יחד עם הציפייה הגדולה לקבלת התורה, אפופים ימים אלו של ספירת העומר בתחושת אבל הבאה לידי ביטוי במנהגי האבלות הידועים. ימי האבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא נראה לכאורה כהפך הגמור לימים בהם מצפה עם ישראל ל"יום חתונתו" ו"יום שמחת ליבו" – קבלת עול מלכות שמיים. נדמה לעצמנו חתן המייחל ליום חתונתו אך אומרים לו – חכה, קודמים ליום חתונתך ימי אבל. מדוע דווקא בימים כאלו של קרבה, התקדשות, ציפייה, דווקא אז אירעה המגפה בה מתו תלמידי רבי עקיבא. ארבעים אלף גדולי עולם בפוטנציאל שלא זכו להגיע לגדולה וזאת משום שלא נהגו כבוד זה בזה. מדוע אי אפשר היה לחכות עם זה מעט, לימים עצובים ממילא – לימי תחילת חודש אב או אולי באלול – חודש הרחמים והסליחות אז אנו עסוקים ממילא בחשבון נפש ואימת הדין מרחפת מעל ראשנו.
אך אם נתבונן מעט, נבין שאין כאן כל היפוך, להיפך, השלם מוצג כאן במלוא עוצמתו. תורת ישראל לא תתכן במקום שאין נוהגים כבוד זה בזה. דווקא הקרבה למתן תורה בא להזכיר לנו מה מהותה של תורה זו. רבם של ארבעים אלף התלמידים הוא שאמר "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. כל כך גדול הוא הכלל עד כי ארבעים אלף שלא זכו ליישמו מוצאים את עצמם מתים במגפה. בימים אלו, בהם אנו סופרים את העומר, סופרים את הימים לקבלת התורה, מזכירים לנו מנהגי האבלות שהתורה צריכה להינתן מתוך כבוד ואהבה לזולת, מתוך אחדות בבחינת "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד ובלב אחד. כל אירוע, כל זמן בא ללמד אותנו, לעורר אותנו, להזכיר לנו להתבונן, להזדכך, להשתפר ולהיות טובים יותר בעבודת ה' ועבודת המידות. אל נא ניתן לימים אלו לחמוק כמובנים מאליהם כעוד תקופה שחולפת. נלמד את הראוי ללמוד, נעמיק וניישם וקודם כל בבני ביתנו ומכאן יושפע לסביבתנו. בהצלחה.