האם אנחנו 'שוטרים' או 'מחנכים' ?
למה התורה ניתנה מתוך פחד גדול  ?
למה אין בשולחן ערוך "הלכות חינוך"?
מה ההבדל בין חוקי התורה לחוקי התנועה ?

כולנו מחנכים. זה פשוט ומובן מאליו, שהרי כולנו "הורים", והורים הם אוטומטית מחנכים. פשוט. לא כך?. ובכן עלינו להתבונן, איך זה קורה שבמקצוע הקשה הזה, לגדל בן או בת בריאים בנפשם, שלמים באמונתם ותורתם, לא דרושה כל הכנה ולימוד? לרפואת שינים למשל לומדים 7 שנים (5 שנים, רק כדי שיהיה מותר לך להגיש את המקדח לרופא שינים...). ומה עם רפואת הנפש כולה?. כדי לנהוג ברכב דרוש מינימום 28 שיעורים, מבחן תיאוריה, ו-2 טסטים, וכדי להנהיג אדם שלם לא דרוש שום לימוד? איך יתכן שבכל הדורות לא הקדישו לנושא זה, לא נכתבה בתלמוד "מסכת חינוך", לא נקבעו בשולחן ערוך "הלכות חינוך", והכל מובן מאליו כל כך?. האם זוג שנישאו זה עתה, ונולד להם ילד, הופכים 'אוטומטית' למחנכים? האם בשעת הלידה יורד שפע מיוחד מהשמים למוח ההורים ומלמדם איך לחנך את הילדים?
ועוד שאלה, קטנה ומציקה: איך ההורים שלנו, "שלא ידעו הרבה", חינכו את הילדים שלהם טוב ממה שאנחנו מחנכים?

ובכן, התשובה קשורה בהר סיני.
אנחנו אומרים בהגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". וקשה, הרי הקריבה להר סיני היתה בשביל לקבל את התורה, וא"כ מה אנחנו צריכים את המעמד בלי התורה ?
הבה נתבונן: מעמד הר סיני היה מתוך אווירת פחד מיוחדת: נתאר לעצמנו את הר סיני, למשל רחבת ענק, והימים ימי חודש סיון שהוא קיץ, ופתאום מתעוררים בני ישראל לקול רעמים וברקים, וקל שופר הולך וחזק ומפחיד מאוד, וגשם (כמו שכתוב בנביא "הרים נטפו מפני ה' אלקי ישראל"), ורעידת אדמה (כמו שכתוב ברמב"ן שזה פירוש הפסוק "ההרים רקדו כאילים"), וכשנהיה בוקר התחיל להיות חושך, וענן, וערפל, עד שאי אפשר לראות דבר. ואז פורצת אש גדולה ונוראה, כמ"ש בתורה "וההר בוער באש עד לב השמים". וברור שאדם נורמאלי לא מתקרב למקום המפחיד הזה. וכתוב בתורה "ויוצא משה", בכח, כי לא רצו לצאת. למה כך? למה שלא יפתח ה' את השמים וישמיע מוזיקה נפלאה, ויהיה אביב, והקול לא יהיה מפחיד אלא ב'סאונד' הכי טוב ?

נשים לב לדבר נוסף: לא כתוב בהגדה של פסח אלא כך: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". אבל לא כתוב הפוך: "אילו נתן לנו את התורה ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו".. משמע, שזה באמת לא די, לקבל את התורה בלי המעמד המפחיד הנ"ל. למה?
ובכן הבה נבדוק: אדם נוסע בכביש ויש תמרור האוסר לנסוע מעל 90 קמ"ש, ואדם מסתכל ימינה ושמאלה, אין משטרה ואין עוד מכוניות המפריעות והאוטו שלו טוב ותקין – והוא נוסע יותר. מאידך כשאדם קם בשעה 3.00 לפנות בוקר יום שבת קודש לנוחיות ואף אחד לא רואה, הוא אינו מדליק את החשמל. למה? התשובה היא "יראת שמים". החוק האזרחי הוא קובץ הוראות בלבד, שלפעמים אנחנו מסכימים לו, ולפעמים אנחנו "יותר חכמים ממנו". אנחנו לא מפחדים מעצם העבירה על החוק. מקסימום מפחדים להיתפס על ידי השוטר.. אבל חוקי התורה אינם כן: הם נושא ליראת שמים.

אם אנחנו מחנכים את ילדינו רק כקובץ הוראות וחוקים – אזי הכשלון מובטח. "אילו נתן לנו את התורה ולא קרבנו לפני הר סיני – לא דיינו". כי באמת התורה לא תחזיק מעמד בזה. הנה חוקי אומות העולם, משתנים כל דור ודור בקצב גדול, מה שחשבנו אתמול שהוא טוב, אנחנו יכולים לחשוב היום שאינו טוב. וכן ההיפך. ולכן פעמים רבות הילדים לא מזדהים עם מה שההורים אמרו אסור, שההורים חושבים שזה כך, והילדים חושבים אחרת. ההורים אומרים שזה לא צנוע, והיא חושבת שזה לא נורא. וכיוצ"ב. מאיפה באה מחלוקת כזו? מזה שהננו מחנכים רק למה מותר ומה אסור. אז זה יכול לחשוב כך, וזה יכול לחשוב כך.
הפכנו להיות שוטרים. איננו מחנכים כלל, כי אם רק "מגיבים" למה שהילדים שלנו עושים. "זה טוב". "וזה לא". "זה מותר", וזה אסור". בלי לתת עמוד שידרה לילדים, שהמעשים ישענו על יראת שמים, על הרצון לקיים מצוות, ועל הפחד מפני עבירה. עלינו לחנך אותם לדרך, בשעה שאין לנו עליהם כל תביעה על המעשים כלל: הם אינם עושים כעת כל מעשה, ואין לנו תביעות אליהם כלל.
לכשתרצו לומר, תמצית החינוך היא: "מה נכון לעשות", ולא רק "מה מותר לעשות".
הננו חוזרים על הטעות פעמים רבות: בדרך כלל איננו מדברים עם ילדינו אם הם מתנהגים בסדר, ואז אנחנו "לא מתערבים להם בחיים", ו"למה להציק להם". מיני סיסמאות. רק כשהם לא מתנהגים כראוי – אז נעיר להם. "לחנך אותם".

בצורה זו, החינוך שלנו הוא רק ביקורת. ובצורה זו, כל דבר טוב שאנחנו מנסים לכון את הילדים שלנו אליו, קשור איך שהוא בגערה. ילד המתפלל טוב, איש אינו מדבר עמו (וכ"ש לא מחמיא לו). אבל ילד שאינו מתפלל טוב, גוערים בו: תתפלל. תסתכל בסידור. אצל הילד קשורים בתת הכרה, להתפלל – עם גערה. כמעט כל מה שאנחנו אומרים לילד, דבר שמחניק את רצונו שלא לעשות כך, קשור אצלו לרגשות שלילים: אני לא טוב כי אני צריך להתפלל, לברך, לא לריב. הוא שומע את הדברים האלה רק בשעה שמורים לו "מה לעשות", ובשעה שהוא דווקא לא עושה כך. כלומר משהו לא טוב.

והחינוך האמיתי הוא כאמור, בשעות שהילד לא מתפלל ולא מתקוטט, החינוך הוא אל הכיוון. להחליט מהי דרך נכונה בחיים. את העליה אל הדרך הזו – צריך לתת לנער לעשות לבדו, בהשקפה ועידוד שלנו מן הצד. החינוך הוא מהלך ארוך טווח, של תכנון איך ללכוד את דעתו של הילד. בשעה שאין על הילד שום קפידא וכעס, צריך לדבר איתו בנעימות על ההשקפה הנכונה בעולם, בלי לדרוש ממנו שום דרישה, כי אכן באותה שעה אין מה לדרוש ממנו. בשעה שהילד לא עושה זאת, אין טעם לדבר איתו. אל תרצה את חבירך בשעת כעסו, ואל תנחם אותו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשנה את מעשיו בשעה שהוא לא עושה כך. מה שהוא מפחד עכשיו מהוריו ועושה מה שהם אומרים, זה לא מפני שהשתנה, "התחנך", אלא מפני שהקטן מפחד מהגדול, והחלש מהחזק. דבר זה לא רק שלא  הועיל באמת, אלא שהוא מזיק: הוא קשר את התורה והמצוות, ואת המושג "הורים", למשהו לא טוב, מפחיד ומלחיץ.

באופן זה הילד אינו הולך בליבו עם השקפות הוריו, הוא רק מקבל הוראות מה"בוס". אנחנו יודעים שכל ילד היוצא לתרבות רעה – לא מחזיק מאבא שלו. זה נתון מוחלט. אנחנו רואים בנות רבות שאינן נוהגות בענייני צניעות שלמדו. הסיבה היא: צוו אותם מה לעשות, אבל הם לא מזדהות פנימה שכך צריך לעשות. והחינוך העיקרי הוא: לתת לילד את הקו הנכון בחיים, שממנו יגיע אל כל המעשים הצנועים והנכונים. זו משימה מאוד קשה, והיא דורשת שנים ארוכות של סבלנות ועבודה !

בדורות הקודמים, האנשים ה"פשוטים" לא ידעו כל כך הרבה מצוות. הם בעיקר היו יראי שמים באמת, והם חינכו את ילדיהם אל העמוד המרכזי הזה, שעליו באו אח"כ כל המצוות והאיסורים, ונשארו קבועים וקיימים. נזכור נא, שלא להיהפך ל"שוטרים" של ילדינו, אלא ל"מחנכים" של ילדינו: להצליח להקנות לילדנו את הדרך הנכונה. משימה זו קשה פי כמה וכמה ממשימת השיטור, אבל היא חובה המוטלת עלינו. מי שהצליח בזה, חכם מחוכם הוא. ומי שלא הצליח – יתחיל היום, כי עדיין לא אפסה תקווה.