מאת: מורנו הגאון רבי הרב יונה מצגר שליט"א
הרב הראשי לישראל
פעמים רבות מוצאים אנו במקורות את ההשוואה בין האדם לבין העץ. הצדיק נמשל ל"עץ שתול על פלגי מים" (תהילים א, ג), והרשע נמשל ל"ערער בערבה" (ירמיה יז, ו). את מי שחכמתו מרובה ממעשיו, מדמה המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה י"ז) לעץ שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ואילו את מי שמעשיו מרובים, משווה המשנה לעץ ששורשיו עמוקים ואיתנים.
עיקרון זה, החוזר על עצמו פעמים רבות, מביאנו לידי הרהורים של חשבון נפש נוקב. לצערנו, בדור בו אנו חיים השתלטה הטכנולוגיה על כל תחומי החיים. אמנם, היא טומנת בחובה תועלת מרובה שאליה לא ניתן להתכחש, אך קשה שבעתיים להתעלם מנזקיה החמורים. דומה כי הטכנולוגיה נטלה על עצמה חלק נכבד מתפקידו של העוסקים במלאכת החינוך, ומכלי עזר לילד הפכה בעצם לתחליף מלאכותי: כל חקלאי מתחיל וצרכן פיקח יודע כי כשמזרזים את התנובה באמצעים מלאכותיים, הדבר מתבטא בירידת איכות התוצרת ובהיעדר טעמה הטבעי המשובח. גידול מזורז שכזה פוגם בטעם, בניחוח, ומן הסתם הפרי הגדל באופן שכזה אינו בריא כמו זה הגדל באופן טבעי. כיום, הדגש הוא על כמות, גודל, צורה וחיי מדף, תוך פזילה מתמדת לעבר השורה התחתונה – הרווחיות. האיכות, העסיסיות והטיב נזנחו והפכו למשניים...
אך מה לנו כי נלין על הפירות, בעוד האדם - עץ השדה, הפך אף הוא לקצר רוח, לתאב הישגיות החפץ לראות תוצאות מיידיות. אנה פנתה והלכה לה אותה "איכות ועסיסיות" עליה שמו בני דור אבותינו את דגשם? הם, בעלי חכמת החיים, הפיקחים והסבלנים השכילו להפנים כי איכות וטיב הם תולדה של השקעה, טיפוח והבשלה ממושכת.
על אותו משקל של האדם = עץ השדה, מתקבלת ההשוואה הבאה: אדם [בוגר] = עץ השדה. ילד = שתיל רך.
התנא רבי יוסי (שבת קיח, ב), מתייחס באופן ברור לילדיו כאל נטיעות ואומר:
"נטעתי חמשה ארזים בישראל, ומאן אינון (=ומי הם?) – רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי חלפתא ברבי יוסי, ורבי אביטלס ברבי יוסי, ורבי מנחם ברבי יוסי".
התלמיד משול לשתיל רך שיש להשקותו, לטפל בו במסירות ולכוון את צמיחתו. כשם שטיפול לא נכון בשתיל עלול להזיק לו, כך טיפול לא נכון בנער עלול לפגוע בו, לא רק בטווח הקרוב אלא לדורות.
החינוך הוא השקעה לטווח ארוך. לפעולה משמעותית בשדה הזה דרוש זמן ומידה רבה של סבלנות. אין המדובר בפעולה טכנית קצרת מועד, כי אם במסע ממושך ובתהליך עמוק, יסודי וממושך.
הגמרא במסכת תענית (כג, א) מספרת שחוני המעגל הבחין באדם הנוטע עץ חרובים. שאלו חוני לאותו אדם: "יודע אתה מתי יצמיח העץ פירות"? השיב לו הלה: "בעוד שבעים שנה". "וכי בטוח אתה כי תחיה בעוד זמן כה רב?" תמה חוני. השיב לו אותו אדם: "אבותיי נטעו עבורי ואף אני נוטע לבניי!".
בית העומד על תילו שוב אינו נדרש אלא לתחזוקה – לשמר את הקיים. שונה מכך השתיל: על מנת לחיות ולתת פירות, יזדקק כל הזמן לטיפוח והשקייה. בית המושתת על יסודות איתנים יעמוד לאורך ימים, לעומת זאת האילן עלול להיפגע על ידי גורמים רבים, כמו רוחות, סערות, מכרסמים ומזיקים שונים. נטיעה היא מלאכתו של מי שמאמין בעתיד: מאמין שעל אף כל האיומים המתרגשים לבוא ולמרות כל הסכנות שבדרך, יצליח האילן להכות שורשים, לגדול ולתת את פריו לשנים רבות. הנוטע, מתפלל שהאילן יאריך ימים הרבה מעבר לימיו שלו, ובכך מכין הוא את רשת הבטחון לצאצאיו הבאים אחריו.
תורת ישראל עץ חיים היא למחזיקים בה, עץ המסוגל לשרוד בכל עונה ובכל מקום, לצמוח ולפרוח ולהניב פרי הילולים. יש להשקות ולטפח כל ילד וילדה, כל תלמיד ותלמידה בסבלנות מרובה, להשקיע בהם ללמוד וללמד למען עתידנו.
הבה נטפח ונגדל את נטיעותינו – את צאצאינו, צעירי עמנו ברוך, באהבה ובסבלנות. נשקיע בהם לאורך זמן את המירב והמיטב של ההון האנושי החינוכי בו נתברכנו. נחדיר בהם את מורשתנו המפוארת ברוח תורת ישראל ובעזרת ה' נזכה לראותם גדלים לאילנות מפוארים ההולכים בדרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.