מאת: הרב זאב בן ישראל
מחבר סדרת הספרים "חובת האדם בעולמו"
ומדריך סדנאות לתיקון המידות 054-8437957

"קולה של גב' בקר, המרצה הדגולה נדם, ושקט עמוק השתרר באולם. עשרות הנשים אשר הקשיבו להרצאה ישבו עוד רגע ארוך מרותקות למקומן, ממאנות להיפרד מהדברים הנפלאים ששמעו זה עתה.
ענת, יצאה מהאולם ופסעה לעבר ביתה בצעדים איטיים. הדברים שאמרה המרצה הדהדו בלבה במלוא עוצמתם. המרצה הסבירה בחן רב, עד כמה מזיקה מידת הכעס באופן כללי, ובשלום בית בפרט. היא שילבה בדבריה דוגמאות מהחיים, חלקן משעשעות הממחישות את הדברים. היא הציגה שלל של עצות טובות איך להינצל מהמידה הרעה הזו. 'זו היתה הרצאה מאלפת' חשבה ענת לעצמה בהתפעלות. 'כמה טוב שהחלטתי ללכת לשמוע אותה. הייתי זקוקה לה מאוד'. מול עיניה צפו כמה מקרים בהם כעסה על שלמה בעלה בתקופה האחרונה, והיא התביישה בעצמה. 'באמת, כל כך חבל להעכיר את האווירה בגלל כמה דברים שלא נעשים בדיוק כפי שהייתי רוצה. מהיום הכל ייראה אחרת!'. ובהחלטה איתנה זו נכנסה לביתה.

הניסיון הראשון הגיע מהר מאוד. שלמה חזר מהחנות והניח את השקיות על השולחן. ענת הודתה לו על הקניה תוך כדי הוצאת המצרכים. היא פתחה את השקית הראשונה. 'שוב הוא קנה כל כך הרבה חלב?' חשבה, 'מה נעשה עם כל זה?' היא פתחה את השקית השנייה. 'אוי, שוב הקטשופ הזה? זהו הסוג שאנחנו לא אוהבים... ואיפה העוגיות שבקשתי...?' 'כל כך חבל', חשבה. 'למה הוא לא יכול להקשיב למה שאני מבקשת ולדייק קצת יותר? למה צריך לדבר על כל דבר עשר פעמים וגם זה לא עוזר?'. המחשבות הללו הגבירו את כעסה, והיא פנתה לבעלה, עומדת לומר לו את כל מה שהיא חושבת על מידת ההקשבה שלו, על מידת אחריותו, על ההתחשבות שלו, ועל עוד כמה דברים שלדעתה שואפים לאפס... ברגע האחרון נזכרה ונעצרה...
'לא לכעוס' אמרה לעצמה. 'בשום אופן לא לכעוס. הוא התבלבל קצת, לא נורא. הוא הרי לא מנהל את הבית, והדברים האלה לא כל כך בראש שלו. בסך הכל את רוב הדברים הוא הביא כמו שבקשתי ונוכל להסתדר. יפה מצדו שהוא בכלל עשה את הקניות הללו. זה לא קל עבורו'.
ענת נרגעה מכעסה, והמשיכה לשוחח עם בעלה בנעימות.

יומיים עברו. ענת, היתה נרגשת. מועד חתונת בת ידידיהם הקרובים הגיע. היא הביטה בשעונה מוטרדת קמעה. לפי חשבונה, שלמה היה אמור כבר להגיע. היא בקשה ממנו שיגיע הביתה מוקדם מהרגיל, והסבירה לו עד כמה חשוב לה להגיע מוקדם לחתונה מיוחדת זו. 'כנראה הוא מתעכב מעט' אמרה לעצמה. 'קשה לדייק כאשר תלויים בחסדי התחבורה הציבורית. ודאי יגיע בדקות הקרובות'. אבל הדקות חלפו, ענת כבר היתה מוכנה ושלמה לא הגיע. היא ניסתה להשיג אותו בטלפון הסלולארי, אך לא היה מענה. המחוגים המשיכו לזוז ולחצה של ענת הלך וגבר. לאחר המתנה של עוד עשרים דקות מורטות עצבים, נפתחה הדלת, ושלמה הופיע מתנשם ומתנשף. ואז פרץ כעסה. הוא לא הספיק להוציא מילה מפיו, בטרם 'שטפה' אותו ענת בנחשול של טענות ומענות. 'איך אתה יכול לעשות לי דבר כזה? אינך יודע כמה החתונה הזו חשובה לי? כל כך בקשתי שתבוא מוקדם! למה אינך מתחשב? לא אכפת לך ממני, תמיד אנשים אחרים קודמים לי...'.

באותו לילה, התהפכה ענת במיטתה מצד לצד, ולא הצליחה להירדם. החתונה היתה נפלאה. בסופו של דבר הם הספיקו להגיע עוד לפני החופה. יותר מאוחר הצליח שלמה להסביר לה מה קרה ומדוע לא הגיע בזמן. היא חשבה, שלא כל כך משנה מה הייתה הסיבה. בכל מקרה לא היתה צריכה להתפרץ ולכעוס בצורה כזו. רק אתמול היתה בטוחה שכבר השיגה שליטה על הכעס שלה, והנה איזו נפילה!
האכזבה והייאוש מלאו את לבה. אולי בכלל אין לה אפשרות להתגבר על הכעס? אולי היא מין טיפוס כזה כעסן, שכלום לא יעזור לו? הנה, היא שמעה הרצאה כל כך יפה ומעוררת, החליטה החלטות יפות ונלהבות, הצליחה קצת, ושוב חזרה בגדול להתנהגות הרגילה. אז למה יש בכלל לצפות? כנראה שהיא פשוט מקרה אבוד!
האמנם צודקת ענת בייאושה? האם אכן אין לה תקווה להשתנות? האם מאמציה והצלחותיה אינם שווים מאומה ברגע ששוב נפלה?

הבה נתבונן ונחפש דוגמא מאבותינו הקדושים, כיצד הגיבו במקרה שמישהו הכעיסם.
בפרשת ויצא נאמר: "ויאהב יעקב את רחל, ויאמר: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". (בראשית כ"ט, יח'.) "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".
עבודתו של יעקב לא הייתה כעבודת פועל סתם, אלא עבודה באמונה ללא גבול, וכנאמר בסוף הפרשה: "הייתי ביום אכלתי חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני".
ואז: "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום, ויעש משתה, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה, ויהי בבוקר והנה היא לאה".
לאחר עבודה מפרכת, במשך שבע שנים, מגלה יעקב כי רומה והשיאו לו את לאה, אחות רחל.
טבע העולם, כאשר אדם מרומה בצורה שפלה כל כך, בפרט לאחר עבודה מייגעת ומאומצת במשך שבע שנים, למען מטרה נעלה, הרי היה לו לזעוק חמס, ולצווח על מעשה נבזה כל כך. כמו כן, יעקב לא ידע כי לבן יסכים לתת בסוף גם את רחל. נמצא כי יתכן והרגיש כי כל עבודתו היתה לריק, וכל עתידו חרב, כי ידע שממנה אמורים היו לצאת 12 השבטים. הבה נתבונן בעצמנו הלא עבור רמאות קלה אדם מאבד את עשתונותיו, ואינו נח ושקט, עד שתובע מחברו להשיב את הדברים לתיקונם.
לעומת זאת יעקב אומר: "ויאמר אל לבן, מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני". שאלה פשוטה מתוך שלוות נפש ללא כעס ורוגז. ולבן עונה: "לא יעשה כן במקומינו לתת את הצעירה לפני הבכירה". זוהי טענת כזב, שהרי אף בשעה שהבטיחו שיתן לו את רחל, ידע ש"לא יעשה כן במקומנו", ואף על פי כן מקבל יעקב את דברי לבן בשתיקה, ואינו מתווכח עמו שוב.
ואכן חז"ל מפליגים בשבח מידותיו של יעקב שהנה לאחר מכן אומר לבן ליעקב: "מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות: ויעש יעקב כן". "א"ר יהודה בר סימון בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שעות באמונה ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא: מה הראשונות שלימות אף האחרונות שלימות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה". (מדרש רבה)

בפרשת נח מתואר שהעולם הרחיק לכת במעשים רעים. ההשחתה וחוסר המוסר שלטו בכל, אפילו בקרב בעלי החיים. המצב היה חסר תקנה - עד כדי כך שהיה צורך להחריב את העולם. ואכן, הקב"ה הביא את המבול. המבול נמשך שנים עשר חודש, מתחילתו ועד סופו. כל בעלי החיים הושמדו, מלבד אלה אשר היו בתיבה הקטנה, שם עמלו נח ומשפחתו ללא לאות כדי לטפל בכל בעלי החיים. כאשר הסתיים המבול, הם יצאו מהתיבה ופרו ורבו בארץ.
שנים עשר חודש הם משך זמן ארוך. ה' היה יכול להשמיד את היקום בשנייה. מדוע אם כן עשה זאת בשנים עשר חודש, שבהם היו צריכים נח ובניו לעמול כל כך קשה?
הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה" הסביר כך: בעלי החיים השחיתו את דרכם גם כן, והתאהבו ברשע ובמעשי שחיתות. גם הם היו זקוקים לחינוך מחדש. הפתרון היה לחיות בתוך תיבה קטנה וצפופה למשך שנים עשר חודשים. במשך חודשים אלה הם קיבלו רק כמויות מוגבלות של מזון מידי אדם. כך הם למדו את מידות הענווה וההתנהגות המוסרית. רק אחרי שקיבלו חינוך זה, יכלו לצאת מן התיבה ולחיות חיים מתוקנים בעולם. חינוך מחדש אינו קורה בן לילה, אלא אורך זמן רב.
רבות נכתב על מידת הכעס המצויה בכל בן אנוש, על תיעול המידה והאופן הרצוי להבעתה ואין במאמר זה די כדי להכיל את כל הנאמר והנכתב אך עלינו לדעת כי הרוצה לתקן את מידת הכעס שלו צריך להתאזר בסבלנות ולעבוד בצורה מסודרת על מידת הכעס. אמירה בלבד לא מספיקה לתקן את המידה.
ענת, אם כן, אינה צריכה להתייאש. יש לה תקווה להשתנות. היא צריכה לעבוד בצורה מסודרת ועקבית על מידת הכעס שלה ועצם המודעות לעניין והרצון לשנותו הם צעד גדול בדרך לשינוי. הצעדים הבאים יהיו מעשים יומיומיים, בתחילה פשוטים וחסרי חשיבות לכאורה אך ככל שנתרגל להשליט את השכל על עוצמת הרגש, נמצא את עצמנו שלווים יותר וכועסים פחות.
את הספרים של הרב בן ישראל ניתן למצוא בספריית י.נ.ר: 02-6321600