יסוד הנתינה הוא אחד מאדני הבית היהודי. אך בכדי שתלמד הנפש את טעמה של הנתינה היא זקוקה להרבה תרגולים, הרבה מאוד נתינות. הנפש למודה כל כך על הנטילה, היא עסוקה בכך אפילו בלי שנשים לכך לב. המחשבות סובבות אוטומטית סביב הצרכים שלנו, סביב היעדים והמטרות שבשביל להטות אותה לדרך טובה יותר ומרוממת יש לעסוק בכך מתוך מודעות וכוונה, ולא לצפות שאי פה ושם תזדמן בדרך איזו אפשרות להעניק. שאם לא כן, יקשה מאוד על הנתינה להבנות בנפשנו.

רבותינו מלמדים אותנו שעדיף להרבות בנתינות מעטות מאשר להעניק פעם אחת מתת מרובה. צועד לו אדם ברחוב ובכיסו ארנקו בדרך לעריכת הקניה השבועית שלו. אביונים יושבים על צידי הדרך ומבקשים נדבות. יש אחד שיוציא מן הארנק עשרים שקלים ויתן ביד העני הראשון שיקרה על דרכו. "עשיתי את זה!" יאמר אל נפשו בספוק. "עשיתי את זה בגדול!" מעתה פטור הוא ממצוה זו. איזה עוד מקבץ נדבות קיבל היום מתת כה גדולה?
ויש אחר שיוציא חצי שקל, ויתן לעני הראשון. ויוציא את ארנקו בשנית ויתן לעני שיפגוש אחר כך, וכך הלאה כאשר יפגוש את העני השלישי ישוב ויוציא מטבע מארנקו, וכך יעשה ברביעית ובחמישית.
במחשבה ראשונה נראה אולי כי גדולה נתינתו של הנותן הראשון, אבל במחשבה שניה נמצא כי נפשו של השני רכשה מיומנות רבה יותר. שוב ושוב היה עליה להפתח לזולת, לחשוב עליו ולרצות לשמח אותו. אין ספק כי נתינה זו עלתה יותר על זו של הנותן הראשון שפתח את ליבו פעם אחת בלבד. כי זו בעצם מטרתה של הנתינה: לפתוח את הלב לזולת, להרגיל אותו להבחין בקיומו של הזולת, בהיותו, בצרכיו.
וכן הוא בבניית הבית היהודי. לפעמים ניתקל במתנות גדולות ומפוצצות שקנה בן הזוג לבת זוגו, או להיפך. אך אין בכך כמעט מאום בכדי להעיד על טיב הקשר שנרקם ביניהם. לא שיש בכך איזשהו טעם לפגם, אך מתנה חד פעמית מסוגל גם האגואיסט הגדול ביותר להעניק במחווה של רצון טוב פתאומי. הנותן האמיתי נבחן בנתינה תמידית, עקבית, רצופה, של דברים קטנים: כוס מים, מילה טובה , ויתור על מילה אחרונה. זה יכול להיות קטן כל כך כמו הנחת האצבע על מתג החשמל עבור הזולת בשביל לחסוך לו קימה מן הכיסא, ויכול להיות כל כך חסר הילה וכותרות, אבל אלו הן נתינות אמיתיות שאינן מחפשות את ה"תודה רבה" אלא את ההקלה האמיתית על הזולת.

יחס אישי
חשוב לתת לזולת יחס אישי. היינו, אתה חשוב ויקר לי בכל עת, אף בזמן שאני עסוק, גם בזמן שאני רחוק ממך, או בשעה שהרבה אנשים נוספים נמצאים איתי. אין זה דורש משאבים מיוחדים, רק תשומת לב ורצון. נכונות להביע ולהזכיר זאת בכדי לתת את התחושה המבטיחה לזולת שהוא לא טובע בים האנשים, הדרישות, המשימות והצרכים  המקיפים אותי. יש לעצור רגע גם בזמן שעסוקים ולהתעניין בזולת, לזכור את צרכיו, את קשייו, את מה שעובר עליו, את לוח הזמנים שלו, להתייחס בכובד ראש להערותיו ולבקשותיו. להקשיב לו באמת. לעיתים רבות מוצא האדם את עצמו מדבר לעצמו. שאלו אותו לשלומו, והוא, לתומו סבר ששלומו באמת מעניין את השואל. אך השאלה היתה שאלת נימוס גרידא. ישנם כאלו ששומעים את הזולת רק בכדי שיוכלו עוד רגע להשמיע את שלהם. אבל צריך ללמוד להתעניין בזולת באמת, לשמוע את מה שיש לו לומר מתוך ענין של ממש. האוזן הקשבת היא לעיתים קרובות הדרך הטובה ביותר בכדי לעזור לזולת במצוקתו.

תודה והערכה
חלק מהנתינה היא להודות עד מאוד על כל דבר שנעשה עבורנו. לא להתרגל לטובה, לא לפתח קהות כלפי יוזמות ומחוות שהופכות עד מהרה לשגרה. לא לקבל כמובן מאליו גם את מה שבאמת מובן. נכון שמתאים הוא שאם נפלתי ברחוב, יעזרו לי העוברים ושבים לקום. נכון הוא שבבואי אל הרופא אמור הוא לאבחן את מחלתי ולרשום לי תרופה. נכון הוא שאם זקוק אני מאוד לעזרה כלשהי - מובן מאליו שבני ביתי, אם רק הם יכולים, יעזרו לי בכך. ובכל זאת אין זה סותר את התודה שיהיה עלי לחוש ולהביע כלפי כל אלו שסייעו בעדי.
נכון שתפקידי הבית מוגדרים ומוסכמים אצל כל בני זוג – מי מכין את הארוחות, מסדר את הבית, שולח את הילדים וכו'. אף על פי כן, מותר וראוי הוא לומר תודה, להביע הערכה ואף להבחין בקושי הכרוך בכך.

תשומת לב
לשים את הלב, לרצות לשמח את הזולת אף בלי סיבה מיוחדת. לשמח אפשר במגוון רחב של דרכים. ולא תמיד בעלויות גבוהות. מספיקה נתינת התחושה של רצון לשמח, שהיתה מחשבה ונתינת לב. פעמים רבות חולפים עלינו ימים ושבועות  בשגרת יומיום שבה יש אמנם סיוע ועזרה זה לזה, החובות ההדדיות מתמלאות על הצד הטוב ביותר, הכל נעשה בדרך נעימה וחיובית, אבל חסרה בכל זאת תשומת הלב המיוחדת, ההרגשה שהזולת רצה לגרום לשמחה והנאה מעבר לרגיל, מעבר למצופה ממנו, מתוך הקדשת מחשבה וזמן מיוחדים. אפילו דברים קטנים ופשוטים, אם רק נעשו כמחווה של תשומת לב, הריהם מחממים את הלב ומקשרים מאוד. אבא מבחין בבוקר כי בנו מחפש עט זמן רב ואינו מוצא. בצהריים הוא מופיע  עם חפיסה ובה שני עטים במיוחד עבור נערו: "כדי שלא תצטרך לחפש. שיהיה לך..." אבא הבחין בקושי של בנו למרות שלא היה מדובר בבעיה קשה או טרגית. הבן אפילו לא עשה ממנה עסק. אבא כן. הוא התאמץ לפתור לבנו את הבעיה הקטנטונת שלו בלי שיבקש. כאשר מראים לזולת שזוכרים אותו גם כאשר אין הוא עצמו מזכיר זאת,  זו ההוכחה עבורו כי הוא חשוב וחביב.

הזדהות עם רגשות הזולת
האם קרה לכם שהייתם נסערים עד מאוד בעקבות שמחה? אולי היתה זו שמחתו של מכר שבא סוף סוף, לאחר שנים ארוכות של ציפיה בברית נישואיו, או של קרוב משפחה שנפקד בשעה טובה בילדים אחר שעברו עליו חבלי המתנה ארוכים ומיסרים. יתכן שמאורע מסוים הותיר אתכם נרגשים מאוד מפני ש... מן הסתם היו לכך סיבות. ומכל מקום, כשתבקשו לחלוק את סערת רגשותיכם עם הזולת תתאכזבו ואפילו תפגעו אם המקשיב לא יגלה כל סימן לכך שהבין להרגשתכם. לא התרגשות, לא שמחה, או עצב, כמתבקש.
"נו, נו, ברוך דיין האמת," תגובה לקונית וכה מינימלית בשעה שנפטר שכן קרוב לאחר סבל ממושך.
"באמת נחמד,"כאשר השגת סוף סוף איזו משאת נפש שהצלחת להגיע אליה אחר מאמצים ותקוות רבות.
אמנם אי אפשר לצפות מאדם שלא הכיר, או שלא חווה יחד עמכם את הציפיות והתקוות, האכזבות או ההפתעות, אי אפשר לצפות ממנו לחוש את רגשותיכם, אבל כן ניתן לצפות ממנו לנסות להזדהות עמכם ולהבין אתכם.
הבעת השתתפות ברגשות מראה שקלטנו את רגשותיו של הזולת; התלהבותו, שמחתו, אכזבתו או עלבונו. חשוב בודאי ברגעים קשים ולא פחות מכך ברגעים יפים ומשמחים. מילים פשוטות ומזדהות הבאות כתגובה להבעת רגשות עושות את ההבדל בין אדם בודד לבין מי שחש שתמיד מוכנים יקיריו לתת את ליבם עבורו. 
"זה באמת מרגש לשמוע שאחרי שנים רבות כל כך מוצא אדם את זיווגו."
"מאוד מאכזב לטרוח כל כך ולגלות בסוף שהמשרד סגור."
"הו, מזעזע! בודאי היה לך קשה לשמוע את הבשורה!"

נכונות לשנות הרגלים בלתי עקרוניים
שני אנשים, לכל אחד הרגלים משלו, חלק מהם בעלי ותק של כמעט עשרים שנה. לעיתים מתברר כי נוהג שכה התרגלתי לו, מפריע עד מאוד לבן הזוג. לעיתים זה השעון המעורר שמצלצל בשעה מוקדמת מאוד בכדי להעיר את האחד אך קוטע את שנתו של השני שאינו צריך לקום. אולי זה הרגל לאכול את הארוחה הבשרית בצהריים בשעה שלבן הזוג גורמת ארוחה כזו באמצע היום לתחושת כובד מטרידה. יכולים אלו להיות נעלי הבית המרשרשות משום מה ומעצבנות או ההרגל להניח חפץ מסוים דווקא במקום מסוים כמו בבית ההורים.
האדם החכם מתגמש ומוותר ומנסה לבוא לקראת הזולת בכל תחום שאינו עקרוני, ושומר את הצורך להתעקש למקומות שבהם באמת אסור לוותר. אין לראות בהתגמשות חולשה. אין זו חולשה לרצות לעשות טוב לזולת. ובדרך כלל גם נמצאת הדרך לעשות את אותו הדבר שכה הפריע בצורה קצת אחרת שלא תפריע. שווה לרכוש נעלי בית אחרות או שעון מעורר חדש בשביל לא לצער את זולתנו ולהשתית את הבית על אדני התחשבות. אדם שמעביר על מידותיו יעורר אמון רב ויקבל שיתוף פעולה כאשר יעלה הצורך לעמוד על דעתו בעניין עקרוני. משום שהאפשרות הזו שאולי הוא עומד על דעתו מתוך אגואיזם אינה קיימת, הרי תמיד הוא כה נוח ומתפשר. דרישותיו מתקבלות ברצינות והנכונות להיענות לצרכי השני נעשית הדדית.

הבנת דבר מתוך דבר
לעיתים מתלונן אדם ומספר עד כמה מטריד אותו דבר מה. לפעמים אפילו תמוהה היא התלונה והשומע תוהה בינו לבינו מדוע עניין כה שולי מטריד בעוצמה רבה כל כך את המתלונן.יש לדעת, כי לפעמים התלונה היא רק ה"מלמעלה". בעצם מה שבאמת מטריד אותו הוא עניין שונה, שמשום מה לא נוח לו לדבר עליו. אולי הוא מתבייש בו, אולי זוהי מרירות שהוא מדכא בכוח, והיא מתפרצת לה בדרכים אחרות.
אולי לא יהיה כל קשר בין התלונות החוזרות ונשנות לבין מה שבאמת מעיק, אולי תתלונן הרעיה על כך שאין היא מסתדרת עם כל הביורוקרטיה שהיא נתקלת בה בדרכה לסדר את הארנונה ומה שבאמת מפריע לה זו העובדה שכה מעט מואיל הבעל לדעת על מה שהיא עושה, אבל זו תהיה הדרך שלה לבקש תמיכה לרגשות הלא נעימים. אדם קטן עלול להתרגז מריבוי של תלונות, להתגונן או להתקיף. האדם החכם יבין שיש כאן איזו מצוקה שיש לגלותה, אולי משהו פשוט שאפשר בכמה מילים להסבירו ולפשטו, אולי משהו עמוק יותר שדורש מחשבה, השקעה, והרבה תמיכה. אולי דרוש אפילו איזה שינוי או שדרוג מצידו. יש להתייחס ברצינות אל ה"סימפטום" ולנסות לבדוק מה מתחת לו כדי שלא יהיה הפתרון שטחי ובלתי יעיל.

נתינות מסוג זה תועלתן רבה לאין ערוך. נתינה יעילה תתכן אך ורק אם היא נעשית במטרה להטיב לזולת, לא כן כאשר היא מתבצעת בבחינת "כמי שכפאו שד" אזי התוצאה תהיה הפוכה מהנתינה המקשרת.