עבודת המידות בזוגיות
קוראות יקרות!

בחרתי לכתוב הפעם על עבודת המידות בין בני הזוג, למרות שכבר נכתב הרבה בנושא על ידי רבים וגדולים ממני. יתכן ותאמרנה שאין הרבה לחדש אך מטרתי היא להציג את הדברים מזווית שונה במקצת.
הנושאים בהם ברצוני לעסוק מוכרים לכולנו אך בכל פעם מופיעים בארמוננו הקט והמאושר בדרך שונה ומאתגרת. לכן, ברצוני לקחת אתכן למסע משותף כדי להתקדם ביחד ולעלות במעלות השמחה והאהבה.

 לפני שנצא עלינו לקחת בחשבון שני דברים:
א. המקרים שאביא בפניכן לקוחים מחיי היום יום אך אינם קשורים בשום מצב למקרים שאירעו אצלכן. כל דמיון בין המקרה למה שאולי קרה לכן הוא מקרי בלבד.
ב. כיון שלא כל פתרון שיובא כאן מתאים לכן, הצטיידנה בבקשה בשני סלים ושמנה אותם אחד לימינכן והשני לשמאלכן. בסל מצד ימין שמנה את הדברים המתאימים לכן ושאתן רוצות לקחתם לבתיכן. לסל השמאלי זרוקנה את הדברים שאינם מתאימים לכן.
ועכשיו נצא לדרך, בהצלחה.

כאשר חזרה מיכל מהעבודה בשעות הצהרים המאוחרות ראתה את בעלה דוד יושב על הכורסא וקורא עיתון. היא שיערה שהוא חזר מוקדם וכך מצא זמן לקרוא.
המילים הראשונות שיצאו מפיה בהיכנסה היו:
 "איזה יום קשה היה לי אני ממש מותשת."
דוד ענה מיד וללא היסוס:
 "לכי לנוח ואני אחמם את האכל ואערוך שולחן וכשאהיה מוכן, נוכל לשבת לאכול  ביחד."
   מיכל נפגעה עד עמקי נשמתה למשמע הצעתו הנדיבה והמתחשבת של דוד בעלה.

אין לי ספק שמקרה כזה או דומה לזה המוצג כאן אירע באיזשהו שלב בחייכן (גם בביתי). יתכן שנסינו לחשוב מה קרה  ויתכן ש"סתם" נפגענו כמיכל ולא נסינו לעבוד על עצמנו.
השאלות שאנו שואלות את עצמנו במקרה כזה:
א. מדוע נפגעה מיכל?
ב. לְמה צפתה מיכל מבעלה?
ג. מה הבין דוד מדבריה של מיכל?
ד. האם התכוון דוד באמת לעזור למיכל?

אין לי ספק שדוד התכוון באמת לעזור למיכל ובכל זאת קרה כאן דבר הפוך לגמרי. כדי להבין מה קרה עלינו לנסות ולהבין מה שמע דוד מדבריה של מיכל. תאמרנה שהדברים פשוטים מאד משום שאנחנו הנשים יודעות מה אנחנו אומרות ולמה אנחנו מתכוונות. אך הבעלים שלנו, מה לעשות, לא בנויים כמונו, לא חושבים כמונו ולא מגיבים כמונו. גם המילים שהם שומעים מפינו בעלות מובן שונה מהמובן שאנו מייחסות להן.
ובכן, הכלל הראשון החשוב לזכור לאורך כל הדרך, הוא, בעלי שונה ממני ולא כל דבר שעבורי הוא מובן מאליו, מובן גם לו. לדעתי שגתה כאן מיכל בחושבה שדוד הבין את  צפיותיה. היא חשבה שהוא כמוה בשעה שהוא בא הביתה מותש זקוק לאותה עזרה שהיא זקוקה לה. אנחנו מבינות את מיכל ויודעות שמיכל צפתה שדוד יבקש ממנה לשתף אותו משום שזה מה שאנו היינו מצפות מהבעלים שלנו שיעשו.
אך כיון שהבעלים שלנו שונים מאתנו נוצרת במקום זה אי הבנה ויתכן אפילו כעס.
יתכן מאד ומיכל נפגעה משום שדוד לא רוצה לשמוע את הקיטורים שלה ולכן שולח אותה מהחדר כדי שיהיה לו שקט.
באנה ננסה לבדוק מה הבין דוד?
הגבר, לא כמו האשה, כאשר הוא נסער, כאשר עובר עליו יום קשה או סתם בחזרתו מהעבודה, זקוק לרוב, לפסק זמן. לכן מה שיעשה הבעל שלנו, הוא "יתבודד" יקרא, ילמד או ילך לנוח כדי לעשות את המעבר בין מקום העבודה לבית, בין התקרית להמשך הדרך, ובזמן זה הוא ינסה לעבד מה שקרה ואז יהיה פנוי לבת זוגו. אז כאשר אני אפנה אליו ואשאל מה קרה? מה מציק לו? על מה הוא חושב? יענה לי בשקט ואולי לפעמים בכעס: "עזבי אותי אני לא צריך עזרה, תני לי מנוחה, תשתקי" ולפעמים יעבור גם לביטויים קשים כאשר מקרה כזה יחזור על עצמו.

כאן, במקרה שאנו הנשים, כמיכל, זקוקות דווקא לשיתוף רגשי נפגשות עם הבעלים, השונים מאתנו, בדרכי ביטוי לא נעימות ולפעמים אף כואבות מגייסות לצידנו  לעתים את מידת הכעס שממנה אנחנו
כל כך רוצות לברוח.
לדעתי ההבדל בין דרכי ההתנהגות שלנו לאלה של הבעלים שלנו, נובע מעצם מעשה בריאת אדם וחוה שהוא הבסיס לזוגיות שלנו בהווה ושל אלה שבעתיד.
אדם נברא ראשון והיה (גם אם זמן מועט ביותר) לבד מרגיש שהוא יכול להתגבר על החוויות הקשות שהוא עובר – לבד, בעוד שחוה אמנו באה לעולם של שניים ומרגישה צורך לשתף כדי להגיע לאחדות. סבה נוספת שיכולה להביא למצב זה: הגבר בדרך כלל הוא יותר שכלי והאשה יותר רגשית. לכן יתכן שהוא חושב שיוכל להתמודד עם הקושי, המעבר ממקום למקום - לבדו, ואילו האשה זקוקה לשיתוף רגשי כיון שהרגש  בדרך כלל שולט אצלה יותר. לכן, מיכל צפתה שדוד יבקש ממנה לשתף אותו בהרגשותיה ובעצם ההקשבה יקל עליה, מה עוד שהוא גם יוכל לשתף אותה בהרגשותיו. כאשר דוד שלח אותה לחדר לנוח הוא עשה בדיוק מה שהוא היה מצפה שאשתו היקרה תציע לו – תתן לו מנוחה עד שישוב לעצמו. דוד לא ידע, משום שהיא לא אמרה לו מה היא רוצה ממנו, וכי כיצד ידע? האם הוא נביא?
 אנו עושות לעתים אותו דבר כאשר אנו יוצאות מתוך הנחה שהבעל שלנו הוא כמונו והוא "צריך" להבין את כוונותינו. לדעתנו - הבעל היקר שלנו הוא גם כמונו וגם קורא מחשבות ולכן צריך להבין מה אנו רוצות. בנוסף לזה עלינו גם לחשוב האם המונח "עזרה" הוא שווה לגבי הבעל והאשה: לכל אחד מאתנו מילון מושגים משלו ובהחלט המושג "עזרה" אצלנו שונה מזה של הבעל שלנו. הבעל כאשר הוא שומע מילה זו, חושב בדרך כלל על עזרה טכנית משום שהוא יותר מחובר לתחום זה ואילו אנו לפעמים חושבות על עזרה טכנית אבל במקרים רבים רוצות פשוט את ההקשבה. הבעל שלנו הוא יותר תכליתי ולכן ינסה מיד למצוא פתרון תכליתי לקושי שלנו. יתכן וזו הסבה שדוד שלח את מיכל לחדר. לכן, במידה ואנו זקוקות לעזרה, הדבר הפשוט ביותר לעשות, הוא, לבקש מה אנו רוצות: עזרה טכנית, שיחה, שיתוף או כל דבר אחר. כך גם על הבעל היקר לנו לעשות ובמידה ואנו לא מבינות מה הוא רוצה – פשוט לשאול.
המפגש שלנו עם בן הזוג שלנו הוא המקום לתיקון המידות, זאת אומרת: במקום לחשוב שהוא עומד נגדינו וחושב רק על עצמו, נאמר לעצמנו קודם כל: הבעל שלנו אף פעם לא נגדינו ואם הוא לא עונה על צפיותינו זה רק משום שאנו לא הבהרנו את עצמנו מספיק. כמו כן אף פעם לא ננסה לשנות אותו ולגרום לו שהוא יהיה כמונו:
א. משום שאין לנו רשות לשנות את בן הזוג שלנו כשם שאין אנו רוצות שהוא ישנה אותנו.
ב. בן הזוג שלנו כאשר הוא יהפוך להיות כמונו, לבטח לא יוכל להיות עצמו אלא העתק שלנו ואנו לבטח לא רוצות בזה. רעיון זה הובא בפי הרבי מקוצק בצורה נפלאה:

אם אני- אני   ואתה – אתה
הרי אני – אני ואתה – אתה
אבל אם אני – אתה
ואתה – אני
הרי שאני לא אני  ואתה – לא אתה.

כאן אני נוגעת בקושי הגדול שלנו, להפנים את הרעיון שלכל אחד אישיות משלו, לכל אחד מהות משלו ואין הדבר בידינו לשנותו גם אם נרצה ביותר. אולי היה לנו הרבה יותר קל לחיות עם בן זוג שתכונותיו  כשלנו אך אז בודאי לא יכולנו לבנות בית בהרמוניה כזו שאנו יכולות לבנות היום. אם ננקוט בגישה שבן הזוג שלנו חושב כמונו, מדבר כמונו ומתנהג כמונו יהיה לנו קשה מאד לבנות את הבית שאנו רוצות לבנות כי זה לא בן הזוג לו נישאנו. מדוע זה כל כך קשה לנו? משום שאנו מעמידות את עצמנו במרכז. אם נעמיד את הזוגיות במרכז וננסה להתקרב זה לזה נעמוד במבחן הבגרות שלנו האומר שלא אני החשוב, אלא העניין שלשמו אנו רוצים לבנות את הבית חשוב. כאשר יעמוד הבית במרכז נוכל לשקול כל מקרה הנקרה בדרכנו לאור הבית שלנו ולא לאור מה שאנו (הנשים או הבעלים) רוצים.
לסכום נוכל לדמיין את הדרך האידיאלית לבנות את הספור של דוד ומיכל. הם יושבים ומתקשרים ביניהם כדי ללבן את המשמעות של המילים היוצאות מפיהם. כאשר אנו יושבים ומשוחחים זה עם זה אנו לומדים להכיר זה את זה וכל נוכל להימנע מעימותים הנובעים מאי היכרות או מאי הבנת השפה אותה אנו מדברים. אז, כאשר תשוב מיכל הביתה ותאמר שהיה לה יום קשה תוכל השיחה להיות כמו זו:
המילים הראשונות שיצאו מפיה בהיכנסה היו:
 "איזה יום קשה היה לי אני ממש מותשת."
דוד ענה מיד וללא היסוס: "במה אני יכול לעזור לך?"
או:
המילים הראשונות שיצאו מפיה בהיכנסה היו:
 "איזה יום קשה היה לי אני ממש מותשת. יש לך כמה דקות להקשיב לי?"
דוד ענה מיד וללא היסוס: " כן שבי וספרי לי"  או "כן אבל בעוד כמה דקות"

אך מה שנדרש ממיכל אז, הוא לקבל מה שאמר לה דוד ולהיענות לו.

אין לי ספק שאנו יכולות, מי בדרך יותר קלה ומי במאמצים גדולים יותר, להגיע לדרך הטובה ביותר כדי למנוע אי הבנות ולישר את ההדורים. מה שלדעתי עלינו לעשות הוא לחשוב יותר על הבית שאנו רוצים לבנות ביחד ולא רק על עצמנו. נדרשים כאן הרבה אורך רוח, סבלנות וסובלנות מאתנו ומבן הזוג שלנו וכך נוכל להתקדם ביחד ולא לבד עם עצמנו.
באנה נקח אתנו צידה לדרך:

אנחנו יכולים להחליט:

להבין  במקום לכעוס

להדגיש חיובי  במקום לבקר

לשתף  במקום להסתגר

להתייעץ  במקום לדרוש

לבקש עזרה  במקום לבוא בטענות.

בברכת הצלחה

מקלר הדסה