נמצאים אנו בראשיתה של שנה חדשה הנושאת עימה את ההזדמנות להתחיל מבראשית, להתחיל את החיים מחדש, בלי כל המכשולים הרגשיים והאחרים, שהנחנו לעצמנו בדרך.
כדי לעשות זאת טוב ונכון, עלינו להבין מדוע לא כל כך קל לנו להוביל מהלכים של שינוי ולעיתים אנו מעדיפים להמשיך באותם הדפוסים הקיימים מאשר לשנותם, אפילו אם השינוי יוביל בסופו לשינוי חיובי.
עיקר הקושי בהתחלה מחדש, קשור למשהו חיובי מאד ביסודו: הזיכרון של כל אחד מאתנו שכונס אל תוכו את כל מה שעבר עלינו, הופך לחלק מרכזי של הישות העצמית שלנו. לאחר שנה או שנתיים של נישואין, ההתנהגות ההדדית של בני הזוג ואופן התנהלותם אחד עם השני, מושפעת רבות ממה שעבר עליהם בתקופת נישואיהם. אף על פי שאם בני הזוג ינסו להזכר במריבות שהיו, לא בהכרח שיזכרו את כולם, הרי הם משפיעים ישירות על ההתנהלות שלנו בתקשורת בתוך הבית.
כל אדם יכול לזהות אצל עצמו, כי דברים רבים הוא עושה אף על פי שאינו רוצה בהם, וכן שהוא נמנע מלעשות דברים אחרים, רצויים, על אף שהוא מאד רוצה בהם. למה זה קורה? הכל מוביל שוב אל הזכרון המצוי בתת המודע, זוכר בחדות רבה את התגובות החריפות של הסביבה, בעיקר המשפחה, על הדברים שעשה האדם, וגם מעביר לו שדר סמוי: "אל תעשה זאת שוב ואז ימנע הריב". או לחילופין בצע מיידית את הבקשה, ולא...
הדרך שלנו לשפוט את הסובב אותנו, ולכלכל את צעדינו, היא שימוש במה שמדווח לנו הזכרון.
דבר נוסף שאדם מושפע בו בהתנהגותו על ידי הזכרון, הוא הדחף למעשים אלה ואחרים. ההתנהלות היא כזו, שאתה אומר לעצמך: כיוון שבפעם הקודמת לא הגבתי מספיק חזק על התנהגותו של בן זוגי, הוא לא הבין עד כמה הדבר חמור בעיני. המסקנה שהוא מסיק, שבהזדמנות הבאה יש להגיב בכל החומרה, כדי להעביר את המסר שבעיניו המעשה חמור במיוחד. לעיתים אדם מתפלא על עצמו, כיצד הגיב בחומרה כל כך רבה על פעולה כל כך פעוטה, בעיקר של בן זוגו. אבל אין צורך להתפלא, כי התגובה החריפה כל כך, אינה נובעת מההתרחשות שקרתה עכשיו, שאכן לא מצדיקה כלל תגובה חריפה, אלא מזיכרון מוצפן של אותו אדם מהתרחשות קשה שהתרחשה בעבר, הקרוב או הרחוק.
כאשר אנו מדברים על השפעת התנהגות האדם במסגרת המשפחתית שבנה, הדבר מורכב לא מעט מזכרונות העבר הרחוק יותר, לרוב ובעיקר ממשפחת המוצא שלו, בית אביו ואמו. שם הוא למד בצעירותו מה חשוב ומה לא חשוב. הדבר משפיע ישירות על מה שהוא עושה או לא עושה בתוך המשפחה שהקים. בעוד שהוא חושב בכנות שמה שהוא מבטא זו דעה אובייקטיבית שלו, ועקרונות בלתי ניתנים לפשרה שצריכים להיות מקובלים על כל העולם, למעשה זו הקנייה הנשמרת בזכרון מבית ההורים.
אפשר להיווכח בכך מדוגמה רגילה: כאשר מועמדים לסגור שידוך פונים להתייעצות האם לעשות את הצעד המכריע, מגלה לא אחת היועץ, שאף על פי שהכל נראה חיובי, ואין סיבה הגיונית שלא "לסגור את השידוך", הם חשים מעצור לסיים בחיוב את ההצעה שעומדת להכרעה. בניתוח מעמיק יותר לעיתים מתגלה שלמועמד יש חששות מעצם ההליכה לקראת נישואין בשל זיכרונות לא חיוביים מהנהלות הוריו ביחסים הזוגיים שלהם. זה מקרה של הזכרון המופנם שלנו, שנמצא עמוק בתוכנו. בלתי נראה, אך משפיע הרבה מאד על התנהגותנו בכלל ועל התנהלות חיי המשפחה שלנו בפרט.
לאחר שלמדנו את הדברים האלה, נבין טוב יותר עד כמה הקדוש ברוך הוא גומל חסד, כאשר כל שנה הוא דן את האדם מחדש, ומרשה לנו לבקש ממנו שלא יתבונן במעשינו מן העבר, אלא יפנה רק לרצוננו להשתנות, להשתפר ולעשות בעתיד מעשים טובים בעיני הבורא.
רבותינו לימדונו כי הסיכוי שאכן בורא עולם ייענה לבקשתנו, תלוי בנכונות שלנו להשתחרר לא רק ממה שאנחנו זוכרים מהעבר, אלא ממה שאין אנו זוכרים במודע שלנו, אבל הוא "קבור" עמוק בתוכנו.
אם נרצה לוודא אם אכן באמת נפרדנו מהעבר והשתחררנו ממנו, או שזה רק מן השפה ולחוץ, ראוי שנשקיף מן הצד על ההתנהגות שלנו. אם נגלה בתוכנו נכונות לעשות דברים חיוביים למען בני זוגנו בלב שלם, ואף בשמחה, תהיה זו הוכחה כי בפנימיות שלנו התעלינו מעל הזכרונות העגומים של העבר ופנינו אכן לעתיד. לעומת זאת, אם אדם מרגיש קושי לבצע דברים לטובת בני משפחתו, הרי הדבר מלמד כי אינו מכיר מספיק את כוחות נפשו, ואינו מזהה נכון את סיבת המעצורים, אשר מגיעים מתוך תוכו, ומחבלים ביכולתו לעשות את הדברים הטבעיים שמוטלים עליו ברוח הנכונה.
הגמרא אומרת כי הליך זה של חוסר יכולת לעשות דברים נכון וטוב בשל משקעי העבר, מצוי אצל נשים יותר מאשר אצל אנשים. הדברים מתבטאים בלשון בגמרא (מסכת נדה ל' ע"ב), ששואלת: "מפני מה האיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס?", עונה הגמרא: "זה ממקום שנברא (רש"י: אדמה), "וזו ממקום שנבראת" (עצם). אחד ההסברים לזה הוא הזכרון הארוך של האשה. האשה מטבעה יכולה להזכיר לבעלה את מה שהוא כבר מזמן שכח, כמו ארוע בלתי חשוב בעיניו שהתרחש לפני שבע עשרה וחצי שנים בשעות הערב המוקדמות, והיא מציגה אותו לתדהמת בעלה, עם פרטים מלאים, כולל המיקום המדויק של ביצוע השיחה או הארוע. עד כדי כך הזכרון הזה חי בקרבה, עד שהיא גם תוכל לתאר באוזניו איזה צבע היתה חליפתו..
הזכרון הטוב, במקרה זה עשוי להתגלות כמכשול והשימוש בו הוא טעות, שכן הוא מונע התחדשות ויכולת להתחיל מבראשית. על כך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז' הלכה ח'): "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירם לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומים להם, כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים, שהזהירה התורה עליה שנאמר ולו תונו את איש עמיתו". זה כמובן נכון גם במישור שבין אדם לחברו ובעיקר בתוך המשפחה. אנחנו חייבים להתמודד עם הזכרון שלנו, שזוכר משום מה מצוין את האכזבות ומפריע לנו לפתח קשר בריא וטוב, שמנוטרל ממשקעי העבר.
יחד עם זאת צריך לומר כי בצד החסרונות של הזכרון, יש בו כמובן גם יתרונות, בכך שאדם זוכר את הדברים הטובים. בראשו נרשמות ההתנהגות החיוביות של בני משפחתו, ואלה בוודאי מקדמות אותו לאורך השנים, ומסייעות בעדו להשיב טוב תחת טוב. הבעיה היא שהזיכרונות הפחות טובים, נרשמים בעוצמה רבה יותר, מאשר הזכרונות הטובים. כיוון שהרישומים החיוביים נתפסים כמובנים מאליהם, וכך הגאון מוילנא הסביר, את הבדלי המילים בין "מוצא אני את האשה מר ממוות" לבין "מצא אשה מצא טוב". כאשר בעוד ה"מוצא" כתוב בלשון שמשמעותה פעולה מתמדת, כלומר מוצא שוב ושוב, הרי ה"מצא אשה מצא טוב", כתוב בלשון עבר, שמשמעותו מצא פעם... זאת משום שהדברים החיוביים נתפסים כמובנים מאליהם, כ"מגיע לי", והאדם אינו מייחס להם משהו מיוחד שראוי להערכה והחשבה. משא"כ הדברים השליליים נתפסים כדבר ששבר את המחוייבות וכמו שאינו צריך לקרות, וממילא ראוי לכעס וגינוי.
רגישויות רבות הקיימות בתוך המשפחה, נובעות מקשיים שחוו בני הזוג כאשר עוד חיו בנעוריהם במשפחות המוצא שלהם, אצל הוריהם. בן שגדל להורים ביקורתיים, שלא היססו למתוח ביקורת על ילדיהם, ועשו זאת בפומבי, יהיה רגיש מאד לביקורת של שותפו למשפחה. זאת משום שהביקורת שמושמעת אליו מפעילה מבחינתו תאי זכרון מסוימים ולוקחת אותו בלא משים לתקופות אפלות בחייו. זה לעיתים ההסבר לתמיהה של בעל או אשה, שאינם מבינים את פשר התגובה החריפה במיוחד של בן הזוג להערה פשוטה שהשמיעו. הם אינם מעלים בדעתם כי בדבריהם הפעילו מוקש ישן ועוררו בעיה רדומה שטמונה אי שם בזכרונו של בן הזוג המבוקר, ובכך הקפיצו אותו. זו עוד דוגמה למה שהזכרון, שהוא מכשיר חיובי ביסודו, עשוי לעולל לנו ולחיינו.
דוגמה אחרת היא של בן הגדל להורים כעסנים. לעיתים יחקה הבן את הוריו, ויהפוך גם הוא לכעסן. ולעיתים, בנים להורים כעסנים מתנהגים דווקא ברגיעה מוחלטת. אולם הדבר היחיד שיוציא אותם משלוותם, זה אם מישהו יתנהג בהתנהגות כעסנית לעומתם, ובעיקר אם זה יהיה בן הזוג. או אז, כאמור, מתעורר בלא משים הזכרון הישן, שממנו הם מבקשים להמלט, ומחזיר אותם אל העבר.
מכל הדוגמאות שהבאנו עולה המסקנה האחת: הזיכרון. הזיכרון הוא ה"אשם", בכך שאנחנו מתקשים לפתוח דף חדש ולתת לנו ולמשפחתנו תקוה חדשה. המסקנה כמובן אינה צריכה להיות שאנחנו צריכים לשאוף למחוק את הזכרון, אלא שעלינו להביאו למודעות, ועל ידי כך נוכל לנטרל את נזקי הזיכרונות השליליים שנצברו במאגר הזיכרון הפרטי שלנו, המנסות למשול עלינו ולקבוע לנו כיצד נחיה. השאלה המתבקשת היא כמובן – איך. איך אנחנו מאפשרים לעצמנו להתחיל מבראשית, איך אנחנו מתנתקים ממועקות העבר?
עצם הידיעה שהחלק הארי של התנהגותנו נוצר בגלל העבר, תוכל לנטרל ביתר קלות את השפעת מאורעות העבר, ולתת צ'אנס ותקוה להתחלה חדשה. זאת משום שאם נעמיק בנושא, נבין שההתנהגות השלילית שלנו אינה בחירה שלנו, ואינה תגובה אובייקטיבית כפי שהיא צריכה להיות, אלא מושפעת עמוקות מכל מה שחווינו. התנהלויות שונות בקרבתנו, מביאות אותנו בדילוג גדול מעל הזמן, לעבר שהותיר אחריו תלמים חרושים בנפשנו בתחום רגיש זה או אחר, ומכאן באה התגובה החריפה, שעל פניו אין לה הסבר.
העבר הזה, שכובל אותנו אליו, הוא לא אחת המכשול הגדול מפני השתפרות, עליה על דרך חדשה, ופתיחת חיים טובים יותר, ומשוחררים ממחויבויות הרסניות להתרחשויות שעברנו בימים רחוקים. לכן אמרו חז"ל שאילולא היתה ברית כרותה שהמת נשכח מן הלב, האדם לא היה יכול להתגבר על האסון והטראומה הנפשית הכרוכה בו, ואכן זה חסד מיוחד מהבורא, שהגביל את הזכרון, כדי שזה לא יהפוך לנו למועקה ומכשול ליכולת להמשיך את חיינו.
הדברים אמורים גם בחיים המשפחתיים שלנו, בדרך שאנחנו הולכים בה, הזכרון הוא זה המחבר אותנו אל העבר, כמו במסמרים, ואחד המבחנים הבולטים בחיינו, הוא היכולת לשים אותו במקומו, ולתת לנו את האפשרות לצאת לדרך חדשה ובריאה, שתסייע בעדנו לשפוט נכונה את החיים ולהיטיב לנו ולכל בני משפחתנו.