עזיבת החברה החרדית היא תופעה מורכבת וכואבת הן לעוזבים והן לבני משפחותיהם. על מנת שנוכל להתמודד עם התופעה ולסייע לאותם נערים, נערות ומשפחות, מן הראוי להכיר לעומק את הגורמים ליציאה ואת מקומה של המשפחה בתהליך.
המניע: אובדן האמונה מהווה מרכיב שולי בהחלטה לעזוב את החברה החרדית.
בשיח הציבורי רווחת הדעה כי היציאה לשאלה קשורה במידה רבה בתהליך של אובדן האמונה. דעה זו צומחת מתוך הנחת קיומה של זיקה הדוקה בחברה החרדית בין האמונה לבין ההתנהגות. לאור הנחה זו נתפסים היוצאים לשאלה, המשנים את אורח חייהם ואת התנהגותם, כמי ששינו גם את אמונתם. מכאן גם מקור השם "יציאה לשאלה". המושג "שאלה" ממקם את התופעה במישור הקוגניטיבי, ומציג אותה כפעולה שבמהותה ניצבות מחשבות של כפירה ושאלות קלאסיות של אובדן אמונה. אמנם במחקר שעשה שפיר (Shaffir, 1991) הוא טוען שרוב המרואיינים שהשתתפו במחקרו עזבו את החברה החרדית מאחר שנסיונותיהם לדון ולחקור בסוגיות דתיות לא זכו למענה מהמבוגרים. כלומר, מחקר זה הצביע על אובדן האמונה כאחד המניעים העיקריים של תהליך היציאה.
אך לעומת זאת, במחקר שערכה דר' שרית ברזילאי בו ראיינה מקרים רבים של "יוצאים בשאלה" לצורך הבנת הסיפור שמאחורי הסיפור, הסתבר כי אובדן האמונה מהווה מרכיב שולי בהבניית סיפורי החיים של היוצאים לשאלה המתייחסים להחלטתם לעזוב את החברה החרדית. רק שניים מבין 53 המרואיינים (3.8%) טענו כי קריסת האמונה היא הגורם העיקרי לעזיבתם את החברה החרדית; 51 המרואיינים האחרים (96.2%) דיווחו כי עזבו את החברה החרדית בגלל מגוון רחב של משתנים הקשורים באורח החיים בעולם החרדי ולא בגלל שאלות של אמונה. כפי שטענה דבורה, אחת מהנשאלות: "אצלי זה בכלל לא היה אידיאולוגי… זה נבע רק מסיבות של חיים".
קריעה מהמשפחה והקהילה וכניסה למעגלי זרות ובדידות
הסוגיות המלוות כחוט השני את תהליך היציאה לשאלה לתקופותיה הן הקריעה, הניתוק והפרידה, החלקיים או המלאים, מהמשפחה ומהקהילה החרדית. הבדידות כתוצאה מהנידוי המשפחתי בולטת בעוצמתה בשלבי היציאה הראשונים. בשלבים אלה מותירה הקריעה את היוצאים לשאלה מנותקים ועזובים בעולם החילוני, ובדידותם מתעצמת על רקע החיבוק הקהילתי טרם יציאתם, שאמנם חנק והגביל לדעתם אבל גם עטף אותם ותמך בהם. גודל הכאב מתבטא באמירה "ישבו עלי שבעה". המשפחות המרחיקות-לכת, המקיימות על היוצאים טקסים של ישיבת שבעה ושאר דיני אבלות, מודיעות להם שבאקט היציאה לשאלה הם גזרו על עצמם מוות חברתי ומשפחתי.
שורשיהם וזיקתם לעבר נקטעים ומוטלת עליהם המשימה הקשה לבנות את הווייתם החברתית והמשפחתית מראשיתה. ההבניה החדשה קשה במיוחד נוכח ההכרה שיש לך משפחה, אולם בני משפחתך גזרו עליך דין מוות בתודעתם. אמנם רוב המשפחות החרדיות של היוצאים לשאלה שרואיינו במחקר לא "ישבו שבעה" באופן ממשי על היוצאים לשאלה, אך רבות מהן הגדירו את היוצאים בשלבים הראשונים ליציאה כ"מתים" ונידו אותם מהמשפחה. במקרים מסויימים הנידוי המשפחתי מאריך ימים שנים רבות אחרי היציאה ואף נמשך במהלך מעגל החיים כולו. במקרים אלה הכאב גובר ומתעצם עם השנים, שכן הוא מלווה בקטיעת הרצף הביוגרפי של החיים – העובדה שילדיו של היוצא לשאלה אינם מכירים את סבם וסבתם החרדים מותירה צלקת כואבת ומדממת בלבם של היוצאים. במקרים אלה נבנה סיפור היציאה כאוקיינוס של סבל מתמשך. אולם, ברוב המקרים מתחדש הקשר עם המשפחה לפחות באופן חלקי לאחר חמש עד עשר שנים ממועד היציאה. היוזמה באה בדרך-כלל מהיוצא לשאלה עצמו והיא נענית קודם-כל על-ידי האם הנפגשת בחשאי עם בנה או בתה, ולעיתים גם על-ידי חלק מהאחים והאחיות. במקרים אלה הכאב שוכך קמעה, אולם גם היוצאים המחדשים את הקשר עם משפחתם מדגישים שקשר זה לעולם אינו חוזר לקדמותו.
הקריעה מהמשפחה משפיעה במידה רבה על אופן ההסתגלות של היוצא לשאלה למצבו החדש. Shafiir (1991), שאף הוא הציג את הניתוק מהמשפחה כתימה מרכזית להבנת תופעת היציאה לשאלה, טען כי ניתוק זה גורם ליוצא לשאלה תחושות קשות של בדידות, דווקא באחת השעות הקשות של חייו. היוצא לשאלה מתקשה לראות את עצמו כאינדיווידואל בעל ערך כאשר הוא אינו זוכה בתמיכה מהאנשים שאותם הוא מעריך, מכבד ואוהב. העדר התמיכה וההבנה מהמשפחה ומהחברים, הופך את היציאה מהחברה החרדית ואת ההשתלבות בחברה החילונית לחוויה שכרוכים בה בדידות, בלבול וכאב קשים מנשוא.
לסיכום ניתן לומר שכאנשים מאמינים וכבני משפחה התופעה אינה קלה להתמודדות. היא יוצרת קונפליקט מתמשך בין תחושת הקרבה לתחושת האכזבה, ההתרחקות והשוני, ולעיתים אף מלוות בתחושה של בגידה בין משפחת המוצא לבין מי שהחליט לשנות את הכיוון. בזמן בו טווח ההשפעה שלנו על צאצאינו אינו מקבל את התהודה לה ציפינו וילדנו בחרו לעצמם דרך אחרת ושונה משלנו שעל פי התפיסות שלנו ייתכן ומדובר בדרך שהינה קלוקלת ולא נכונה, אך כנראה שלאחר שניסינו לעשות כל שלאל ידינו בכדי להחזירם למוטב לא נותרה בידינו אלא זכות הבחירה בין ניתוק לקרבה. אם נזכור את ראשית הדברים בהם נכתב כי הסיבה לפריקת העול ברוב המקרים איננה חוסר אמונה אלא נסיבות חיים, יוקל עלינו מעט מהקושי שבהתמודדות על ידי ראיית הדברים בזוית ראיה נוספת.
דר' שרית ברזילאי הינה אנתרופולוגית, מייסדת שיטת סמ"ל לייעוץ פרטני וקבוצתי למודעות אישית, העצמה והכשרה המובילה בני אדם לבנייה מחדש של סיפור חייהם בכיוון של צמיחה, שמחה והגשמה. דר' ברזילאי חיברה את הספרים "סוד הסיפור המנצח: בעקבות סיפורי הצלחה" ו"לפרוץ מאה שערים". ליצירת קשר: מכון סמ"ל 050-5468700 :