מה עלינו לשקול טרם נפתח בשיחה עם בן זוגנו?. האם אנו חייבים לגולל בפניו הכל, או ישנם דברים שצריך להסתיר?. זה לגיטימי ששיחה הנועדה לקבלת תמיכה, תיצור את ההיפך המוחלט?
"ולא יעלימו זה מזה"-זהו אחד המשפטים היותר מפורסמים שמופיע ב"שטר התנאים"-האירוסים.
במעמד קריאת השטר, בטקס האירוסים, בני הזוג העתידיים עדיין נמצאים במכסימום ההסתרה ההדדית. כל אחד מהם נמצא בשלהי תקופת "הבירורים", שבה הם מנסים להציג את הפנים החיוביות ונצבעים בהשפעת התקופה. הם ובני משפחתם מדגישים את גדלות המשפחה, היא עצמה ולדורותיה, מאזכרים את הקרובים הבולטים שהם דומיננטיים בתוך המשפחה, משתדלים ליפות מעט את עובדות החיים גם את אלה שהן פחות זוהרות ופחות אטרקטיביות ומשתדלים עד כמה שניתן להסתיר ולהחליק נתונים פחות נעימים ברקורד האישי או המשפחתי. והפלא שכל התיאור הזה מוצג כרקע בעת קריאת המשפט "ולא יעלימו זה מזה".
צריך לומר כי התנהלות זו אמנם בולטת מאד בתקופת התקשרות בין המשפחות, ובהליכי הקמת המשפחה החדשה. אבל לא ניתן להתעלם מכך שהיא אינה מוגבלת אך ורק לתקופה זו, אלא מצויה בחיי היומיום של כל אחד מאתנו.
הצורך בתדמית
זאת בכל התחומים, ולאו דווקא בהקשר המשפחתי של החיים. כאשר אנחנו פוגשים אדם שאינו מכיר אותנו, ופותחים עימו בשיחה, אנחנו מאד נחמדים אליו, מאד חינניים, שופעים ידידות, ומשתדלים להפיק מתוך עצמנו מכסימום של חיוכים רחבים ומסבירי פנים, נעימות מופגנת עם הרבה מאד הכרת תודה על כל סיוע פעוט שמושיטים לנו.
הסיבה להתנהלות זו, אינה רק שיקולי התועלת שאנחנו מצפים להפיק מדו שיח זה, אלא בעיקר העובדה שבאדם מוטבעת מטבע ברייתו, תכונה של צורך בתדמית. עניין זה הוא מצד אחד חיובי, שכן הוא מהווה גורם מלכד חברתית, וממריץ את האדם להתנהל בדרך שתהפוך אותו ליותר מקובל בחברה ובמשפחה, ובמתכונת שתזכה אותו בהערכה ובתדמית חיובית. יש לזה השלכות גם בהקשר הרוחני-יהודי, שכן ממילא הדבר מדרבן אותו לעשות דברים חיוביים וטובים, וזה כולל גם את הדחיפה להתנהג כיאה וכיאות מבחינת הקפדה על שמירת מצוות, מידות וכו' אך כמובן שבעקבות נטיה זו מתגלה גם חיסרון, שכן תכונה זו גורמת לו לחשוב על קיום המצוות כאשר בחשיבה מעורבות גם הציפיות החברתיות, והרצון לעשות רושם חיובי על סביבותיו, בכך הוא כמובן מחסיר ב"לשמה" שהוא החלק המרכזי בקיום מצוות. (אבל זה עדיין לא מבטל את חשיבות המעשה הטוב, שהרי "מתוך שלא לשמה בא לשמה"). ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם: (מתוך "פירוש המשניות" לפרק "חלק"' בסנהדרין) "כי עתה רוב בני האדם, מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם". כלומר התמריץ החברתי הוא זה שמביא את האדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכים ישרות. מה שאומר כי חלק משמעותי ממה שאדם משקיע בחייו, בעבודתו ובמאמציו בחייו הפרטיים, כמו העמל לפרנסתו, בנין ביתו ועוד דברים מרכזיים בחייו, נובע -מבלי שהוא מבחין בכך במודע- מהרצון להיות מכובד ומקובל על החברה, ואהוד על סביבותיו". הרמב"ם מדבר לא רק על ה"עשה טוב", אלא גם על "הסור מרע", מניעת השלילה, ועל כך הוא אומר, כי הרבה מבני האדם נעצרים מלבצע את דחפיהם החזקים ביותר, מיראתם שמא "ישיגו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהיה לו שם טוב".
מדברי הרמב"ם אנחנו למדים כי לצורך בתדמית יש יתרון גדול, והוא מתבטא גם בכך שצורך זה של השגת תדמית חיובית גורם שאדם חושב פעמיים מה לומר לזולת, וממה להמנע מלומר. לכן בני משפחה בתחילת נישואיהם מאד מאד מחושבים, כאשר הם מבקשים להשמיע את מה שעל ליבם, וגם בדיווחים ההדדיים על מה שעבר עליהם, כאשר הם שוקלים בכל דבר שנאמר האם הוא יתקבל כחיובי או להיפך. הם זהירים במידה מרובה בכל אמירה והערה ומשקיעים מחשבה ומאמץ כדי לשוות למעשיהם ולדבריהם אופי חיובי ובונה ולא שלילי והרסני. אבל ככל שהם מכירים זה את זה יותר ויותר, ונהיים יותר "היימיש", כפי שעמא דבר, כל זה מתפוגג אט אט, הם שוקלים פחות את דבריהם, והמנגנון האוטומטי שהזהיר אותם מלומר דברים שאינם מועילים לדו שיח או לתדמית האישית מתרופף והולך. ואז הם עלולים לומר דברים שמן הנכון היה שלא יעלו על שולחן המשפחה, וגם לא על דל השפתיים. זאת בשל הנזק שהם גורמים לשיח המשפחתי.
הסרת המסכות
ההתרופפות באה, משום שבשלב זה של ההיכרות היותר קרובה והתחושה של מובן מאליו, הרצון לתדמית חיובית שמאד פועל על האדם כאשר הוא נמצא מחוץ למשפחה, מאבד את כחו. כל זה לא משום שהתדמית החיובית בבית אינה חשובה עוד, אלא משום שכל אחד מבני הזוג בטוח במחוייבות של "השותף" כלפיו, וסבור כי התמיכה בו –ובכל מעשיו- אמורה להמצא בכיסו. ומאידך הוא גם פחות תולה תקוות כי מעשיו או דבריו ישפיעו דרמאטית על האווירה, שכן הוא מעריך, שבשל הקשר ההדוק שנוצר והחשיפה הרבה בעקבותיו, כבר מכירים אותו על מעלותיו וחולשותיו, והוא "כבר לא יכול לעשות הצגות".
אך צריך לומר שאין זה כך. הצורך -והתועלת- בזהירות בכל מה שאנחנו מוציאים מפינו ובשיקול דעת נבון לפניו, מצוי גם בתוך המשפחה, ולא רק בשלב הראשון של הקמתה. הדימוי בבית ממשיך להיות חשוב, גם כאשר המשפחה כבר נכנסת למסלולה הרגיל, כבר נולדו ילדים והכל עסוקים במרוץ החיים הבלתי נגמר, כל אחד בדרכו. אולי להיפך, בתוך הבית הדימוי חשוב אף יותר מבחוץ, וזאת משום שמה שקורה בבית חשוב יותר ממה שקורה בחוץ.
בהקשר זה צריך להזכיר את אחד הדברים החשובים שהורו לנו חז"ל (באבות דרבי נתן, פרק ו'): "בזמן שבא אדם לבית המדרש ולא היו נוהגים בו שם כבוד, או שעירער (התקוטט) עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חברי. כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו. מפני שבוזה את עצמו, ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד, עומדת ומשחקת עליו". מסיר על כך רבינו עובדיה מברטנורא (אבות פרק א' משנה ה'): "מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו, אף היא מבזה אותו בליבה". דהיינו תדמיתו של הבעל עשויה לרדת בעיני אשתו, והדבר אינו מוסיף לבנין המשפחה. כאשר הוא עצמו, על ידי דבריו והדיווח הלא הכרחי שהעביר, גורם לכך.
חכמינו מלמדים אותנו בדברים אלה, כי גם בתוך המשפחה אנחנו מזהים באופן ברור, שבני זוג, דווקא במצב ידידותי, שחשים שהקשר במשפחה מעולה, והיא נבנית על קרקע יציבה ובנין בריא, הם עשויים להשמיע זה באוזני זה, את השטויות והטיפשויות הגדולות ביותר, שהם יכולים להפיק מעצמם. והכל מתוך כוונה טובה של כביכול הידוק הקשר.
דיווחים לא רלוונטיים
מתוך הרגשת יציבות במשפחה, אחד מבני הזוג עלול לספר על התנהגות חריגה שלו בתקופת ילדותו, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם, או על דברים מעט ביקורתיים שההורים השמיעו ביחס אליו בילדות הרחוקה והם שמורים איתו עד היום. לפני שמשמיעים דברים מסוג זה, צריך לשקול את האפשרות שהדברים שנאמרים לא בהכרח תורמים ובונים, ובטח שזה לא יחזק את היחס וההערכה החשובים מאד בבנין בית. לעיתים דיווח כזה על תקרית שעברה על הבעל או האשה מחוץ לכותלי הבית, ושבמסגרתה אמרו דברים מסויימים וספגו עלבונות, עשוי לגלוש לתגובות שיש בהם פגיעה אישית, על אף שהדברים נאמרים ברוח טובה וידידותית, כשהם חפים מכוונה לפגוע. למשל שהאשה שומעת את הדיווח של בעלה על הארוע הקשה והמביך שעבר עליו בחוץ, היא נוזפת בו על מעשיו, כמובן שלא בהכרח מתוך כוונה לפגוע, ואז הבעל שציפה לתמיכה נעלב וחש כאילו רעייתו מצטרפת למי שביזו אותו, ועל-כך הוא מגיב בחריפות ועלולה להתפתח תקרית מיותרת. זה היה יכול להימנע אילו נחסך הדיווח הלא הכרחי של הבעל על תקרית שעברה עליו בחוץ. הוא אם היה שוקל, היה מבין שהדיווח לא תרם דבר להרמוניה הביתית, ואל לו לחשוש שעובר על ההתחייבות ב"שטר התנאים" של "ולא יעלימו זה מזה". המתייחסת לדברים רלוונטיים לבית ולקשרים בו, ולא לארועים לא משמחים שעוברים על כל אחד מאתנו בשלב זה או אחר.
סיבות הדיווח
הסיבה שהבעל התפתה במקרה זה לגולל את חוויות יומו, היא התחושה שבבית קיימת הרמוניה, פתיחות נהדרת והשראה של עודף בטחון. מתוך מצב זה של אווירה טובה ובטוחה, מנגנון הטבעי של זהירות בדברים שאנחנו מוציאים מפינו נרדם, ולא בחן מה כן לומר ומה לא לומר. והכל מתוך הנחה "שאנחנו מאוחדים במחשבותינו ורצונותינו המשותפים".
לעיתים זה לא רק חוסר הזהירות מביא אותנו לדבר את מה שלא צריך ולא תורם, אלא קורה גם שאדם חש שהוא מאד זקוק לתמיכה מתוך משפחתו, והמהלך של איסוף התמיכה עובד בצורה שהוא משמיע השמצות עצמיות כגון: הבעל טוען כי אינו מוצלח וחוזר על אמירה זו שוב ושוב, כדי "לסחוט" אמירות הפוכות, תמיכה מוחלטת, והתייצבות מאחוריו, שדרושה לו רגשית ביחוד אחרי החוויה שעבר. לעיתים גם בן הזוג המדבר יורד לפרטי פרטים של הנושא שבו נכשל כשלון חרוץ, אם משפטים אלה ייאמרו בחברה, הם עשויים להשמע כענווה וכ"כנות" אבל במסגרת המשפחתית, שהיא מסגרת רגישה, כאשר הדברים חוזרים על עצמם, הם עשויים לחלחל. בן הזוג עשוי להשתכנע כי אלה אכן פני הדברים, ומה שאומרים על בן זוגו אכן קולע למטרה ומגדיר אותו נכון. בעקבות זאת הוא עשוי להפנים את נחיתות שותפו לנישואין, ואף לפתח כלפיו יחס של זלזול. הליך שאינו דרוש כלל ועיקר, כי ניתן בנקל להמנע ממנו, ואין בהמנעות מהדיווח משום "העלמה" שסותרת את המחוייבות המשפחתית.
למרות שמאד מקל לחלוק עם בן הזוג את המאורעות הקשים ולשוחח על טעויות, השפלות ועל רחשי הלב, אך חשוב לזכור שהתענוג הריגעי צפוי לגבות מחיר יקר ולהוריד את ערכו בעיני בן זוגו על זה נאמר: "יצא שכרו בהפסדו". לכן עדיף שימשיך לנהוג בדרך של שיקול דעת לפני שהוא מדבר, ותמיד ישקול האם להציג את הדברים, ואם כן האם לדווח עליהם בפרוטרוט.
דיבור מיותר
היבט אחר של דיבורים מיותרים, הוא אמירות קשות שאחד מבני המשפחה משמיע באוזני השני, כמובן ב"עידנא דריתחא". למשל כאשר האשה שמעה את בעלה מטיח בה הערכות לא מחמיאות לא מבינה, וגם נותנת ביטוי לתמיהתה בשאלה המתבקשת: "הרי אתמול אמרת את ההיפך הגמור, השמעת דברים הרבה יותר חיוביים". ואז משיב הבעל, כשהוא נתון בתוך הרתיחה: "מה שאני אומר עכשיו זו האמת, ומה שאמרתי אתמול בא בגלל שמדריך הנישואין אמר לי לדבר בצורה כזאת". כמובן שאצל משפחה כזאת יקח לבעל שנים רבות, עד שאשתו תאמין לדברים היותר חיוביים שיצאו מפיו.
והרי לך עוד אמירה שלא ייחסנו לה אולי חשיבות ומשקל מיוחדים, אבל הם עשויים להשפיע על חיינו לתקופה ארוכה, אולי לכל החיים, ולהעיב על האושר המשפחתי, שלנו ושל ילדינו, שכן נזק אף פעם אינו נעצר בהורים, אלא מחלחל לדור הבא, ולעיתים משליך גם על זה שאחריו.