סיפורה של גב' רחל משולמי
מאת: הילה בן ישי, עוסקת באבחון, יעוץ וטיפול הוליסטי ומתמחה בהנחיית נישואין במרכז י.נ.ר.
"זה היה במוצ"ש אור ל-י"ט מנחם-אב תשס"ו, בזמן מלחמת לבנון השנייה בה נטלו חלק שנים מבני, אחד כטייס מסוקים ואחד כטנקיסט. לבי היה רגוע. יצאנו בעלי ואני לדשא שליד ביתנו, כדי לתכנן שבוע חופשה לאחר שנת עבודה מאומצת. לצד הכביש ראינו מכונית עוצרת, ושלושה לובשי מדים יוצאים ממנה. מיד חשבתי – למי הם יכולים לבוא להודיע? מי מהתושבים יצא למילואים? הם התקרבו אלינו, ואז לפתע הבנתי ואמרתי לבעלי בבהלה: הם באים להודיע על עמשא! מיד פתחתי בריצה לכיוון הבית, אך תוך כדי כך אמרתי לעצמי: לאן את בורחת? התמודדי! חזרתי ופניתי אליהם: באתם להודיע על עמשא?... זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי".
במלים אלו פותחת רחל משולמי את הסיפור על הניסיון הקשה בחייה: נפילת בנה, עמשא ישראל, הי"ד, במלחמת לבנון השנייה, בדיוק שנה לאחר שגורשו מהישוב נצרים בגוש קטיף.
רחל היא אם למשפחה ברוכת ילדים וסבתא למספר רב של נכדים, כן ירבו, המתגוררים ברחבי הארץ, מאילת בדרום ועד כפר זיתים שבצפון, מורה ומנהלת ביה"ס בפנסיה, מנחת נישואין ומנחת קבוצות, תלמידת י.נ.ר.
"הרגשתי שאני צוללת לתוך תהום בלי תחתית, הרגשתי לחץ נוראי בחזה, לא ידעתי איך אעמוד בזה, ואז החלטתי להתעשת ולקחת על עצמי תפקיד, לבדוק למי צריך להודיע, כיצד להודיע... כך גם בחרתי להתמודד מיד לאחר הגרוש הכואב מנצרים, כשהגענו לתחנת הביניים לישוב אריאל שבשומרון. גם אז החלטתי לא להתעסק יתר על המידה במה שהיה, אלא להתמקד ביחד עם צוות המורים בהקמת ביה"ס בתנאים לא תנאים, כדי שלילדים תהיה מיד מסגרת לימודים.
דרך התמודדות זו קבלתי עוד מבית הורי ז"ל ששרדו את השואה והגיעו לארץ בגפם, ללא כל קרוב שיתמוך בהם. הם הקימו ישוב חקלאי בתנאים קשים ביותר, אך מעולם לא התלוננו, תמיד בחרו להתרכז במשימה הבאה. הייתי בת שבע כשנפטר אחי היחיד בן השנתיים. אבא ז"ל אימץ אותי אל ליבו ואמר: "השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך". מילים אלו נטעו בי יכולת להתייחס במבט אמוני לכל מה שעובר בחיים.
קהילת נצרים בתוכה גרתי עסקה לאחר הגירוש בחיפוש האתגר הבא. לנגד עינינו עמדו דברי חז"ל: "לעתיד לבוא בת קול מפוצצת בראשי ההרים מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו". המגמה שלנו להיות שותפים בבניה ובעשייה גם כשהמהלכים מתרחשים בדרך שאנו לא מבינים, וכך לאחר חודשיים באריאל עברנו לישוב 'יבול' שבדרום המשתייך למועצה אזורית 'אשכול' כדי להקים ישוב חדש. קבלת הפנים באשכול היתה מאוד חמה ואוהבת, למרות שקודם לכן הם צידדו בפינוי גוש קטיף ומחאו כפיים לגרוש, בכל זאת קבלו אותנו בזרועות פתוחות . הרגשתי כאילו הקב"ה מחזיק בציציות ראשנו ועוקר אותנו למקומנו החדש, לצד השני של הגדר, כדי שנגלה כי למרות הכל "אנשים אחים אנחנו". בעלי, שיחי', היה שותף פעיל ונלהב בתכנון המהלך של הקמת ישוב בחולות חלוצה, אך לאחר זמן קצר התברר שבאופן אישי התיישבות זו אינה מתאימה לו, והצער על הגירוש מנצרים הציף אותו והיקשה על תפקודו. דווקא נפילתו של עמשא הזרימה בו כוחות חדשים ונתנה משמעות חדשה לחייו. הוא הרגיש כאילו היה שותף לעמשא במעשה ההליכה לעקידה. את מקום תחושת הכעס על הגירוש, תפסה תחושת מחילה, "כיוון שלקה – אחיך הוא". הקשיים בהם נתון עם ישראל מחייבים אותו להתחזק, ולכן החליט לחפש מקום חדש בו יוכל לתרום ולפעול. כך הגענו לפני כשנתיים וחצי לישוב מבואות יריחו בבקעת הירדן, אשר באופן סמלי צמוד לבסיס בו שרת עמשא וממנו יצא לקרב בלבנון, ונטענו במקום מטע תמרים גדול על לזכרו.
במהלך השבעה הצער הגדול ביותר שאותו התקשיתי להכיל היה, כשחשבתי על יונת כלתי, האלמנה הטריה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה ונשארה לבדה מול משימה לא פשוטה, וכבר אז אמרתי לה שנחמתי תהיה כאשר תזכה לבנות את ביתה מחדש. ואכן, בחסדי ה' יונת מצאה זיווג מתאים ושנה לאחר לידתה של הבת טוהר אביגיל התחתנה בשנית. הרגשתי שחיתנתי בת וקבלתי חתן חדש, ואנחנו, ב"ה, בקשר תמידי.
אנשים רבים באו לנחם, אך הבנו שאת עיקר הכוח אנחנו שואבים מה'ביחד' המשפחתי שהתעצם מאוד לאחר האסון, ולכן החלטנו להיפגש כל המשפחה, מלבד בשמחות, לפחות פעמיים בשנה, בחוה"מ פסח ובחוה"מ סוכות. ביום האזכרה אנו משתדלים לעשות משהו משמעותי: לפני שנתיים הכנסנו ספר תורה בישוב איתמר לזכרו, ולפני שנה חנכנו אתר תיירות במעיין ליד הר ברכה. השנה , אי"ה, נקיים טקס פדיון פירות נטע רבעי במטע התמרים על שמו.
חברים ספרו סיפורים מופלאים על בננו עמשא, ואנו נדהמנו לשמוע על עזרה לזולת במתן בסתר, על מסירות לתפקידו כחייל, על עצירה קבועה בכבישים ליד רכב תקוע כדי לעזור, על מטבעות של שקל השמורות בכיסיו דרך קבע לצדקה, על התבררות רוחנית מעמיקה, על דאגה לתפילות במנין, על הקראת דברי הרמב"ם בשעת יציאה למלחמה ועוד ועוד, עד שהרגשנו צורך לגשת לקברו הטרי ולבקש ממנו מחילה על שלא הכרנו ולא הערכנו אותו כראוי. דבר זה הוביל אותי לתובנה שעלי להעמיק ולהרחיב את הקשר עם ילדי.
לאחר שנה בה נעזרתי בשיחות עם עו"סית, החלטתי לפרוש מעבודתי כמנהלת ולהקדיש יותר זמן למשפחה. למדתי אימון במכללת בית וגן ובמקביל הנחית נישואין בי.נ.ר בשתי מסגרות אלו קניתי כלים משמעותיים להקשבה ולהכלה של הזולת וכלים להעצמת הזוגיות, שמאפשרים לנו לחזק את הקשר ולהתמודד עם משבר השכול בצורה נכונה וטובה. המחשבה שנפילתו של בננו עמשא, הי"ד, ארעה בדיוק בתאריך הגרוש, גורמת לי לתחושה שמשהו אלוקי ולא מקרי התרחש, "כל גליך ומשבריך עלי עברו", הצירים התכופים שעברו על האומה בעוצמה כה רבה, מעידים כי הוויה רוחנית חדשה הולכת ומופיעה בעולם: "הנה ימים באים... והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם... כי אם לשמוע את דברי ה'", ואנחנו זוכים במכאובנו הפרטי להיות שותפים במשא הכלל.
מעבר לזה, היום אני מבינה, שכדי להתגבר על קושי, על האדם להתאמץ ולגיס מתוכו כוחות שלא ידע קיומם, ודווקא האובדן הוא זה שמביא לצמיחה ולגדילה. ואולי בזכות זה המגורים במבואות יריחו בשני קרוואנים שקצת מרוחקים זה מזה, ממלאים אותי בתחושת סיפוק.
תגובות לכתבה תתקבלנה בשמחה:
הילה בן ישי דוא"ל [email protected] , טל. 052-7637257