רגש האדם דומה הוא לילד קטן: אתה רוצה למשוך את הילד לומר תהילים, אתה מבטיח לו סוכריה והוא הולך אחריך. הרגש אינו מוכן להכיר את ההגיון עד שלא יסכימו עמו. עד שלא יקבלו אותו ויכירו בקיומו. הוא אינו סובל לא התעלמות ולא הדחקה. הסברים אינם מענינים אותו. אבל אחרי שהוא נרגע ושקט יש כבר מקום לשכל. זוהי הסיבה, שחשוב כל כך להזדהות עם רגשות.

עוברים בני זוג על יד חלון ראווה שמוצגות בו נברשות. האשה נעצרת ומבקשת להתבונן במבחר, תוך שהיא מחווה את דעתה על הנראה, ומצפה לשמוע את חוות דעתו של בעלה. 'בשביל מה להתעסק עם זה?' רוצה הבעל לשאול. ההגיון אינו ממליץ על התבוננות זו; רכישת נברשת איננה אקטואלית בשבילם היות ורהיטים חיוניים יותר טרם נרכשו. ברם, היא כבר בוחנת ובודקת את הנברשות משל וכל הבית מרוהט, הפרנסה מצויה בשפע ורק נברשת חסרה לשלמות. היא יודעת שאין בכך הגיון כמוהו, אך ברגעים אלו - מסנוורים אותה רגשותיה והיא אינה זוכרת זאת כלל.
"אולי להסביר לה כמה זה בלתי מציאותי לקנות עכשיו נברשת?" חושב הבעל, אך היא מבינה זאת היטב, ממש כמוך. "אולי להבהיר לה שהעצירה הזו על יד חלון הראווה מגרה לחינם את הרצון?" אין זה הזמן לכך. האדם החכם ובעל הלב ישתף פעולה ויביע הזדהות עם התלהבותה. אמנם נכון, הנברשת הזו מתאימה ביותר לסלון שלהם, ואכן, כמו שהיא אומרת בדיוק, היא עשויה להוסיף רבות לחגיגיות של סעודות השבת. ההשתתפות וההסכמה, יש בכוחן להרגיע את הרגשות ואת הדמיון ולספק את הרגש. יתכן שלאחר ההזדהות ההדדית, היא בעצמה תציין שאין ההוצאה הזו מתאימה לנתונים שלהם כעת. אבל גם אם יהיה זה הבעל שיאלץ להעמיד דברים על דיוקם, יהיה זה הרבה יותר קל אחרי שהבין לרוחה.

רגש אל מול עקרונות רוחניים
גם כאשר מביע אחד מבני הזוג רצון, או בקשה שנוגדים את עקרונותיו של זולתו, או אפילו הלכה או מנהג בישראל, אל יסחף אחר הדחף הראשון להגיב בזעזוע ובסירוב מוחלט. ראשית יש להזדהות עם הרצון, להבין אותו, ואחר כך להביע את ההתנגדות. ההזדהות מציבה אותו באותו מתרס עם בן זוגו. הוא אינו נלחם בו ח"ו. הוא מדבר, כביכול, מאותו מקום בו הוא נמצא.
אנשים רבים חושבים שלהבין את הזולת משמעו להסכים עימו, אך אלו שני דברים נפרדים. למרות שאתה מבין אינך יכול להסכים. טעות זו רווחת בין אנשים גם כשהם עומדים מול זולתם וגם כאשר עליהם לאסור או להתנגד לרצון של ילדיהם. וכמה חבל. כאשר מבין הילד שאבא הבין אותו ולמרות זאת הוא אוסר, הרי שעליו לקבל את הדברים, ואין לו ברירה. אבל כשאבא בכלל לא הבין אותו – יש צורך לבכות עוד ועוד, להתווכח, לשכנע כמה מוכרח הוא את מה שאבא אינו מבין כי הוא צריך. התוצאה במקרים כגון אלו, או שהאב לבסוף נכנע ואו אז לומד הילד את השיטה כיצד לשכנעו, או שהאב נשאר בסירובו והילד מרגיש שאביו מרוחק ממנו, אינו מבין את צרכיו ואינו מפרגן לו הנאה. בכל מצב מקרבת ההזדהות את הצדדים ועוזרת להם לבוא זה לקראת זה ולפתור בעיות בדרך שתהיה טובה לשניהם.

ידידות עמוקה עם הבורא יתברך שמו
ולסיום אביא בזה את דבריו הנפלאים והמאלפים בינה של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זצוק"ל אשר דיבר בקדשו בבארו היטב את הסמיכות של הציווי האלקי "ואהבת לרעך כמוך" להמשך "אני ה'", על פי משל: יקותיאל ופלטיאל היו ידידים משחר ילדותם. בצאתם מגיל הילדות לגיל הבחרות גלו שניהם למקום תורה לאותה ישיבה ולמדו בחברותא עד שיצאו מהישיבה בקול ששון וקול שמחה. באותה תקופה בנו כל אחד את ביתו ושוב מצאו את מקום מגוריהם ולימודם באותה עיר, באותה שכונה, באותו רחוב ובאותו כולל. לאחר שנים כאשר בתוך בתיהם נשמעו קול צהלתם של יוצאי חלציהם נאלצו שניהם לצאת אל המחיה ואל הכלכלה, פתחו שניהם עסק במשותף וגם כאן ליוותה אותם ההצלחה.
מכורח העיסוק היו נאלצים מתקופה לתקופה להרחיק נדוד למדינת הים לשבועיים והיו מחלקים את נסיעותיהם כאשר יקותיאל נסע היה פלטיאל אחראי על ילדיו בשבת וכשפלטיאל נסע היה יקותיאל מבצע תפקיד זה.

באחת הפעמים כאשר יקותיאל שהה בגולה נפל אחד מאנשי השררה חלל ואנשי המשטר חפשו אחר הפושע הנאלח. אחד מעובדי העסק העונה לשם אחמד אחלאם היתה עינו צרה בהם והיה תמיד מייחל למפלתם ולמשבתם וכאן מצא בעל החוב מקום לגבות שטר חובו, הלך והלשין שראה במו עיניו את פלטיאל שולח יד באותו בעל שררה. פלטיאל נלקח מיד לבית המעצר, עבר חקירות ודרישות אך הוא בשלו "ידי לא שפכו את הדם הזה ועיני לא ראו". אך עדותו של אחמד אחלאם התקבלה ונידון למיתה. ביום בו הובל לגרדום, שב יקותיאל ממסעו, ובשמעו על העלילה המרושעת, כאב לו על קץ חייו של ידידו בנפש, אץ רץ למקום ביצוע העונש וצעק בקול לא לו "אני הרוצח!, אני הרוצח!" יקותיאל שהחבל כבר היה כרוך על צווארו שמע את הקול אך לא זיהה אותו שמח והבין ששופך הדם האמיתי נקפו לבו ומוכן לספוג את ענשו, אך כשראה שהצועק הוא לא אשר אלא ידידו הקרוב לליבו יקותיאל, לא אבה שהוא יעבור לעולם האמת במקומו, וצעק "לא נכון! אני הרוצח!" וכך נוצר ויכוח תמוה בין השנים כאשר כל אחד מהם נוטל את האשמה לעצמו ויהי הדבר לפלא. אנשי החוק לא רצו ליטול את נפשות שניהם כי ידעו שרק אחד הרג ולא שנים, כי כך היתה גירסתו של אחמד ולא ידעו מה לעשות. דבר המשפט המשונה הגיע למלך וזימן הוא את שניהם. כאשר דיבר איתם נוכח לראות ששניהם אנשים ישרים ואין העלילה מתאימה להם כלל וכלל, והבין שהמלשין בדה את הסיפור מלבו, הוא הורה להענישו ולהטיב לשותפים וכה אמר להם "אני מתפעל מהידידות העמוקה השוררת ביניכם, עד כדי מוכנות למסור את הנפש לזולת, במטותא מינייכו, בקשה אחת לי אליכם ואנא מלאו זאת, שתפו אותי בידידותיכם!".
וכה סיים הרה"ק מרוז'ין את דבריו "אם תקיימו את הציווי של 'ואהבת לרעך כמוך' אומר השי"ת 'אני ה' שתפו אותי בידידותיכם".
אם בחברים הדבר אמור, על אחת כמו וכמה בבוני בית נאמן בישראל החיים בשלום ובשלוה ובידידות אמיתית שבביתם שרויה השכינה בוודאי ובוודאי יזכו להיות ידידיו של הבורא יתברך שמו.