מאת: הרב שמואל לוינגר 
"אי קבלת דעת הזולת כיצד?"

המרצה העומד על הדוכן ביקש לשכנע את קהל שומעיו בצדקת דעותיו. "אין ספק" - הוא מכריז בפאתוס - "שהדרך הנכונה בזמנינו היא לקרב את הנוער בדברי חיבה. צריך לוותר לנוער ולהגמיש עמדות, אסור להיות קשוח ועקשן, הנוער מרדן מטבעו..."
"אינך צודק" - מכריז אחד השומעים - "ככל שמוותרים יותר, כך גדלה הפירצה, החוצפה תגדל, והנער גדל ללא איזון נכון בין האסור והמותר".
הרוחות התלהטו, זה מחייב וזה מזכה, והצעקות היו רמות. הדיון הסתייים ללא כל אפשרות לסכם את הדברים לכאן או לכאן.
האם קיימת אפשרות לשכנע בצדקת הדרך לכאן או לכאן למרות חילוקי הדעות?
*  *  *
המשפחה גדלה, המרחבים בתוך הבית הצטמצמו, יש להוסיף שני חדרים ע"י בניה במסגרת שיקום שכונות.
הבעל בדק תכניות שונות, נפגש עם אדריכלים שונים, ולבסוך הגיע להרצות את עיקרי תכניתו:
"החדר הצפוני יהיו בו שני חלונות, ובחלקו הדרומי יוקצה מקום מיוחד לתוספת שירותים, ואילו בחדר השני, חלקו המזרחי יהיה כעין מחסן, ובחלקו הנותר ישמש כחדר ילדים." ועוד הסברים על הרכב הצבעים השונים.
הרעיה מאזינה ומפטירה: "זה לא נכון שצריך שני חלונות, מכיון שזה בצפון ושם נושבת רוח קרה, ואינך צודק בבחירת הצבעים בחדר הילדים, משום שבחדר ילדים צריכים צבעים עליזים".
למרות ההגיון שבדבריה הבעל מסרב לקבל.
האם יש לכך סיבה? ומה הדרך לשנות את גישתו התמוהה?
* * *
פתרון:
מח האדם קולט נתונים ולפיהן הוא מחליט ומווסת את פעולותיו, כשהאדם נשאל שאלה מסויימת הרי שלאחר ההאזנה הוא עושה מספר פעולות:
א. מפנים את פרטי השאלה ומעבד את הנתונים.
ב. בוחן מספר אפשרויות הגיוניות.
ג. בוחר את האפשרות היותר הגיונית לפי הבנתו.
הבה נבחן את המרצה ומעשיו עד בואו להרצות דבריו:
א. עיבוד הנתונים והחומר הרלבנטני נשוא הענין שבהרצאה.
ב. ניפוי הדרכים וצורת הגשה נאותה לפני השומעים.
ג. החלטה והעדפת דרך אחת על פני דרכים אחרות לאחר שיקול דעת הגיוני לפי דרכו.
כשהשומע מכריז באזני המרצה: "אינך צודק" - הוא בעצם שולל את כל שלשת הפעולות השכליות שעשה המרצה עוד בטרם עומדו על דוכן המרצים.
אין ספק שהמרצה לא יכול לקבל את דברי השומע, ואף אם נכונים דבריו, בגלל הקושי האישי הפנימי של שלילת כל שלשת הדרכים עליהם עמל וחשב.
אך אם השומע יגיש את דבריו בצורה שונה, והוא יאמר: "אתה צודק, אך חשבתי על דרך נוספת". באמרו 'אתה צודק' הוא מחזק ומאשר את עבודת המרצה על כל שלשת שלביו.
לאחר האישור יכול המרצה לשמוע דיעה שונה, כי אז מצויים שניהם בתחילתו של התהליך, דהיינו שלב א' של עיבוד הנתונים.
הבה נשוב אל הויכוח בין הבעל לרעיתו בנוגע לבחירת הגוונים ומיקום חלונות החדר. גם בנידון זה הגיע הבעל להחלטתו בשלשה שלבים:
א. הפנמה ועיבוד נתונים בעקבות התרחבות צרכי המשפחה.
ב. בדיקת אלטרנטיבות שונות ובחינת כדאיותם.
ג. ניפוי והעדפת תכנית אחת על פני זולתה.
כשהאשה מתחילה את דבריה: "אינך צודק" "זה לא נכון", היא שוללת בכך את כל שלשת השלבים עליהם עמל כה רבות, אך אם תאמר: "כל הצעותיך הן נכונות, אך הבה נבדוק אפשרות נוספת", בכך הם חוזרים לשלב א' של עיבוד נתונים.
ולסיכום: אין צורך להסכים עם דברי הזולת, וכדי להימנע מויכוחים מיותרים יש לומר "נכון אתה צודק, אבל..."

* * *
"בעיות" - הבנתן ומניעת הכעס שבעקבותיהן
תמונת מצב:
ראובן חוזר לביתו לאחר שסיים את לימודיו בשעתו הרגילה, כפי המקובל בביתו בכל יום.
לאחר החלפת מספר מילות נימוס וברכת יושבי הבית, הוא מודיע לזוגתו רבקה: "הערב עלי לפגוש את מנהל המוסד בדחיפות".
רבקה: "בדיוק היום נזכרת? היום עלי להיות בחתונתה של בת ידידתי הקרובה אלי בידידות אמיצה ומיוחדת".
ראובן: "אינני מבין! אסור לי פעם לצאת מהבית לצורך חשוב ודחוף?"
רבקה: "תמיד כשאני צריכה משהו אתה נזכר בדברים דחופים."
התוצאה: ראובן ורבקה כועסים ומרירים. מי צודק? איך מנטרלים את הכעס ההדדי?
* * *
פתרון:
כל אדם שנפגש עם בעיה, ותהא זו בעיה גדולה וחשובה או קלה ופשוטה, עוברים במוחו ארבעה פעולות חשיבה.
לצורך הבנת הענין הבה נתאר: ציר הדלת נעקרה ממקומה, והדלת תלויה על בלימה.
א. הגדרת הבעיה. הדלת אינה ממלאת את תפקידה כראוי.
ב. חיפוש פתרון לבעיה.
אלטרנטיבה 1, לקרוא למשה הנגר.
אלטרנטיבה 2, לקנות ציר חדש ולהרכיב לבד.
אלטרנטיבה 3, לבקש משמעון השכן שיבא לעזור.
אלטרנטיבה 4, להמתין ליעקב הבן הבכור שיתקן.
ג. להחליט איזה מכל האלטרנטיבות עדיף בשבילו.
ד. לבצע את מה שהוחלט ולעקוב אחר יישום ההחלטה.
לאחר הגדרת הבעיה ננפה ונסנן את האלטרנטיבה הרצויה, בשלב זה נוכל לערוך דיון איזה חלופה עדיפה על פני מה.
1. הבעל טוען שעדיף לקרוא לנגר, עבודתו מדוייקת ומקצועית, ומחירו גבוה בהתאם.
2. הרעיה טוענת שמוטב לוותר מעט על הדיוק בגלל ההוצאה הגדולה.
3. חיים מציע הצעת פשרה להעדיף את החלופה השלישית לקרוא לשמעון השכן הבקי במלאכה, וההוצאה תהיה סבירה ומתאימה לכיסם.
בודאי שלא נגדיר דיון זה כמחלוקת ומריבה אלא נגדיר זאת דיון מהותי נטול כל רגש, שכלתני ותכליתי.
* * *
הבה נשוב למיודענו ראובן.
בבקרו של אותו יום כבר ידע שעליו להפגש עם המנהל, בתחילה חשב לעשות זאת לפני הלימודים, אך סדר יומו של המנהל לא איפשר פגישה זו. הוא ניסה לעשות זאת בצהרים וגם זו לא עלתה בידו, ועל כן השאיר זאת לערב.
רבקה.
בבקרו של אותו יום התארגנה ליום בישולים וארגון הנקיון תליית הכביסה וכל השאר כדי להשאיר את הערב פנוי.
גם ראובן וגם רבקה עברו את שלב א' הגדרת הבעיה.
לראובן שם הבעיה: 'פגישת המנהל אימתי תצא לפועל'.
לרבקה שם הבעיה 'היציאה לחתונה ואיך להיערך לקראתה'.
עברו את שלב ב' וג', החלטת החלופה המתאימה מבין כל כל האפשרויות והאלטרנטיבות.
בלילה מצויים שניהם בשלב ד' שלב הביצוע, אלא שמכיון שהשלבים נעשו שלא בצוותא, אלא כל אחד החליט ושקל בעצמו. על כן בבוא ראובן הביתה עם החלטתו שלו, מצא את רבקה עם החלטתה שלה.
פירוק הכעס ופתרונה:
הבה נשוב בצוותא לשלב א' שלב הגדרת הבעיה.
הגדרת הבעיה: ראובן חייב לפגוש את המנהל. רבקה חייבת לצאת לחתונת הידידה.
דיון לגטימי כשלשניהם זכות שוה להביע את דיעותיהם.
שלב ב', חיפוש פתרון.
הצעה ראשונה: ראובן יפגש עם המנהל במועד אחר.
הצעה שניה: רבקה תוותר על החתונה.
הצעה שלישית, הצעת פשרה: ראובן יקדים את שעת הפגישה עם המנהל כדי שרבקה תוכל להיות בחלק מהחתונה.
שלב ג', נסיון לישם את הצעת הפשרה, ובמקרה הצורך לבדוק חלופה נוספת, במדה ולא תהיה אפשרות להפגש עם המנהל במועד מוקדם יותר.
לסיכום:
הכעס נובע עקב הסיכום שנעשה לבד, ולאחר שעברו את כל שלשת המסלולים. הוא משוכנע בצדקתו, והיא משוכנעת בצדקתה. אם נשכיל בשובה ונחת להחזיר את הדיון להתחלתו, נפרק את הכעס ונבין טוב יותר את זולתנו.
* * *
ע"פ ד"ר שקד
הזוגיות והבנק כמשל
הבנק כידוע מאופין כנותן שירותים פיננסיים, כל שירות הניתן בבנק חייב בתשלום, ולו יהא זה שירות פעוט כבירור יתרה.
לקוח חדש המעוניין להימנות עם החברים הזכאים לקבלת שירותי הבנק, יתקבל בברכה ובמאור פנים.
אך כל לקוח המבקש למשוך ולו סכום פעוט לא יוכל לעשות זאת לפני הפקדה לחשבונו הפרטי.
ערכו של כל לקוח הוא בהתאם לאינפורמציה שהתקבלה עליו טרם התמנותו והצטרפותו ללקוחות הבנק.
ככל שרבו ההפקדות בחשבון הבנק, כך ובהתאם לכך אמינותו גדלה, ובבוא העת אם ירצה הלקוח למשוך מחשבונו יותר מהמופקד בחשבונו, והחשבון יעמוד על "מינוס", אין בכך כל פגם, בגלל הביטחון שהלקוח יתמיד אף להבא בהפקדותיו וישלים את החסר שנוצר עקב משיכת היתר.
שותפים הפותחים חשבון בנק משותף, חייבים שני השותפים בהפקדה שווה, הרוחים המצטברים מהפקדותיהם מתחלקים בין שני הצדדים באופן שוה.
משיכת יתר מהחשבון על ידי צד אחד מעמידה בסכנה את כל החשבון, הפקדת יתר של צד אחד בלבד מהווה הוכחה שהשותף אינו מעונין בהמשך השותפות, ומביאה מחשבה על כדאיות פירוק השותפות.
* * *
התא הזוגי והנשואין בין איש לאשה הוא הנמשל הנגזר בצורה מדויקת מהמשל דלעיל.
טרם בוא האדם בקשר האירוסין עם אשתו העתידית, האינפורמציה אודותיו היה מרכיב עיקרי בהחלטה האם לצרפו כשותף עתידי ובן ברית אמיתי לבת זוגו.
מיד לאחר החתונה יש להפקיד הפקדות של התיחסות והוכחות לאמינות הקשר שבין בני הזוג. הויתורים ההדדיים והמחמאות מהוים את ההון העצמי המצוי בחשבונו האישי של כל אחד מבני הזוג.
כל נתינה ולו הזעירה ביותר נרשמת כהפקדה בכרטיס האישי, פריסת שלום והתעניינותו במהלך עבודתה, והשותפות הנוצרת ע"י החלפת החויות מהנעשה במהלך היום החולף חשובות מאד, ואף הדברים הנראים כ"מה בכך", דברים פעוטים, אך הם עדות על השותפות המחשבתית שביניהם.
"יש להקפיד על הפקדות קבועות וסדירות". חשוב לקבוע זמן בהם בני הזוג מצויים עם עצמם "בלבד", ללא ניתוק ושיחות טלפון ולו החשובות ביותר.
חשוב ורצוי שלפחות ארוחה יומית אחת תהיה משותפת.
אמרה התורה "נקי יהיה לביתו שנה אחת". התקופה הראשונה לאחר הנישואין היא התקופה "הקריטית". בתקופה זו יש להפנות מאמץ עיקרי למילוי מאגר ההון העצמי שיצטבר בחשבונו.
סך ההפקדה יעמוד לזכותו לכל ימי חייו, וככל שתגדל ההפקדה באותה תקופה, תגדל אמינותו חוזקו וחוסנו של קשר הנישואין.
במהלך החיים ישנם תקופות של עליות ומורדות, עתים החיים זורמים על מי מנוחות, ועתים מיטלטלים ורוגשים כגלי הים.
אותם ימי הבראשית, הימים של התחלת הקשר, הם הקובעים לכל מהלך החיים, מה שהוכח והושקע בתחילה מהוה את חוט השדרה והבטחון לכל החיים. האוירה הנעימה והחיובית שבמהלך הימים השקטים המה שיעמדו לעד.
רעיון זה מצינו בספרי החסידות על הפסוק בפרשת אמור: "אמור ואמרת", ואומר רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים", ומבואר על דרך המוסר, להזהיר גדולים על הקטנים, "שהימים הגדולים" קרי; התקופה הפוריה וימי הגדלות, הם שמשפיעים על הקטנים" היינו; הימים האפורים נעדרי החדוה ושמחת החיים. וכגודלם של הימים "הגדולים", כך חוסנם של הימים "הקטנים".
הזוגות שהגיעו לקשיים בחיי הזוגיות, וכתוצאה מאותם קשיים נוצר סדק המאיים על שלימות הקן, המטפל הנבון יאתר את אותם ימי האור והנועם של ימי הבראשית שבהם הרבו בני הזוג בבניית הקשר ע"י חיבה וידידות, ומהם יבנה את המנוף ואת הבנין לחידוש ויצירת התא המשפחתי.
אך אם המטפל לא ימצא הוכחה ממשית לקיומו של אותו אוצר הפקדות שנעשה בתקופה הראשונה, קשה יהיה עליו לאחות את הסדק, מאחר שהלבנים לא הוצמדו זה לזה בדבק חזק שקשה להפרידו.
בעל ואשה מהוים יחידה זוגית העשויה כמקשה אחת, והיא מחייבת את שניהם במידה שווה, על כן לא יתכן מצב שאחד מבני הזוג מתאמץ ומשתדל לפתח את הקשר בצורה נאותה, ואילו הצד השני אינו ממלא את התחייבויותיו, ולא עוד אלא גורם למשיכת יתר ע"י ביקורת והתחמקות בנשיאה בנטל של עבודות הבית.
מטבע הדברים שעבודות הבית שייכים לאשה שהיא "שרת הפנים", אך אין ספק שכל קושי בניהול הבית  - פיזי או חינוכי, מחייב את הבעל להטות שכם, כפי ששותף במפעלו על אף שתפקידו מוגדר, הרי שבעת עומס ומצוקה יפשיל שרוולים ויעשה בכל מלאכה.
סיכום
הצלחתו וקיומו של התא המשפחתי תלוי בימי הבראשית, ובתשומת הלב של בני הזוג שהחשבון ההדדי יהיה משופע בהפקדות רצופות של התחשבות וגילוי איכפתיות ועל ידי כך ישכון בטח, ואף אם נכשל ומעד בשגגה, למרות הכל הסיכום הכולל הוא שהחשבון הוא בפלוס ולא במינוס.
* * *
הטכניקה ההופכת ביקורת הורסת לביקורת בונה
"הוא היה אומר (ר' שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר) יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם."
(אבות דרבי נתן, כט, ט)
מעיון בדברי ר' שמעון נמצא שהמוכיח עדיף מהמשבח, לחיי הנצח, אך גם לחיי העולם הזה, המאזין לדברי תוכחה מסוגל להרויח לאחר שיתיחס לביקורת באופן רציונלי שקול ומאוזן.
ע"פ התאוריה מקובל לומר שההתנגדות לביקורת מקורה ושורשה מימי הילדות, משום שרוב דברי הביקורת הם הקדמה לעונש שיבוא בעקבותיו.
- "מוישי! למה לכלכת את המכנסים? - לא תוכל לבוא לביקור לסבא!"
- "חני! למה לא רכסת את מעילך?" - את תצטנני ולא תוכלי להיות במסיבה!"
- "ברוך! הציונים שלך נמוכים מאד - תיאלץ להישאר כתה לשנה נוספת!"
- "אברהמי! התחצפת למורה - תכתוב מאה פעמים 'לא אתחצף יותר'!"
לאחר הסתגלות בתקופה ממושכת "לחטא והעונש שבעקבותיו" יש מנגנון אוטומטי באוזן "השומעת" ניגון הדומה לביקורת "מאז" ומשדר מידית למוח הדוחה את הדברים ואומר בתוקף: "לא נכון", "לא רוצה", "לא מקובל", וזאת עקב הרגילות שלאחר דברי הביקורת יבוא השובר שבצידו - "העונש המובטח והקבוע". אך אם נבחן בשכל בוגר ללא הרגש הדוחה וחסר ההגיון נראה שהביקורת נכונה.
- מוישי אינו יכול ללכת לסבא עם מכנסים קרועות.
- חני לא תוכל ללכת למסיבה כשהיא מצוננת.
- ברוך הציונים הנמוכים מהוים הוכחה לחוסר קליטת החומר הנלמד.
- אברהמי חוצפן חייב לקבל עונש המהוה התיחסות ולימוד לשינוי הדרך בעתיד.
כלומר, ביקורת הינו דבר המתבקש ביחסים שבין בני אדם, ע"י דבריהם הם משדרים מסר שהדבר צריך להשתנות, ויש לשים לב לכך (למעט עקיצות וסתם דברי צעקה ומריבה).
לעתים מזומנות יש צורך לסבול ביקורת ולהתיחס בהתאם.
לרוב ההתיחסות לדברי ביקורת מאופיינת ומחולקת לארבעה:
1. התעלמות (טענו חטין והודה בשעורים).
2. סירוב לדון בדברים שנאמרו, וביטול ההגיון שבדברים.
3. העברת הנושא ע"י תירוצים קלושים.
4. "התגוננות התקפית".

דוגמא לתגובה א'
ראובן : "יעקב! אני ממש מופתע מהתנהגותך".
יעקב: "תראה! משה היה חיור וחלוש מאד במפגש".
ראובן: "יעקב! כוונתי שלא היית צריך לומר לשמעון..."
יעקב: - - - מנפנף בידו ופונה לעבר המכונית שבחניון.
ראובן: "זה היה עלול לסבך את כל ההסכמים והעיסקה היתה יורדת לטמיון".
יעקב - מתניע את המכונית: "אנחנו עוד נדבר על כך".
התוצאה:
ראובן נותר עם משקע בלב על עצם אי השמעת דבריו והאפשרות לפרוק את מטענו, ועתה נוסף על כך חוסר ההתיחסות הפוגעת מאד בראובן, ומעתה הוכפל מימד הבעיה שבעתים, יעקב הפסיד ידיד ע"י התנהגותו, אך הבעיה לא נפתרה אלא התעצמה.
* * *
דוגמא לתגובה ב'
חיים: "צריך להדק את החגורה, ההוצאות גדולות מדי, וההכנסות קוצצו, המפעל עומד בפני מינוי כונס נכסים!".
דבורה: "לדברים שאתה מעוניין אתה מוצא תמיד כסף, אתה סתם בוכה!".
חיים: "אני לא אומר שצריך לעשות את הקיצוץ לתמיד, אלא לתקופה קצרה עד להתבהרות המצב הכלכלי".
דבורה: "בשבוע שעבר כשקנינו ספה לא אמרת דבר על המפעל וכל התוכניות, עכשיו נזכרת?"
בסופה של הדיאלוג יצא חיים מדוכדך וכועס, במקום לדון על הטיעון ההגיוני היתה התכחשות והתעלמות מוחלטת מהטיעון ומעוצמתו.
* * *
דוגמא לתגובה ג'
אפרים: "צפיתי אתמול לתשובתך והייתי ער עד מאוחר בהמתנה לדבריך".
ברוך: "הייתי מאד עיף והלכתי לישון".
אפרים: "הנושא חשוב מאד, ולמרות זאת הלכת לישון מבלי להודיעני".
ברוך: "תמיד הטלפון תפוס, וחוץ מזה אתה מסתדר תמיד, אתה 'חברהמן'".

התוצאה
התירוצים נעדרי הרצינות וחסרי ההתיחסות לטיב הדברים, מוכיחים על חוסר נכונות להכרה ברגשות האחר, ובסיבות שגרמו לו לומר את דברו, הפגיעה מגבירה את הכעס, כל תירוץ מגביר את התחושה שאין עם מי לדבר.
* * *
דוגמא לתגובה ד'
- "במקום לדבר עם השכן היית צריך לבוא מיד, עכשיו נאחר את הרכבת".
- "תראו מי שמדבר! 'אתה מאחר כרוני'".
- "במקום לשמוע ולהשתנות אתה תוקף".
- "תשאל את כולם מי עדין נפש ומי גס רוח".
התוצאה
השבת אש ומכת מחץ לזה שכנגד, זה מפתה מאד להשתמש בסגנון הזה משום שלאחר הנחתת מספר משפטים משתרר שקט, אך השקט הוא שקט מריר שקט המעלה את טמפרטורת הכעס ומביא לנתק מוחלט.
* * *
הפתרון
כדאי להאזין לביקורת כדי להבין את המעיק על רגשותיו של הזולת, הביקורת מכילה בקרבה חלק הרסני וחלק בונה אשר הזולת מצפה ומעונין להעביר ע"י השמעת דבריו שהזולת יעשה או לא יעשה בהתאם לנושא המדובר.
* * *
כשהאומר דברי ביקורת אומר דבריו בצורה כוללנית, כגון:
- "פגעת בי!"
- "אתה חסר רגישות!"
נבקשו לפרט את דבריו: "אם נפגעת, אנא פרט את הנקודה שהפריעה לך!"
וכן אם הואשמת בחוסר רגישות, אמור: "אנא הוסף הסבר לדבריך!".
המבוקר מאפשר למבקר לפרוק את המעיק עליו ע"י הבעת הנכונות לשמוע ולהתיחס לרגשותיו.
דוגמא נוספת:
- "למה באת מאוחר כל כך?"
- "קשה בבית ואתה מטייל לך בחוץ".

תשובת התיחסות:
- "מה מכביד כשאינני נמצא? מי הפריע למהלך התקין בבית?".
דוגמא נוספת:
- "אתה חושב רק על עצמך ולא איכפת לך ממני!"
תשובת התיחסות:
- "אני מבין שנפגעת, אנא אמור: 'מדוע הנך חושב שפגעתי בך?".
* * *

סיכום

התיחסות מפורטת לדברי הביקורת מפרקת את הכעסים משום שהיא מאפשרת לטפל נקודתית בחלק הטעון שיפור, ולא בחלק הרגשי המגדיל את הרגשת הכעס הדועך ממילא לאחר שיש התחשבות בתוכנם של דברי המבקר, ואף שהמבוקר איננו מסכים עם דברי המבקר, אך עצם השמיעה והפירוט מביא לתחושה של העברת הרגשות והכעסים לטיפול.
* * *
 
אומנות השתיקה
על אף שהמדבר ראוי שידבר דברים נכונים, ועל אף שהרבה גופי תורה תלויים בדיבור, תורה ותפילה, וכו', בכל זאת מצינו בחז"ל דברי שבח על המרבים בשתיקה, "במערבא אמרי: 'מילה בסלע משתוקא בתרין" (מגילה י"ח). ואולי בגלל החשיבות הגדולה והמכשלה הרבה הנמצאת על פתחי המדברים בכל עת וזמן, לפי שכלי הדיבור חלקים הם, לכן עדיף לשמור מכל משמר על הלשון. וכבר אמרו חכמינו: 'שני שומרים העמידו ללשון, השפתים והשינים, זה לפנים מזה', ולמרות השמירה ההדוקה מתגלגלת הלשון וקולה נשמע בראש חוצות.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות, א, יז).
אם נֶהְגֶּה היטב בדברי רשב"ג נראה שיש בדבריו הדגש לערך חיים ונעלות לחיי העולם הזה, שהרי לא הזכיר בדבריו את ערכה של השתיקה להכנה לתפילה או לימוד בטהרה שהם דברים רוחניים, ומכאן שערך השתיקה הוא להטיב עם הבריות בעולם הזה.
השותק אינו מפסיד שהרי בשעת שתיקתו מנע עצמו ממכשול הלשון ומפגיעה בזולת, שכניו ששים בחברתו, רעיו וידידיו רבים, ובביתו נשא הוא על כנפי הערצה והערכה.
השתיקה כחה יפה להרבות ריעות, ושבעתים לשמור על השלום והשלוה בבית פנימה.
"השותק בשעה שאין לו מה לומר אינו שומר לשונו, הוא רק מעיד על עצמו שאינו טיפש. שומר פיו ולשונו - הוא השותק בשעה שיש לו מה לומר."
(האדמו"ר מסטריקוב)
"אתה כשלעצמך אינך זקוק לדיבור, המחשבה מספיקה לך. לשם מה אתה מדבר? לטובת זולתך? ושמא אף הוא אינו זקוק לטובה זו?!!"
(ר' אברהם מטריסק)

מכשיר רב עוצמה נתן הבורא ביד האדם. הדיבור כוחו רב, הוא הופך - במחי הדיבור -  בהמה פשוטה בעל חי מהלך על ארבע לקרבן לה', באמרו "הרי זה קרבן" נכנסה בקרבה רוח קדושה, מעלים אותה על גבי המזבח ובשרה עולה לריח ניחח לפני ה', והמשתמש בה חייב בקרבן מעילה.
הדיבור מקשר בין האדם לבוראו, "תפלה לעני כי יעטוף". הדיבור מסור בידי האדם ברצונו מעלהו עד שמי רום, וברצותו ישפילנה עד שאול תחתיה.
הדיבור משכין שלום בין איש לאשתו. הבה נהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.