בס"ד
כשאני עם ריטלין- משעמם לי, או, כמה מילים על התמכרות לחלום בהקיץ.

דחיינות, עיפות, עצלנות {כן כן!} פגיעה בהנעה העצמית, ישנוניות, חוסר מוטיבציה, ארגון לקוי, תכנון זמן לקוי, הסחת הדעת, ריכוז חלש, אימפולסיביות, לקות למידה  ועוד ועוד... התכונות של ADD .
כולכם מכירים את כל אלו.

רציתי לדבר קצת על התמכרות לבריחה...
לפני כשנה הייתי בהרצאה על דמיון. דובר שם על עולם הדמיון של הילד, ואיך מפעילים אותו ונעזרים בו. כל אמא נשאלה שם מה מיצגת המלה דמיון בשבילה.
אחת האמהות ענתה- שעולם הדמיון הוא העולם הטבעי שלה, היום יומי. "המציאות היא לא טבעית עבורי ועלי להילחם בהתמכרות לעולם הדמיון על מנת לחיות ולתפקד במציאות."
אל דאגה! אותה אם לא סובלת מסכיזופרניה או מכל מחלת נפש אחרת. יש לה רק ADD. והיא חולמת בהקיץ.

דיברתי קצת עם אותה אם והיא סיפרה-
"בנסיון למצא את מקורות ההתמכרות אני נזכרת בקטעים מוקדמים ביותר, עוד בגיל הילדות הרכה. פשפוש בזכרונות שלי ושל אמי, כמו גם הסתכלות על הנטיה הזו היום, מסבירים לי שלמרות הרצון לשיך את ה"בריחה" הזו לעולם הדמיון כל הזמן לטראומות החברתיות הקשות שהיו מנת חלקי בבית הספר היסודי, זו נטיה שהיתה טבועה בי עוד קודם לכן. נטיה שעזרה לי ללא ספק לצאת שפויה מאותן שנים קשות."

ועוד היה לה לספר-
"ד. בני בן השש עשרה טוען שכשהוא בבית או בחופשה הוא לא לוקח ריטלין כי אז משעמם לו.
גם כשאני לוקחת ריטלין, הכניסה לעולם החלומות קשה יותר, כמעט חסומה.
עם תרופה אני נזכרת בכל מה שאני צריכה לעשות, ועושה, אין לי זמן או אפילו קשה לי להרהר. אני אפילו מתקשה להתפלל בדבקות כי זה דורש ממני רוחניות. יכול להיות שהמינון שאני לוקחת גבוה מדי ועושה אותי קצת היפר, אבל מינון נמוך יותר לא יתפעל אותי מספיק.
בימים רגילים אני זקוקה לזמן לעצמי. ככל שהיום יותר חופשי ממטלות , והילדים במסגרות אני יותר חולמת. ככל שאני יותר חולמת אני זקוקה ליותר זמן חלום. קשה לי לחזור למציאות. אם הבוקר שלי חופשי, אז הערב קשה יותר, אני בורחת למנוחת צהריים, או אפילו לבית הכיסא {במחילה מכבודכם}.

כשד. בבית אני לא מצליחה לשכנע אותו לקחת ריטלין, אנחנו מכורים לחלום בהקיץ! הטיפול בהתמכרות כזו הוא בדיוק כמו בכל התמכרות אחרת.
הסברתי לו שבתור אדם שחי בחברה ובמשפחה עליו {וגם עלי כמובן} לצמצם את שעות החלום {שהן שעות בהן אין תפקוד מעשי כלל, אפשר לשבת על המיטה , לבהות במסך, לשחק בלגו, או במחשב}, לזמנים מוקצבים מראש. לא ביקשתי לוותר על החלום בכלל, אני יודעת שזה צורך נפשי ופיזי. אבל גם התפקוד המלא כאדם התורם לחברה הוא צורך והוא חובה.

אז לכל אדם שפוגש ADD חולם שכזה, אסטרונאוט, שיבין מה עומד מאחורי זה.
הילד יושב שעות עם הלגו, מאזין למוסיקה שעות רצופות, בוהה במסך או משחק במחשב. הוא שם- בארץ החלומות בהקיץ. הוא כועס כשמכריחים אותו לצאת משם. הוא יברח לשם בכל שעה שמזדמנת, גם בכיתה מול החלון...זה ה- ADD שלנו...
 ועדיין זו הפרעה בקשב וריכוז. אם כי, במקום להיות מוסח כל הזמן ולעבור מעניין לעניין, אנחנו מרוכזים מדי, וקשה לנו מאוד לעזוב באמצע משהו שהתחלנו, ולעבור מעניין לעניין...

נא להכיר.