תפקידינו העיקרי כהורים הוא לחנך. הקב"ה נתן לנו את ילדינו כפיקדון בידינו ועלינו מוטל התפקיד להראות להם את הדרך הנכונה ולכוונם. באחריותנו לחנכם ולהדריכם לחיים עצמאיים.
כדי להביא לשיפור היחסים בין הורים לילדים ויצירת אווירה טובה בבית, אנו צריכים להבין מספר עקרונות חינוכיים:
בחיי יום יום אנו נתקלים בקשיים נורמאליים עם ילדים, כגון קשיי משמעת, קנאה, תחרות ומריבות: לא רוצים לקום בבוקר, לא רוצים לאכול וכו'
רוב ההורים, מגיבים באופן אוטומטי : ילד שופך או מלכלך – כועסים עליו. מאבד דברים – מטיפים לו מוסר ומבקרים אותו. אנו פועלים לפי ההתפרצות הטבעית, ומגיבים ללא מחשבה תחילה וללא מעצורים.
זו טעות. לא רק שאין היא הדרך הנכונה, אלא יתרה מכך: ברב המקרים תגובתנו זו מחזקת למעשה את התנהגות הילדים. בדרך כלל קשה להורים להבין מה משיג הילד בהתנהגותו השלילית; לדוגמא ילד שנשכב על הרצפה רוקע ברגליו במחאה לרצון מסוים אנו צועקים עליו שיקום או שיפסיק ובכך מחזקים את התנהגותו והילד ממשיך ואינו מרפה, או עובר להתנהגות דומה. בעצם הוא חיפש להפנות את תשומת ליבנו אליו, לומר לנו - אני קיים ואני רוצה דווקא ככה, ובמקום שנשוחח איתו על הדבר, אנחנו מכתיבים לו הוראות. כעת נכשלנו: אנו משתפים פעולה עם מה שהוא מחפש, להציג את עצמו ואת כוחו, לא גרמנו לו לשנות את התנהגותו, ואדרבא: גרמנו לו לחזק את התנהגותו השלילית.
אם נבין את הגיונו הפרטי של הילד ונמתן את התגובות שלנו כלפיו, נוכל לעצור ולחשוב. הורים מוכנים לעשות ולהקריב הכול למען ילדיהם: את שנתם בלילה וביום, את מיטב כספם וכוחם, זמנם ומרצם, ורק דבר אינם מוכנים- לחשוב. נוכל לראות הורים המאבדים כל היגיון כאשר הם עומדים מול הילד הסורר ומכריזים: "אמרתי לך כבר אלף פעמים וזה לא עוזר!". לכאורה, בהתבוננות קטנה, היו צריכים הורים נבונים להסיק מסקנה ברורה וחדה: אם הדבר נאמר אלף פעמים, ולא עזר, משמע שאיו זו הדרך הנכונה. למה לחשוב שילד ישתנה בפעם האלף ואחד?. הורים נבונים בדרך כלל, מאבדים פתאום את שכלם, וחוזרים על אותה פעולה כושלת עשרות פעמים, בלי לחפש אלטרנטיבה אחרת. הם מחפשים תרופת פלא, מילת קסם. "אמרתי לך ותשתנה מיד!".
אבל זה לא עובד. ישנם דרכים הרבה יותר נכונות, והרבה יותר תועלתיות, לגרום לילד להתנהג בדיוק כפי שהיינו רוצים. חובה עלינו לעצור, לתת לעצמנו זמן ללמוד ולהבין מה עלינו לעשות, לשנות את תגובתנו לילד, ורק אז – פתאום הנה זה מצליח.
העיקרון ראשון: המערכת בין ילד להוריו מבוססת על יחסי גומלין
מערכת היחסים בין הורה לילדו מבוססת על פעולות ותגובות. קיים קשר חזק בין מה שהילד עושה ופועל, לבין מה שאנו מגיבים כלפיו. לא תמיד אנו מודעים לדברים ולא מבינים שלמעשה בתגובותינו אנו מחזקים את הפעולות של ילדינו, גם אותם שאיננו רוצים כלל. עלינו להפנים כלל ראשון: הילד אינו מתנהג "לפי ההוראות שלנו", אלא לפי מערכת היחסים שבינו לבנינו. עלינו ללמוד להסדיר עמו מערכת יחסים כזו – שתוביל אותו להיות מה שאנחנו רוצים שיהיה.
העיקרון שני: הצורך בחברה
הקב"ה יצר את האדם כיצור חברתי. טבע האדם גורם לו להרגיש צורך בחברה ובקבוצה, כדי שתוכל להגן עליו ולספק לו את כל צרכיו. צורך זה התפתח עוד כשהיה תינוק, כאשר היה בוכה כשהיה רעב או רטוב כדי להודיע להוריו שהוא זקוק לעזרה. כך למעשה מרגע היולדו חייב היה התינוק ליצור קשר עם הוריו בכדי שצרכיו יסופקו.
לכן הצורך להשתייך לאמא, למשפחה ולחברה הוא הכוח המניע החשוב ביותר בחייו וכל מה שעושה ופועל נובע מצורך זה.
רב ההורים מגזימים בערכו של הילד: מטפחים אותו כאילו היה שעשוע חביב, מחבקים אותו, משחקים עימו מרעיפים עליו מתנות וצעצועים אבל, דורשים ממנו להישאר בתחום הצר שלו
ולא מפנים לו מקום לפעול ולשתף פעולה בבית. אנחנו כביכול מנדנים את הילד בעריסה, ולא מאפשרים לו לקום וללמוד ללכת לבד. אנחנו משדרים לילד: "שב בצד, אתה קטן. אנחנו גדולים".
תגובה זו גורמת לילד להרגיש דחוי. אנו המבוגרים שמחים מאוד שיש בבית ילד קטן אבל רוצים לשמור אותו במעטפת צלופן. התינוק מסתובב בבית: מניח ידיים על ריפוד, מלכלך, מוציא כלים שבירים מהארון, מפריע, מעצבן ותגובתנו היא: לא! אסור!. תגובה זו משדרת דחייה. הילד אינו מבין מה רע במעשים שלו. הוא מבין רק שהוא דחוי. הרגשה זו מפריעה לילד לגלות את כוחותיו, ולפתח את יכולתו. היא מנוונת אותו. ככל שנמשכת התקופה שבה הילד אינו מקבל עידוד להשתתף בחיי הבית, נפגעת יכולתו לשתף פעולה תועלתית, ובמקומה מתפתח רגש נחיתות, אכזבה ומרמור. תחושת השייכות נפגמת אצלו, מפני שהוא חושב שאינו תורם ומביא תועלת. כשהילד מגלה שאסור לו להתערב ושאינו יכול להביא תועלת לבית, לא נותר לו להתקיים אלא בדרך שתשבש את מערכת היחסים שלו עם בני הבית, החברה והעולם כולו ולכן הוא מתחיל להפריע. בכך הוא מודיע שגם הוא שייך לבית אלא שלא נותנים לו את ההזדמנות לגלות את כוחותיו ולהראות את יכולתו בצורה חיובית.
אם נשכיל לשתף את ילדינו, להתייעץ איתם, לבקש את עזרתם, לאפשר להם לקחת חלק בתפקידי הבית ולעודד אותם לכך, יגדלו ילדינו לילדים חיוניים ובריאים בנפשם.
בעלונים הבאים אי"ה יינתנו כלים מעשיים להתמודדות הורית יעילה.