והדברים הם כל כך מובנים מאליהם אנו מצפים שהם יובנו ויופנמו. המסרים אכן הם מובנים מאליהם כי הם הגיוניים, ברורים ומבוססים. ככל שדאגנו לכל אורך הדרך לצעוד בכל השלבים יחד עם הילד, בדקנו כל צעד איפה הוא ודאגנו להיות באותו מקום, צועדים אנחנו ביחד. ה"ביחד", הוא הקשר בינינו, הוא הכלי העיקרי שיגרום להסכמה ולהפנמה. ההזדהות איתנו כבני אדם תגרום לילד ניצול רגעי הפתיחות באמת, לשמוע לרעיונותינו ולהרשות לעצמו להפנים ולאמץ אותם. ולכן, יש לתת את מלוא החשיבות לבניית יחס של קירבה ואהדה, כבוד הדדי והזדהות ופחות על ההגיון ועל סגנון הצגת הדברים.
לסיכום, המסר להבנת תהליך של הקניית ערכים עבר במסלול של:
הקשבה - הבהרה והבנה - חשיפת עמדת הזולת – תהיה (כערעור) - הגברת הסקרנות - התקרבות ושיתוף כשבתהליך מלווה אותנו הצורך ההמשכי של: בניית דימוי עצמי, הסתמכות על יכולת הכרעה של הזולת, רתיעה מפעילות שכנוע ודאגה ליצירת קשר אישי.
לסיכום ניתן לומר שההשקעה שלנו באמון בזולת וביכולתו להחליט החלטה טובה רק אחר שהוא שומע אותה, מביא אותנו למסקנה שגרימת פתיחות היא המקום להשקיע את המרץ ולא בשכנוע, מסר לא יתקבל כשאין קשר אישי, התהליך של שינוי תפיסה הוא שינוי פנימי ולכן רק ההשפעה על התכנים הפנימיים רגשיים יגרמו למצב של יכולת לעיצוב המסרים השכליים.