ליקוטים מתוך פרק העוסק בסוגיות שלום בית ע"פ ההלכה, מהספר "אורות המשפט" (ב') מאת הרב יצחק צבי אושינסקי, דיין בית הדין הרבני האזורי חיפה
שלום בית הינו המפתח העיקרי למימוש האישי והמשפחתי, הן במישור הרוחני והם במישור הגשמי. להלן יצויין בקצרה כיצד התייחסו חז"ל והפוסקים האחרונים לענין נעלה זה, מהם המכשולים לשלום בית, וכיצד ניתן לשמור על השלום.
מובא במדרש שכל טוב (שמות, פרק טז): "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, 'עשרתם ערבתם, הדליקו את הנר'. מנא הני מילי, אריב"ל דאמר קרא 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא' (איוב ה כד). ואי לא עשרו, כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו. ואי לא עריבו, כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו וכו'".
נר שבת מטרתו ליצור שלום בית בשבת. אמנם שם מדובר בשלום בית כללי, כדי לתת הרגשה טובה ושמחה יתירה בבית וגם כדי שלא יתקלו בחפצים במהלך ליל שבת (עי' שו"ע או"ח סימן רסג סעיף ג) ואין כוונתו דווקא לשלום בית בין איש לאשתו, אך העיקרון ברור - מוטל על כל אדם לעשות מעשים פעילים, כדי להרבות את השלום בבית.
ועי' גם בספר משפט השלום (לג"ר יקותיאל כהן שליט"א, אב"ד אשדוד) שהסיק מדין הדלקת הנר כך (עמוד קסט): "ומכאן מובן שמצוות שלום בית הוא חיוב גמור, שכמו שצוו חכמים על הדלקת הנר בשבת כדי שיגיע לשלום בית, הרי בודאי שלום הבית הוא החיוב עצמו. שלא יתכן שמכשירי המצווה יהיו פחותים מהמצווה עצמה. ולדברינו, גם הדיבור בנחת הוא השלום בית עצמו, ולא רק מכשיריו. אלא אפי' תחלוק על דברינו ולא תכניסנו במצווה עצמה, מכל מקום יישאר הדיבור בנחת בכלל מכשירי המצווה, וממילא הוא באותה דרגה ובשווה להדלקת הנר בשבת, שמטרת הדלקת הנר להגיע ולהיות בשלום בית, וכמוהו גם הדיבור בנחת".
אף תקנה מיוחדת תקנו חז"ל משום שלום בית, וראה מה שכתב הרמב"ם (אישות, פרק כא הלכה ט): "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם" (מקורו הוא בירושלמי כתובות, פרק ט הלכה ד).
קטטות הנגרמות בהשפעת המשפחה
לעיתים שלום הבית נפגע עקב הפרעה משפחתית, דהיינו השפעה שלילית של הורי הצדדים, התערבות הורים בנעשה בקרב משפחת הילדים, מגורים ליד ההורים או בני משפחה אחרים וכו'. לענין זה ישנה כבר התייחסות בשיטות הראשונים.
כתב הרמב"ם (הלכות אישות, פרק יג הלכה יד): "האומר לאשתו 'אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחייך ואחיותייך', שומעין לו וכו', שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה 'אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך וכו', מפני שמריעין לי ומצירין לי', שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו".
בפשטות דיבר הרמב"ם במדור שהוא של הבעל. ויש להבין, מהי הזכות של האשה למנוע מקרוביו לשבת שם? ביחס לכך כתב הפרישה (אבן העזר, סימן עד): "הואיל ויש לה רשות לדור שם, לענין זה נקרא רשותה, שאחרים לא יכנסו שם". יש לאשה זכות מדור בבית, וכאשר נכנס שמה גורם מפריע, הרי זוהי פגיעה בזכות המדור שלה.
בענין הפרעות שלום בית הנגרמות ע"י בני משפחה או הורים, נזכיר מה שכתב הגאון ר"ח פלאג'י זצ"ל (שו"ת חיים ושלום, ח"ב סימן קיב) אודות הורים המעמיקים לעיתים את הקרע בין בני הזוג: "ונער הייתי וגם זקנתי, וראו עיני שכל מי שמעכב על זיווג איש עם אשתו, מחמת שגורמים קטטות מצידי אביהם ואמותיהם מצד לצד, להפריד הייחוד בין איש לאשתו, לא ייצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. כי אנחנו רואים בכמה בני אדם עם נשותיהם, שמתקוטטים ועד קללה ועד הכאה, וכשלא יש משלשים ביניהם, תיכף ומיד נעשה שלום ואוהבים זה לזה, מה שאין כן כשיהיו הקטטות מצד אבותיהם ואמותיהם וגורמים פירוד, כי הגם כי האיש והאשה שניהם רוצים בשלום, הם מתייראים ומתפחדים מצד אביהם ואמותיהם ומחזיקים במחלוקת". הורים הגורמים לפירוד לא יצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדין שמים.
חובת הבעל לפייס את אשתו
כאשר נקלעים בני הזוג למשבר שלום בית (ולעיתים אף האשה פותחת תביעת גירושין בבית הדין), על הבעל לדעת כי חובתו בעת ההיא לפייס את אשתו, ולא לצפות שדווקא היא זאת שתעשה את המאמצים להשיב את השלום על כנו.
וראה מה שכתב בתשובת הרשב"א (תשובה המובאת ברמ"א אבהע"ז סימן פ סעיף יח): "אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום".
וראה עוד מה שכתב הג"ר דוד לבנון שליט"א, דיין ב"ד אשקלון, במאמרו (שורת הדין, כרך יא, עמוד רכז): "זאת ועוד, זה שהאשה תובעת גירושין, אינו בהכרח הוכחה שהאשה גורמת את הגירושין, אפשר שהבעל ציער אותה וגרם לה לכעוס עליו, וגם אם אין זה מוצדק שתתבע גירושין, אין זה פוטר את הבעל מלחזר אחר אשתו ולפייסה, כי זה טבע האשה שדמעתה מצוייה ונוטה להישבר מהר ולומר "גרשני", כפי שמובא בגמרא (יבמות קטז, א): "באומרת לבעלה גרשני. כולהו נמי אמרו הכי!".
והוסיף: "ואנו יודעים מתוך הניסיון שגם כשהאשה תובעת גירושין, אם הבעל מציע לה שלום בית, היא מתרצה לכך, וכשהוא אינו מנסה לרצותה היא נשארת בעמדתה להתגרש. ונראה שגם על מקרה כזה חייבו חז"ל כתובה, כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אלא יפייס אותה ולא ימהר לגרשה". הרי שחובת הבעל לפייס את אשתו, גם כאשר היא זו שהחלה בהליך הפירוד, כגון שעזבה את הבית או שפתחה תיק גירושין.
החובה המוטלת על בית הדין לעשות שלום בית
החובה לגרום לכך שישרור השלום בבית מוטלת בראש ובראשונה על כתפי בית הדין, וכך מצאנו בגמרא ביבמות מד ע"א (ושם קא ע"ב) אודות יבם הבא לייבם קטנה או זקינה: "מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא צעירה, אומרים לו 'מה לך אצל ילדה' או 'מה לך אצל זקנה', 'כלך אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך'".
ועי' גם בדבריו של הגר"ח פלאג'י זצ"ל (ספר חיים ושלום ח"ב סימן קיב) שכתב כך: "כשיהיה קטטה ומריבה בין איש לאשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב, כשיבואו ענינים אלו בפני בית הדין, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום ובפרט בין איש לאשתו, וקשים גירושין, וביותר מאשתו הראשונה ועל דרך שכתב מהרשד"ם ז"ל בחלק אבן העזר סימן קג בכיוצא בזה, שאפילו אין הכחשה ביניהם, אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה ד'תוחלת ממושכת מחלת לב', ואין להם תקנה".