אשה אחת בעם ישראל הביאה לכך שנחגוג את החג הארוך ביותר. מכל המועדים והימים הטובים, אין לנו אף חג שאורכו למעלה משבעה ימים. (גם חג הסוכות הוא שבעה ימים בלבד - שמחת תורה הוא חג נפרד הבא אחרי סוכות). רק חג החנוכה, ארוך "מעל הטבע", שמונה ימים, וזאת מכיוון שגם ישראל שבאותו הדור התנהגו מעל הטבע.

הנה, הדבר ידוע כי נשים פטורות ממצוות החגים. הן אינן חייבות לבוא לבית הכנסת לשמוע קול שופר, לא לשבת בסוכה, לא לנענע לולב ועוד, מפני שאלו הן מצוות ש"הזמן גרמן", כלומר מצוה הצריכה להיעשות דווקא בזמן מסויים. וכיון שעל האשה הוטל תפקיד הבית, המחייב ותובע "כל הזמן", אי אפשר להטיל עליה חיוב נוסף הצריך להיעשות "דווקא עכשיו". (כן כתבו האבודרהם שער ג' ברכת המצות ומשפטיהם, וכעי"ז גם הכל-בו הלכות מילה תחילת סימן עג).

אבל "חנוכה" – מקבל חשיבות מיוחדת: נשים חייבות בנר חנוכה, כמו האנשים ואולי אף יותר: בגמרא (מגילה ד ע"א) כתוב "נשים חייבות בנר חנוכה לפי שאף הן היו באותו הנס" כלומר כשנגזרה הגזירה נגזרה אף על הנשים, וכשהיה נס ובטלה הגזירה, גם הנשים ניצלו; אך התוספות שם העירו מיד שהלשון "אף" אינו מדוקדק: זה נשמע כאילו טפל – הגברים חייבים "וגם הנשים"; ובאמת עיקר הנס נעשה בחנוכה ע"י הנשים.
באמת, הנשים לא השתתפו במלחמה. "מעטים מול רבים" – היו אנשים בלבד. מתתיהו ושלש עשרה איש גיבורים שהיו איתו  - ניצחו את רבבות חיילי יון. (רש"י דברים לג יא). ובכל זאת: זה אינו מספיק כדי לומר שנס החנוכה היה בגללם, אלא דווקא בגלל הנשים, שהיוו את עיקר הנס.
מי הן הנשים הללו? מה טיבן?

ובכן אליבא דאמת, אשה אחת, היא שעשתה את הנס, אבל כיון שבוודאי היא לא היתה מסוגלת להתנהג בצניעות וצדקות כזו אילולא שהחברה סביבה היתה כולה כזו, – לכן נקרא הנס על שם ה"נשים", לשון רבים.
מה עשתה אשה זו, יהודית שמה?
כתוב בספרים לאמר: ( הדברים מקובצים מבית המדרש חדר א' עמ' ק"ל, חמדת ימים ח"ב חנוכה פרק ב, אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד 204. וספרים אלו אינם בני סמכא על הדיוק, מ"מ תיאור הדברים היה בערך כך):

"ויהי בימי אליפורני מלך יון, אשר כבש מדינות רבות ומלכים חזקים, והחריב את טירותם והיכליהם שרף באש. בשנת עשר למלכותו, שם פניו לעלות ולכבוש את ירושלם עיר הקדש. ויקבוץ מאה ועשרים אלף שולפי חרב, ותשעים ושנים אלף בעלי חצים, ושנים עשר אלף פרשים, ויאמר המלך "קומו נעלה לירושלים, ונלחמה בהם למען לא יזכר שם ישראל עוד". ויענהו אחד המלכים ויאמר: "חדל לך המלך מאלקי ישראל אדון העולם, כי כל אשר מלאו ליבו להתחיל בהם, לא ניקה". כשמוע אליפורני את דברי המלך הזה, בערה חמתו בו ויאמר "מי הוא זה אשר מלאו לבו לאמר כי עם בני ישראל יותר חזק הוא מאליפורני?!. ויחר אף אליפורני מאוד, ויצו את שרי צבאותיו לעלות למלחמה על ירושלים, וחירף מערכות אלקים לאמר: מי בכל אלהי הארצות אשר הציל את ארצו מידי, כי יציל ה' את ירושלים. ויצר על ירושלים ימים רבים, ויקוצו בני ישראל מפניו במצור ובמצוק ויהיו בצרה גדולה. וכשמוע שרי ישראל את דברי המלך רעדה אחזתם שם חיל כיולדה, ויבואו אל מקדש ה' אלקי ישראל בבכי ובצעקה גדולה ומרה לאמר, "ה' אלקי ישראל יושב הכרובים, אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ, הטה ה' אזנך ושמע דברי אליפורני אשר חירף מערכות אלקים חיים ומלך עולם, ועתה ה' אלקינו הושיענו נא מידו, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו, כי לא תעזוב את הבוטחים בשמך, ותשפיל את הבוטח באדם ובגבורת הסוס יבטח". ויצעקו צעקה גדולה ומרה, ויבכו בכי גדול תוך ההיכל לאמר: "חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט קל, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד".

ויהי כשמוע את הדברים האלה, האלמנה יהודית בת בארי, והיא היתה יראת ה' מאוד ועבור זה היתה נושאת חן בעיני כל רואיה, גם היתה אשה יפת תואר מאוד ועבור זה גדל חינה מאוד, ותאמר יהודית אל ראשי העם: "לכו ונשובה אל ה', כי ארך אפים הוא, ונשאלה ממנו סליחה וכפרה, כי עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, וכאשר נבהלה נפשנו מפני זדונם כן נגילה ונשמחה בישועתו, כי לא הרשענו כאבותינו אשר עזבוהו ויקטרו לאלהים אחרים ועל כן נמסרו לחרב ולשבי ולחרפה ולכלימה ביד שונאיהם, ואנחנו לא נדע אל אחר זולתי אלהינו אשר אין עוד מלבדו, והוא ידרוש דמינו מיד קמינו למען כבוד שמו. אל ירך לבבכם, ואל נא תבהל נפשנו מידי הזדונים, העתירו בעדי לה' כי יצליח דרכי, להינקם מן האויב כאשר חשבתי".

ותבוא יהודית בחדרה, ותלבש שק ואפר, ותעל עפר על ראשה, ותשתחוה לה', ותשפוך את נפשה בצום בבכי ותפלה לפני ה'. ויהי ככלותה ותסר בגדי אלמנותה, ותעבר השק מעליה, ותרחץ גופה ותמשח עצמה בשמן המור, ותקלע מקלעות שערותיה, ותלבש בגדים יקרים מוזהבים ותכשיטים חריטים ושהרונים ועגילים וטבעות, ותשם נפשה בכפה, ותצא עם שפחתה ותגע עד שערי העיר, ותאמר לשוערים: "פתחו השערים ואצא, אולי יעשה לי הקב"ה אות ופלא ואהרוג את הכופר הזה, ויוושעו ישראל על ידי". ויאמרו לה "לא נפתח, שמא אהבת אחד מפרשי המלך להנשא לו, או שמא תעשי תחבולות על העיר ללכדה". ותאמר "חס ושלום, אלא בזאת אני בוטחת, ברחמי שמים, שיעזרני על האויב הזה". אז ענו ויאמרו: "לכי לשלום. וה' אלקי ישראל יצליח דרכך".
ותלבש יהודית בגדים יקרים ומוזהבים, ותייפה עצמה בכל מיני קישוט ותכשיט, ותצא עם שפחתה אל הדרך, ותעבור את שער העיר, ואיש לא עצרה. ויהי כאשר הגיעו אל שערי צבא אליפורני, ויעצרוה שומרי החומה לדעת מה מעשיה ומה רצונה, גם השתאו על יופייה מאוד, ויאמרו: "ראויה זו לבא אל המלך".

וכאשר ראתה יהודית את המלך, נפלה לפני רגליו, ותיקוד ותשתחווה ותאמר "אדני המלך!, עבריה אנכי. ובאתי אליך בבקשה: בני עמי שמעו את שמע גזירתך, והם מתכוננים למלחמה שערה. ואני, לא דעתי כדעתם, ויראה אני פן אתפס ברשות צבאך. ולכן באתי אליך למסור בידך מסודות עמי הידועים לי, כי נאמנה אני לך, וליבי אתכם. רק זאת אבקש בתמורה, כי תתן לי את חיי לשלל, ואדע כי בטוחה אני מפני אנשיך".
ויען המלך ויאמר: "כל דבריך טובים הם. ואני ערב לחייך, כי לא ייפול משערותיך ארצה. אבל זאת אבקש ממך, לאכול עמי על שולחני היום, כי מצאת חן בעיני". ותאמר אליו יהודית: "אם מצאתי חן בעיניך, דרך נשים לי כעת. ואל יחר לאדוני, רק יצוה לתת לי ולשפחתי לרדת לרחוץ בנהר, ולמחר אבוא אליו כרצונך. אך צווה נא ולא יעצרוני אנשיך". ויאמר המלך "כדבריך יקום ויהיה, ומצווה אני את אנשי כאשר דברת". ותרד לרחוץ בנהר, ואנשי המלך לא עצרוה כאשר דיבר אליהם.

ויהי ממחרת באה יהודית אל המלך מקושטת במיטב שמלותיה. וכאשר ראה המלך את יופיה, תיכף הוכה ונחלה. ותפתח את נאד החלב ותשת, וגם את המלך השקתה, וישמח המלך עמה מאד וישתה יין הרבה מאד מאשר שתה כל ימי חייו. ויעל אליפורני המלך במטתו, ישן כמת. אז התחזקה יהודית ותקום ותעמוד לפני המטה ותתפלל בדמעות, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ותאמר: "אנא ה' אלקי ישראל, חזקני ואמצני, ואינקמה את נקמת עבדיך ישראל, העומדים לחזק בריחי שערי ירושלם עיר קדשך. סמכני כאמרתך, ואל תבישני משברי". ותתחזק ותורד את החרב התלויה למראשותיו, ותכהו פעמים בחזקה בראשו, וימות. אחר חתכה את צווארו, וכסתה גופו בשמיכה. ותקרא את שפחתה ותאמר, בואי ונמהר אל אחינו בני ישראל, כי נתן ה' את ראש אליפורני בידינו. ותשם את ראשו בשק, ותלך עמה ויעברו את הנהר, ואיש לא עצרן כמצוות המלך עליהם, עד בואן לשערי ירושלים.

ותקרא לשוערים ותאמר להם: "פתחו השער, כי הקב"ה עזרני והרגתי את האויב". ולא האמינו לדבריה. ויהי למלך שר אחד משריו, והיה אומר למלך: חדל מאומה זו, אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה, כי אלקיהם אוהבם ולא יסגירם בידך. ראה מה עשה לאשר היו לפניך, ומה היתה אחריתם". ואחר שהרבה תוכחת למלך קצף עליו ויצו לקשרו ולהעמידו חי בשער העיר. וכראות יהודית כי אינם רוצים לפתוח השער, אמרה להם "הנה השר הקשור יכיר את ראשו". ויראו את הראש לשר ויכירהו, ויאמר "ברוך ה' אשר הסגיר אותו בידכם והציל אתכם מידו". ותען יהודית ותאמר: "הללי ירושלים את ה', הללי אלקיך ציון, כי חזק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך".

וישמע הדבר בעיר, ויתקבצו בני ישראל, ויקחו את חרבם בידם, ויבואו עד מחנה אליפורני, והיו קוראים בקול רם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ויראו אנשי המחנה אותם, וירוצו חיש לאוהל אליפורני מלכם, לאמר לו כי באו היהודים למלחמה עליהם. ויהי כראותם כי ראש מלכם חתוך, ויצא ליבם, ויבהלו ולא קמה בהם רוח עוד. ויבואו אחריהם כל איש ישראל, ויכו את כל הנמצאים מכה גדולה, וגם שללו את כספם, והשמידו מקום צבאם עד חרמה. וירדפו ישראל אחריהם עד אנטוכיא, וישובו בשלום. אז התקבצו זקני ישראל והחכמים, ויבואו בית ה', ויברכו ויהללו את ה' המניח להם מכל אויביהם והמושיעם בארץ אויביהם. המקום ברחמיו יעשה עמנו נסים ונפלאות בעת ובעונה הזאת כאשר עשה עם אבותינו. (ע"כ מקובץ מהספרים הנ"ל).
הנה כי כן, מעשה יהודית לא היה דווקא באותה שנה של מלחמת החשמונאים, כי באו לבית המקדש להתפלל ולהודות, אבל הוא היה באותה תקופה שבה רצו היוונים לפרוץ פרצות במקדש. הם לא רצו להשמיד את היהודים, אלא רק לפרוץ את הקדושה: להשמיד את הקדושה מן היהודים, ואת הצניעות מן היהודיות. במשנה (כתובות דף עב.) כתוב, כי כל אשה שאינה נוהגת כדת משה "ויהודית", רשאי בעלה לגרשה בלי כתובה. דת משה – הם כל ההלכות שאשה מחוייבת לקיימן מן התורה. דת יהודית – הם שורה של הוראות זהירות בצניעות: צניעות בדיבור, צניעות בלבוש, וצניעות באופי (כמו שניתן לראות במשנה שם).
הצניעות היא חובה מן התורה. אולם עד תקופת יון, גם נשות אומות העולם לא היו מעיזות להתנהג בחוסר צניעות. יון – היתה זו שפרצה את הגדרות. בפיוט "מעוז צור ישועתי", הננו מגנים את היוונים: "ופרצו חומות מגדלי". ולכאורה, הם הרגו הרבה יהודים, והשביתו את העבודה מבית המקדש, אז למה 'תופסים' אותם רק בדבר כ"כ קטן?

אכן, כמבואר ברמב"ם (פיה"מ למסכת מידות פרק ב משנה ו) היוונים פרצו שלש עשרה פרצות בסורג, גדר קטן מעץ שהיה מפריד בין המקום שגויים מותרים להכנס לבין המקום שגויים אסורים להכנס לביהמ"ק כי אם יהודים. את זה לא סבלו ביון: המלחמה היתה לטשטש את הגבולות. אין 'יהודי' ו'גוי'. יש רק אנושות, וכולנו שווים!. זו היתה המכה שהביאה יון על ישראל. לשיטתם: יהודיה יכולה להיות דתיה בליבה, זה לא איכפת להם, אבל שתיראה כמוהם, שתתלבש כמוהם, שתחשוב ותתנהג, תאכל ותשתה, תקרא ותבלה כמוהם, על זה היתה המלחמה.

ויהודית, שמרה מכל משמר על יראת ה' ועל הצניעות. היא ידעה שההיפך הוא הנכון: תיחום הגבולות, הוא השומר על היהודי. תיחום הגבולות בין יהודי לגוי, ובין איש לאשה, בין מותר לאסור, ובין צנוע ללא צנוע. היא חיזקה את בני ישראל לאמר: הישועה תבוא דוקא ממי שמבין שיהודי הוא משהו אחר שאינו מחליף לא את לבושו, לא את התנהגותו ולא את אמונתו.