הרה"ג אלחנן פרץ, אב"ד "משפטי חיים" בנשיאות מרן הגרח"פ שיינברג שליט"א ויו"ר הועדה הרוחנית של איגוד י.נ.ר
בדורנו, דור תעתועים, יש זילזול בשמירת החיים, ובשמירת הגוף, תורתנו שהיא תורת חיים, מחייבת זהירות מופלגת בשמירת גופנו ונפשנו. צא וראה שמירת שבת שהיא מיסוד דתנו, מותרת בחילולה אם יש חשש סכנת נפשות ואפילו רחוקה וכל זה משום שהמצוות הם לחיותנו "וחי בהם ולא שימות בהם". (זכור אזכור ערב יוכ"פ כאשר ישבתי להורות עם רופא בכיר, הוא התיר לתדהמתי לחולים לצום, ואני אסרתי מבחינה הלכתית וכל זאת משום שהזהירות המקובלת בעולם הרפואה להתרחק מסכנה, לא דומה כלל ועיקר לחובת הזהירות ההלכתית). וכבר מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות דעות שכתב: "היות הגוף בריא וחזק מעבודת ה' הוא" ובספר באר הגולה בהגהת השו"ע ח"מ סוף סימן תכ"ח כתב, כי זלזול בשמירת הבריאות הוא הפקרות, כי אדם צריך לעבוד את בוראו ואיך יעבדנו והוא חולה וחלש. ננסה לקבוע כללים ופרטים בחיוב המדובר.
זהירות מסכנה רחוקה
כתב הרלב"ג (בראשית): "אדם חכם נזהר מסכנה רחוקה". נראה מדבריו, כי אף שאין חובה להיזהר מסכנות רחוקות, מכל מקום, אדם חכם ראוי לו להימנע מכאלו, כמובן אם הדברים באים בקלות ולמשל "חגורת בטיחות", גם אם הסכנה רחוקה, כיון שאפשר בקלות, ראוי לחגור. שתיית מים מסוננים, אם הדבר בהישג יד הרי הוא מומלץ. כמובן, אם יש הכרח, יש להתעלם מסכנות רחוקות ולא להתייחס אליהן (וראה מש"כ הרלב"ג על הפסוק ושמע שאול והרגני").
זהירות מסכנה מצטברת
כתוב בירושלמי (ביצה פ"ב): "אבנים שישבנו עליהם בילדותנו, עשו עימנו מלחמה בזקנותנו". ופירשו הקרבן העדה והפני משה, כי הם ישבו על אבנים קרות שגרמו להם בעיות בגיל הזקנה והירושלמי ממליץ להיזהר מסכנה מצטברת אף אם באופן מידי אין חשש מישיבה על אבנים כאלו אך מכיון שלעתיד הסכנה מצטברת והולכת, יש להיזהר. ומשום כך לדעתי ראוי להיזהר מסכנות המצטברות בזמננו כמו אכילה מרובה שגורמת לעתיד נזקים בריאותיים, שימוש מוגבר בפלאפון והקרינה שבזה, (עישון גם הוא סכנה מצטברת אך י"א כיון שהוא סכנת נפשות עתידית הרי הוא אסור לגמרי, וכן דעת מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א, ושמעתי שהגאון רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל סבר, שאין זה ראוי אבל אי אפשר לאסור סכנות רחוקות).
סכנה מצויה
כתב בספר מסילת ישרים: "במקום שההיזק מצוי ונודע יש לירא". ומבואר בדבריו כי כאשר הסכנה מצויה, יש חובת זהירות והגדרת מצוי כאשר שומעים על דבר שקרה כמו תאונות ר"ל, אדם לא חושב זאת לדבר חריג, זה מראה כי הדבר "מצוי". ולפי זה חובה לחצות כביש בשום שכל, במעבר חציה, ברמזור ירוק, ללא דיבור בפלאפון בשעת החציה. כמו כן אסור לנסוע לאזורים הידועים כמסוכנים, וכן אסור לאכול מאכלים המסכנים את הבריאות באופן מיידי.
סכנה מצויה והצורך גדול
כאשר יש צורך גדול, מותר לאדם להיכנס למצב של חשש סכנה מצוי, כאשר נזהר הוא מאוד, וראה מ"ב או"ח סימן רמ"ח, וראיה לזה, הגמ' אומרת שפועל העולה באילן מסכן נפשו ולכאורה אם כן, מה מתיר לו לעבוד, וצריך לומר כי כיון והצורך של פרנסה חשוב, מותר לו להיכנס למצבים שהסכנה בדרך כלל מצויה בהם, ובלבד שיזהר ביותר.
והספנים של פעם כולם נכנסו לסכנה ובכל זאת מותר להיות ספן וזה משום שהצורך הגדול מתיר להיות במצב של סכנה כללי. ולפי זה, אם יש צורך גדול מותר לנסוע למקומות קצת מסוכנים עם זהירות מתבקשת כמו לקברי אבות, ובתנאי שהצורך חשוב.
סכנת גוף שאינה סכנת נפש.
הרמב"ם מביא את הלכות שמירת הגוף בהלכות רוצח, ונראה מזה, כי חובת שמירת הגוף הוא דוקא מסכנת "נפש", אבל אין חובת שמירה מסכנת הגוף ובריאותו באופן כללי גם בתוך דבריו מזכיר הרמב"ם סכנת נפש אבל בספר החינוך מפורש, כי גם סכנות של בריאות סתם הם בכלל דין "ונשמרתם" והאריך לבאר זאת בספר דבר אברהם.
ולפי זה, חובה להימנע מסכנות גופניות כלליות, ולכן יש לנהוג זהירות בחיתוך עצים או סלט שלא יפצעו ידיו וכן בטיגון בשמן לנהוג זהירות מכוויות.
סכנת מחלות
אמר לי מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א, כי כאשר מצויים חולים בבית הכנסת, יש להימנע מלנשק את ספר התורה בצורה רגילה, ויש לנשק ע"י טלית כדי שלא להידבק מאדם חולה. (ובספרי חוקת המשפט על הלכות גזילה התבאר מה דין מי שהדביק את חברו במחלה האם חייב לשלם). ואכן, יש צורך להיות זהיר ובמידה ואפשר, להיזהר מאכילה בידיים לא נקיות כראוי, ולהימנע מלהסתובב בין הבריות כאשר אדם עלול להדביקם.
סכנות סגולויות
נזהרו כשרי ישראל מסכנות סגוליות, כגון דגים ובשר (ראה יור"ד סימן קט"ז ואו"ח סימן קע"ג) דגים וחלב, (דבר זה שנוי במחלוקת ראה ב"י סימן פ"ז) וכן נזהרו מלשון קללה על כל סוגיה, ענין זה רבו פארותיו וצריך במה נפרדת לדבר בו.
כמו כן, הזהירו חכמינו על הזהירות מסכנת נפש, ומסכנות רוחניות כמו דאגה ודכדוך הנפש, ומאידך הזהירו על השמחה.
מסתבר שגם על מחלות רוחניות, בעיות נפש והדומה להן יש את מה שאמרו חז"ל "ניתנה רשות לרופא לרפות" ויש להימלך ולהתייעץ במומחים לבעיות אלה. ברור שאדם עם מכאובי נפש ראוי לו להיתמך במומחים לכך, בין אם המדובר ביועצי נישואין או אנשי מקצוע אחרים בתחום הזה.