גיל הנישואין במקורות חז"ל ובפוסקים | מרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה
מרכז י.נ.ר

גיל הנישואין במקורות חז"ל ובפוסקים

כניסה למשתמשים 18/06/2024 י"ב סיון תשפ"ד

ראובן האס

גיל הנישואין במקורות חז"ל ובפוסקים

29.08.2010

 

רבים מתעכבים היום מלהנשא מכל מיני סיבות והפרעות. לפיכך אמרתי, הבה נפנה למעיינות ומקורות תורתנו, ונראה מה מצווה אותנו הקב"ה בידי החכמים ומורי ההוראה מדור לדור.

א. גיל הנישואין לבנים.
ב. דין קטן שנשא אשה.
ג. עד איזה גיל יש להתחתן? 
ד. גיל הנישואין לבנות.
ה. האם צריך להתאחר עקב לימוד תורה?
ו.  עד מתי יכולים המתאחרים להנשא בעקבות לימוד התורה?
ז. חרם רבני ירושלים.
ח. הסיבות העיקריות המעכבות את הנישואין.
ט. כיצד יש להכין הבנים והבנות כדי שיינשאו בגיל מוקדם


א. גיל הנישואין לבנים.
המשנה באבות (ה, כא) אומרת:
הוא [יהודה בן תימא] היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה.

ובגמרא בקידושין (כט,ב):
אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך.

רב חסדא לא בא להתגאות ולהתפאר, אלא הוא רצה להדגיש - וכן הגמ' שהביאה דבריו, באה ללמדנו - שכמה שיותר מוקדם יותר טוב, ואפילו בגיל ארבע עשרה. ואכן  המאירי (שם ד"ה לעולם) הביא את דברי רב חסדא, והסיק מכאן הלכה למעשה: ועיקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה.
 והמהרש"א (ח"א ד"ה ואי הוה נסיבנא) ביאר שם: דקודם י"ד לאו בר עונשין, מכאן שהבין שכוונת רב חסדא לומר שעדיף להתחתן בגיל בר מצוה, ומה שנקט רב חסדא 'ארביסר' הכוונה לתחילת שנת י"ד.

ובמדרש איכה רבתי (א,ב), נאמר:
כיצד היו ישראל פרין ורבין? - היה אדם משיא בנו בן שתים עשרה שנה אשה שהיא ראויה לילד, והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה. לא היה מגיע לעשרים ושש שנים עד שהוא רואה בנים לבניו לקיים מה שנאמר (תהלים קכח,ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
 
כאן רואים שהיו מחתנים את הבנים עוד לפני גיל בר מצוה, וכיצד עשו זאת הלא כתוב 'כי יקח איש אשה' ואף הקידושין חייבים להעשות מגיל בר מצוה? - על כך יבואר בהמשך.

והרמב"ם (אישות טו,ב) כתב:
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? - מבן שבע עשרה.

ומבאר שם המגיד משנה:
ואימתי נתחייב האיש במצוה זו וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן י"ז, ובמסכת אבות שנינו בן שמונה עשרה לחופה. ונראה לי שאם הנוסחא הכתוב בה מבן י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת י"ז והוא בן י"ז שלמים, ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן שמונה עשרה כלשון המשנה, ופירוש משנכנס לכלל י"ח.

מדברי הרב המגיד יש להסיק שהרמב"ם פסק על פי המשנה באבות.
ברם, בכתב יד תימני (מתוך התקליטור התורני), וכן הובא ברמב"ם מהד' פרנקל בשינויי נוסחאות (עפ"י כתבי יד), וכך הובא גם במהדורה החדשה (הוצאת ישיבת אור וישועה), מצאנו:
האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ומאמתי יתחייב האיש במצוה זו, מבן שש עשרה שנה מבן שבע עשרה שנה.

וכן הביא הב"י (אבן העזר א) את הרמב"ם וז"ל:
 והרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות אישות (ה"ב): אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שש עשרה או מבן שבע עשרה שנה.

ואם לגבי בן שבע עשרה מתחבט המגיד משנה - מה יאמר לגבי גיל שש עשרה?
ומסתבר שהרמב"ם התבסס על דברי רב חסדא (הובאו לעיל) שהתחתן בגיל שש עשרה.

ועל הגמ' (בהמשך דבריו של רב חסדא): א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך - משיתסר ועד עשרים ותרתי.
מפרש רש"י במקום:
אדידך על צוארי דבריך - בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה. משיתסר - שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו.
דברי רש"י ברור מללו שמגיל שש עשרה הוא זמן הנשואין, ולא יאוחר מגיל עשרים ושתים. אמנם יש עוד דעה בגמ' (שם) – משמונה עשרה עד עשרים וארבע אך רש"י לא מפרש על כך דבר, ונראה שהכריע כדעה הראשונה. ולקמן נדון בזה בס"ד לגבי הזמן המאוחר. 

והטור (אבן העזר א) כתב, וזה לשונו:
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו, ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר, ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו, לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות...
ומצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י"ח שנים, דתנן בן י"ח לחופה, אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר. ת"ר המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'. ואמר אביי הא דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא מבר שיתסר ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא, אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות.
ומבאר הבית יוסף:
ומ"ש רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלש עשרה מצוה מן המובחר. כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא. ומשמע לרבינו דהיינו בן שלש עשרה שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה.

ובשו"ע (אבן העזר א,ג) פסק:
מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות.

והחיד"א בספרו נחל קדומים (פ' אמור עה"פ והוא אשה  בבתוליה יקח) כתב:
 והוא גימטריא י"ח דבן י"ח לחופה". והוסיף: יען דראיתי מי שכתב שזה היה בזמנם שהיו בריאים וחזקים אבל עתה יכולים להמתין עוד… ואני ההדיוט אומר דאין לסמוך על זה, דתורה חתומה ניתנה בש"ס ופוסקים ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלויין בזה. ואפשר דלרמז זה, מלבד כי והוא גימ' י"ח, עוד נרמז בסופי תיבות אשה בבתוליה יקח, ובא הרמז פעם שניה בסוף תיבות לרמוז דגם באחרית הימים בגלות החל הזה לא נשתנה הזמן, דהגם דעתה הגוף נחלש - מכל מקום עתה הזקין היצר הרע ונתחזק בתוקף גדול.

והרבי מלובביץ זצ"ל [אגרות קודש כ (תשכ"א), עמ' קעה, ובעוד מקורות נוספים] אמר:
 עלי להביע צערי העמוק זה מכמה שנים שכשהתחילה העליה בהמונים של אחינו בני ישראל הספרדים לאה"ק ת"ו, מצאו "לנכון" להגביה גיל הנשואין בהיפך ממה שנהגו בהן בארצות משם באו. ואם כשיצאה גזירה האמורה (להגביה את גיל הנשואין - ר.י.ה.) בספק היה מה גדול, השכר או ההפסד, הנה התוצאות המרות שהביאה גזירה זו משך שנים אלו בעוונותינו הרבים ולצערנו הרב הוכיחו  על ההיזק הכי גדול בזה. פשוט שאין כוונתי לצעוק על העבר, אלא שמזמן לזמן מתחדשות סברות בשטח האמור – אם להוריד או להגביה – ודעתי בהחלט מובנה מהאמור, והלואי שגם האשכנזים היו מתרגלים לנשואין בגיל הכי רך, וכדברי רב חסדא (קדושין כט,ב).

מכל המקורות והפוסקים האלה רואים שתחום גיל הנישואין נע בין גיל הבר מצוה לשמונה עשרה שנה. ומה דין קטן בנידון דידן?

ב.  דין קטן שנשא אשה

הב"י (אבן העזר א) מבאר בטור:
מ"ש אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות, כן כתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה (פכ"א הכ"ה), וטעמו מדאמרינן בריש פרק חרש (יבמות קיב,ב) דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין. ובסוף פרק האשה רבה (שם צו,ב) אמרינן דאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום. ומשמע ליה ז"ל דכיון דלא תקינו ליה נישואין הוי בעילתו בעילת זנות, ולפי דבריו הא דתנו רבנן (יבמות סב,ב) המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' - היינו בן י"ג שלמות. אבל התוספות כתבו בסוף פרק האשה רבה (שם צו,ב ד"ה נשא) אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין לקטן, מכל מקום אור"י דליכא איסורא, דלא חשיבא ביאת זנות, ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין (סנהדרין עו,ב) דעליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו', וכן כתוב בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב,ב ד"ה סמוך) ובפרק הנשרפין (סנהדרין עו,ב ד"ה סמוך). וכן דעת רש"י דבפרק הנשרפין (שם) אהא ד'המשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה וגו'. מתיבי המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו', סמוך לפרקן שאני'. פירש רש"י 'סמוך לפרקן' - עדיין קטנים הם, סמוך לפרקן שאני דלאו היינו קטן כולי האי, דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו.

מכאן אנו רואים שיש אומרים שאף לפני גיל בר מצוה אפשר להשיא הבנים דהוי 'סמוך לפירקן', ועל פי זה אפשר להבין את האמור באיכה רבתי (הובא לעיל סעיף א).

וכן אמרו בגמ' (יבמות סב,ב):
ת"ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך.

ובתשובות חכמי פרובינציה (סימן לא - פב) ביארו כיצד תופסים קידושין אלו, וזה לשונם:
נהגו בארל"י ובכל פרואינצ"א, כשמשיאין בניהם כשהם קטנים - מפרישין אותם זה מזה עד שיגדילו, ועושין חופה אחרת ומצריכין אותם לתת קידושין אחרים. והוציאו זה מדברי בעל הלכות גדולות  (סימן לב, הלכות מיאון) וזה לשונו: והילכתא (יבמות קיב ב) קטן שקידש - אין קידושיו קידושין, ואם נשא אשה והוליד בנים ועדיין לא הגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד - אין קידושיו קידושין ואין כתובתו כתובה, אבל בניו כשירין הן ונקראין על שמו, ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט, ולכשיגיע לשלש עשרה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת, ואסור לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה וקידושין אחר שלש עשרה שנה ויום אחד מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדין (כתובות עג, ב). ואם בא עליה אחר שלש עשרה שנה ויום אחד, אף על פי שלא קידשה ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה, צריכה הימנו גט, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
אך הרשב"א בתשובותיו (ד, רז) כתב:
וסמוך לפרקן לאחר שגדלו מיד קאמר, ולא סמוך לפרקן שראויים לגדלות קאמר, אלא סמוך לאחריו קאמר. א"נ כמו שכתבת, סמוך לשמונה עשרה שנה, שהוא פרק החופה. כמו שארז"ל: בן ח"י לחופה. ומעשה היה בארצנו, ונתתי להם בקולי. ולולי שכבר עשו, היו נמנעין. וכן נ"ל האמת.


ובחלק א  (תתג) הביא הרשב"א נימוק נוסף:
 דכל ששמעו שכתב לה כתובה וחתמו עדים אמרי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.

לפי זה אם קטן יקדש, יש חשש לתקלה. וכן כתב באורחות חיים (הלכות כתובות, יא)
ומצות חכמים היא שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או הרהור ויהיה מעוות לא יוכל לתקון. ואסור להשיא אשה לקטן.
אם כן ראינו מחלוקת בפוסקים בענין זה: הבה"ג אומר שקטן יכול לקדש - אף שאין קידושיו קידושין - ויחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת לכשיגדיל. והרשב"א ואורחות חיים אוסרים, שלא יבואו לתקלה.
וכתב החלקת מחוקק (א, ג), שיש מחלוקת בפוסקים כיצד לבאר 'סמוך לפירקן', וז"ל:
אבל קודם י"ג לא ישא וכו' - זה הוא לשון הטור. גם הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה כתב 'ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא'. ופשט הלשון משמע דקטן הוא כל שלא מלאו לו י"ג שנה ויום אחד ויש לו שערות כמו קטן דכל הש"ס. ולפי זה סמוך לפרקן שהוא מצוה כדאמרינן בגמ' (יבמות דס"ב סנהדרין דף ע"ו) - היינו מיד אחר שהגיע לפרקו דהיינו שנעשה בר מצוה (וכן פי' הב"י). ולפי זה יהיה מחלוקת בין הפוסקים, דהא רש"י ותוספות כתבו (סנהדרין דף ע"ז ע"ב) דמצוה להשיא אשה לבנו קטן כל שהוא סמוך לפרקו דהיינו קודם שנעשה גדול שנה או חצי. ואחרונים כתבו דאפשר גם הרמב"ם והטור סבירא להו הכי. וקודם י"ג היינו קודם התחלת שנת י"ג דאז נקרא קטן לזה אבל בתוך שנת י"ג דהוא סמוך לאיש - מצוה היא, ובאמת סתימת לשון הטור והרמב"ם לא משמע הכי. ובב"ח חידש דין אחד, דאב המשיא בנו קטן סמוך לפרקו הוי קדושין דרבנן וצריכה גט מדרבנן ואין דבריו ברורים … ועיין בתשובת (ראב"ח) [ראנ"ח] סי' מ"ז:

והגר"א (שם ו) ביאר את פסק השו"ע, שאין לבן להתחתן פחות מי"ג שנה, וז"ל::
והמקדים כו' אבל כו'. טור. כמ"ש בפ' הבע"י. ובפ' הנשרפין המשיאן סמוך לפרקן. ומפרש הטור 'סמוך' - אחר פרקן ולא כפירוש רש"י והתוס' סמוך - קודם לפרקן. וז"ש בפ"ק דקדושין ואי נסיבנ' בארביסר כו', ור"ל בשנת הי"ד והוה ליה בן י"ג. ועיין יורה דעה סי' רמ"ה ס"ח ובה"ג שם דאל"כ לימא אי נסיבנא בי"ג דהא כל שהוא יותר סמוך לפרקן עדיף טפי כנ"ל אבל קודם י"ג לא קאמר ש"מ דאסור וכמ"ש שם המשיא אשה לבנו קטן וס"ד דאפי' אחר י"ג ג"כ נקרא כזה וכמ"ש בפ"ז ופ"י ופי"ד דיבמות, דקטן לא תקינו ליה נשואין:

ובים של שלמה (יבמות ו,לא), כתב שאפשר מי"ב שנים ויום אחד, וז"ל:
ת"ר (ס"ב ע"ב) האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר (איוב ה', כ"ד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. וכתבו התוס' (ד"ה סמוך) הא דמשיאן סמוך לפירקן כו', קאי נמי אבניו, ואע"ג דלא תקינו לי' רבנן נשואין לקטן, כדאמרי' לקמן בפרק אלמנה (ס"ח ע"א) מ"מ להכי תקינו לי' רבנן נשואין, דלא הוי בעילתו [בעילת] זנות, ואף מצוה להשיאן, ואמרי' נמי בפ' הכותב (כתובות צ' ע"א) קטן שהשיאו (את) אביו אשה, כתובתה קיימת, ומ"ש הטור (סימן א') שקודם י"ג שנים לזכר לא ישא אשה, היינו שנת י"ב, אבל יום א' בשנת י"ג חשוב שנת י"ג, והוא סמוך לפרק, דפרקן הוא שנת י"ד, דהיינו י"ג שנים ויום א', כמו שפירש"י להדיא בפ' בתרא דיומא (פ"ב ע"א) גבי התינוק מחנכין אותו שנה או שנתיים סמוך לפרקן, והשתא לא שרי להשיא קטן אלא בתוך שנה לפני גדלו, ולא יותר, דשמא תזנה אשתו עליו, וכדמסקי' בפ' אלו הנשרפים (סנהדרין ע"ו ע"ב) א"ר יהודא אמ' רב, המשיא בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט, י"ח) למען ספות הרוה את הצמאה, מיתיבי, האוהב את אשתו כו', והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומ', וידעת כי שלום אהלך וגו', סמוך לפירקן שאני, פירש"י, דלאו היינו קטן כולי האי, דמשום שנה, או חצי שנה, לא תזנה אשתו עליו ע"כ, והיינו ממש כמו שפירשנו...והר"י קארו (ב"י שם) הבין דברי הטור, שי"ג שנים שלימים מיקרי סמוך לפירקן, ושכן דעת הרמב"ם (ה' איסורי ביאה פכ"א הכ"ה) ולא כדברי התוס כו' עכ"ל, ובמחילה נראה שלא דק. וגם הרמב"ם לא כתב יותר ממה שנאמר בגמרא, אות באות, וכמו שאנו מפרשים דברי הגמ', כן יש לפרש דברי הרמב"ם, והיינו כדפדישית.

לסיכום, רואים אנו שישנה מחלוקת אם אפשר להשיא קטן, ויש רבים האומרים שזה בכלל 'סמוך לפירקן', ואמנם לא נפסקה כך ההלכה.

ג. עד איזה גיל יש להתחתן?
עד כה דברנו על הגיל ההתחלתי לנישואין, ועד איזה גיל יש חובה לבנים להתחתן?

 על כך אומרת שם הגמ' בקידושין (כט,ב):

משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, אמר ליה: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא, אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו.

מכאן רואים שיש חובה להתחתן עד גיל עשרים שנה. ויש לשים לב שרב הונא הקפיד על רב המנונא לבל יראה פניו, אף שהיה אדם גדול ורצה ללמוד תורה, ויבואר על כך בהמשך דברינו.
ומבאר שם המהרש"א (בח"א):
הקב"ה מצפה לאדם כו' כיון שהגיע לכ' שנין ולא נשא אומר תיפח עצמותיו כו'. אמר שהקב"ה מצפה כו' כדאמרינן ביבמות (סג:) כל שאינו מקיים פריה ורביה כאילו ממעט הדמות. ואמר תיפח עצמותיו לפי ששלשה שותפין באדם ומאביו נבראו העצמות כדאמרינן במס' נדה (לא.) וזה שאינו מקיים פריה רביה וממעט הדמות מהעצמות במדה זו - תיפח עצמותיו:

והמאירי הוסיף:
כל שהגיע לעשרים ולא נשא אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים: (פי' מיחידי סגולה, כעין מ"ש במש' בתענית י א: "הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין").

ופסק הרמב"ם (אישות טו,ב):
וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה.

ובטור (אה"ע, א):
 ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה, דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקב"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אומר הקב"ה תפחנה עצמותיו. וכתב א"א ז"ל (יבמות פ"ו סי' ט"ז) רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא - ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו.

וכן בשו"ע (אבן העזר א,ג):
ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. 


 לפי זה, אין כל מקור או פוסק המתיר להתאחר לאחר גיל עשרים, ויעויין להלן בפרק חרם רבני ירושלים.

ד. גיל הנישואין לבנות.

הבה נעיין במקורות העוסקים בקידושי ונישואי הבת

בספרי (כי תצא, רלה):
את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב,טז) מלמד שהרשות לאב לקדש את בתו קטנה.
פרשה זו של מוציא שם רע מדברת דווקא בנערה, וכן אם אמת היה הדבר וסקלוה - דווקא בנערה.  וכאן האב אומר את בתי נתתי - בעבר - כלומר כשהיתה עדיין קטנה.

ובמשנה  (כתובות ד,ד):
האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה.
כאן לא מתנים זאת 'אם התקדשה כשהיא קטנה או נערה' אלא כאילו זאת הצורה הטבעית והפשוטה - כשהבת מתקדשת (שבדרך כלל זה בקטנותה או בנערותה) - זכאי אביה בקידושיה.

וכל דין הפרת נדרים בשיתוף האב והבעל הוא דווקא בנערה המאורסה, כפי שאומרת המשנה בנדרים (י,א):
נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶן:

וכל הדינים של 'מסר האב לשלוחי הבעל' או 'מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל' (יבמות קז,א; כתובות מח,ב ; נדרים פט,א) מדברים רק בנערה, כי בבוגרת אין האשה ברשות אביה אלא ברשות עצמה.

ובגמ' (קידושין ט,א):
ת"ר: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאינתו - הרי זו מקודשת.
גם כאן נקטה הגמ' בפשיטות שהשטר נכתב לאב ונמסר לו, משמע שבתו עדיין לא בגרה.
ואכן טורח רבא לבאר שם בהמשך:
 ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה 'בתך מקודשת לי', 'בתך מאורסת לי', 'בתך לי לאינתו', בין ע"י אביה בין ע"י עצמה - מקודשת, מדעתו - והוא שלא בגרה; כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה 'הרי את מקודשת לי', 'הרי את לי לאינתו', 'הרי את מאורסת לי' - מקודשת, בין ע"י אביה בין ע"י עצמה, מדעתה - והוא שבגרה.

ואמנם ביבמות (נב,א) הגירסא שונה:
ת"ר: כיצד מאמר? נתן לה כסף או שוה כסף. ובשטר כיצד? בשטר כיצד? כדאמרן: כתב לה על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, 'הרי את מקודשת לי'.
ושם כל הגמ' דנה כאשר אומר או נותן לאשה עצמה, במאמר וכתובת יבמין, ואין הדיון בקידושין ע"י האב, וגם לא מצוי שיתן הקידושין לאב, כי במקרה כזה צריך שתתקדש קודם לאחיו של היבם ועכשיו כשעומדת להתייבם לא תגיע עדיין לבגרות, ואז יצטרך היבם לתת כסף או שטר הקידושין לאביה.

אמנם מצאנו גמ' אחרת ביבמות (קה,ב) שבאה יבמה להתייבם וחשבו בתחילה לבודקה אם היא בוגרת, מכאן שנישאה לאח הראשון בקטנות או בנערות.

ובמקור אחר במס' יבמות (סא,ב) לגבי כהן גדול, אמרו:
דתניא: 'בתולה' (ויקרא כא, יד) - יכול קטנה? ת"ל: אשה, אי אשה, יכול בוגרת? ת"ל: בתולה, הא כיצד? יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה.
מכאן שכהן גדול חייב לשאת נערה.

ובמס' קידושין (ג,ב), וכן בכתובות (מו,ב) טורחת הגמ' לחפש מקור מניין שכסף הקידושין של הנערה צריך לתתו לאביה, כנראה שהיו שכיחים מקרים רבים כאלה.
ועוד במסכת קידושין (מא,א) הדגישה הגמ' ש'אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה' אבל נערה אין כל איסור. והתוס' שם (ד"ה אסור) הצדיק אף את מנהג זמנו שהיו מקדשים הבנות אפילו בקטנותן.

וכל ענין יעוד חייב להיות לפני פקיעת השפחות , וכפי שמובא בגמ' בקידושין (יט,ב):
תנו רבנן: כיצד מצות יעוד? - אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות.
וכל שש השנים חייבות להיות לפני שהגיעה לנערות, שהרי אמה העבריה יוצאה בסימנים.
וכן המשנה בנדה (ה,ד):
בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון נשאת לכהן תאכל בתרומה.
ומבאר המאירי (קידושין  י,א ד"ה קטנה):
קטנה מאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה מתקדשת לגדול בביאה על ידי אביה … ואף על פי שמקדשה בכסף או בשטר אף ביום לידתה.

ובשולחן ערוך (אה"ע לז,יד):
קטנה שהלך אביה למדינת הים, והשיאוה  אחיה ואמה, הוו קדושין וצריכה מיאון. וכי אתי אביה  לא בעיא קידושין אחרים. ויש אומרים שאינם קדושין, ואפילו מיאון אינה צריכה. ומכל מקום אין לאוסרה עליו, משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון שדרך קדושין ונשואין היא אצלו.
ובביאור הגר"א (שם מא):
ומ"מ אין כו'. וכמו שתקנו נשואין לקטן ואמרינן בפ' הנשרפין שמצוה להשיאן סמוך לפרקן.
הגר"א מבאר שכשם שמשיאין הקטן סמוך לפרקו כך אפשר להשיא הקטנה סמוך לפרקה, כלומר החל מגיל אחת עשרה.

וכן כתב בערוך לנר (על הסוגיא ביבמות סב,א,  הובאה לעיל בסעיף ג):
בד"ה סמוך. דקטן לא תקנו ליה רבנן נשואין. עיין לעיל (לד, א ד"ה מתוך) דמשמע דעת רש"י דקטן אית ליה נשואין ע"ש בתוס'. והנה לפי הנראה מדבריהם וכדמוכח ג"כ בסנהדרין סמך לפרקן הוא בהיותם עדיין קטנים, ולפ"ז ק"ל אהא דאמרינן בקדושין (מא, א) נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב דאמר אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה והכא אמרינן דהמשיא בנותיו סמוך לפרקן שהוא קודם שנעשו נערות מצוה היא, וכן קשה על הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"א הכ"ה) שהביא הך ברייתא, ובהל' אישות (פ"ג הי"ט) הביא מימרא דרב, וצ"ל כמו דמתרץ בסנהדרין אקטן סמוך לפרקן שאני דמשום שנה לא תזנה תחתיו כמו כן אמרינן ג"כ לענין קטנה אחר שסמוך לפרקה כבר היא בת דעת, ומה דקאמר 'קטנה לא' - זו קטנה יותר מדאי.
מכאן שיש אפשרות להשיא הבת מגיל אחת עשרה.

אמנם בגמ' בקידושין (מא,א) מצינו:
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה: (ציטוט מהמש' שם).
והגמ' מדייקת מכאן:
כשהיא נערה – אין, כשהיא קטנה – לא. מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר 'בפלוני אני רוצה'.
וכן כתב הרמב"ם (אישות  ג, יט):
ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה - אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.

לפי זה, מגיל הנערות יכולה הבת להתחתן, ורק בהיותה קטנה יש איסור לאביה לקדשה, עד שתוכל לומר 'בפלוני אני רוצה'.

ה. האם צריך לעכב החתונה עקב לימוד תורה?

בגמ' ביבמות (סב, ב) מצינו:
אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה - דכתיב: ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה - דכתיב: להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה - דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה - דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, בלא חומה - דכתיב נקבה תסובב גבר. רבא בר עולא אמר בלא שלום, דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
 ונראה לבאר ש'במערבא' כלומר חכמי ארץ ישראל הדגישו שאדם שלומד תורה - כל עוד שאינו נשוי אין תורתו תורה אמיתית ושלימה, ואין לו הגנה וחומה אף שהתורה 'מגנא ומצלא', כי כאמור אין תורתו תורה במלא מובנה, ואף אין לו שלום מאותה סיבה.
ממשמעות הגמ' ביבמות הנ"ל נראה שאין דעת חכמי ארץ ישראל נוחה מעיכוב הבעל מלהנשא עקב לימוד תורה, אלא להיפך היא מעודדת אותו להנשא ולא תהיה תורתו שלימה מבלעדי זאת. אגב, המעשה ברבי עקיבא וברחל, שר' עקיבא נעדר מהבית 24 שנים, שהביאוהו בתלמוד הבבלי פעמיים, באריכות רבה (כתובות סב,ב; נדרים נ,א) - בתלמוד הירושלמי אינו מוזכר אפילו ברמז, והדבר אומר דרשני.

אמנם הגמ' בקידושין (כט,ב) אומרת:
ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה - ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. ר' יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן, והא להו.
וביאר שם רש"י (כט,ב):
הא לן הא להו - בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה. להו - לבני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו.
מדברי רש"י נראה, שאלה שאין צרכי הבית מוטלים עליהם - צריכים לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ולפי זה רוב האברכים היום כלולים בהגדרה זו, שכן אף הם מקבלים איזו מילגה בלימודם, ואם יהיה צורך - יוכלו להשתתף בצרכי הפרנסה מחוץ לשעות הלימוד, כגון בשעות הערב ובימי ששי.

ובהמשך שם (ל,א):
א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי: 'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב,ו) - ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.

והתוס' (שם ד"ה הא לן) הקשו על רש"י, וכך נכתב שם בשם רבינו תם:
וקשה לר"ת, דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל, א"כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן. ועוד קשה, אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד, והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו. ובפ"ק דגיטין (דף ו:) אשכחן דשלח רבי אביתר בני אדם הבאים משם לכאן - הם מקיימין בעצמן 'ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין', פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן, משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ למקומן. על כן נראה לר"ת איפכא, דר' יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה - לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה, ועוד שהם עניים, ושמואל דאמר נושא אשה תחילה- לבני א"י אמר, שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה. ומיהו פעמים שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה, אלא רובם היו לומדים במקומם

 בעלי התוס' מתנגדים למצב שאדם יתחתן ויצא לזמן רב חוץ למקומו ולדידם התנאי העיקרי אם יכולים ללמוד בקרבת מקום. אם כן מי שיכול ללמוד במקומו או בקרבת מקום - ישא אשה וילמד תורה בטהרה, וכפי שנתבאר בדעת חכמי 'מערבא' לעיל. ואמנם הזכירו גם את המצב הכלכלי, ולפי שנתבאר בדברי רש"י שהאברך יוכל להשתתף בצרכי הפרנסה - יסכימו לכך גם בעלי התוס'.
 
ועוד ברש"י (שם ל,א):
אדידך על צוארי דבריך - בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה.
משיתסר - שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו.
כל זאת כותב רש"י לאחר ביאורו בדברי הגמ' 'הא לן והא להו', כלומר אף לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם יש להתחתן מגיל שש עשרה עד עשרים ושתים!
ואמנם אחר כך פירש רש"י את הסוגיא לענין חינוך ותוכחה, וזה לשונו:
לשון אחר אדידך על צוארי דבריך, בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו? - משיתסר ועד עשרים ותרתין. בציר משיתסר - אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט, וזה עיקר. על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו ואיזוהי נערותו רבי יהודה ורבי נחמיה כו'.

והרמב"ם (אישות טו,ב) כתב:
ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה - הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.

והרא"ש שם (סימן מב) , כתב:
[אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה]. ר' יוחנן אומר  רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! - ולא פליגי: הא לן והא להו, וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה - ילמוד ואחר כך ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא,שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה (יבמות דף סג ב):

לפי זה יש מחלוקת אילו נסיבות מתירות את דחיית הנשואין עקב לימוד תורה ובכל מצב יש לדוחה על מי לסמוך, אך ודאי שיש לכך קיצבה וכפי שכתב הרא"ש. וגם הרא"ש כתב 'וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה', והשאלה היא: מהי ההגדרה בזה? – מתי אפשר לומר שלא יוכל ללמוד? – אם זה ענין כלכלי, כבר ביארנו עפ"י דברי רש"י לעיל שהיום המצב בדרך כלל שונה. אם משום יישוב הדעת – הכל תלוי באברך, וכבר שמענו על רבים גדולים וטובים שהצליחו ללמוד בשלוה וביישוב הדעת גם אחרי נישואיהם.

ו. עד מתי יכולים המתאחרים להנשא בעקבות לימוד התורה?

בשו"ת דברי יציב (אה"ע ג):
וממה שכתב [הרמב"ם] הטעם משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, נראה שזה דוקא עד כ' אבל אח"כ לא, דכיון שבן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה, כדאמר רב הונא בקידושין שם, לא שייך למפטריה משום שעוסק במצוה דתלמוד תורה, דאטו מי שעוסק בתלמוד תורה מותר לו להיות כל ימיו בהרהור עבירה.

והגמ' בקידושין (כט,ב) מביאה את המעשה ברב הונא ורב המנונא, ויש לתת את הדעת שרב הונא לא שאל את רב המנונא אם רוצה ללמוד תורה - ומסתבר שאכן ידע את התשובה כי רב חסדא שבחו שאדם גדול הוא, ומן הסתם הוא רוצה ללמוד תורה כל ימיו - ובכל זאת החזיר רב הונא את פניו ממנו.

וכתב הטור (אבן העזר, א) :
ובשום ענין לא יעבור עשרים  שנה בלא אשה, דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים  שנה הקב"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה, וכיון שעברו עשרים  שנה ולא נשא אומר הקב"ה תפחנה עצמותיו. וכתב אדוני אבי ז"ל: רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה - אינו חייב לישא בשנת עשרים.
לשון הרמב"ם ז"ל (הובא לעיל): ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

וביאר הבית יוסף:
ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה אינו חייב לישא וכו'. בפ"ק דקידושין (כט:) תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ורבי יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו…
לשון הרמב"ם ז"ל ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה וכו' מותר להתאחר וכו'. בפרק ט"ו מהלכות אישות (ה"ב) ותחלת דבריו מבואר בבריתא שכתבתי בסמוך, אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה? - ונראה לי שמה שכתב בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי:
לפי הבית יוסף גם הרמב"ם סובר שאם יצרו מתגבר עליו – ישא אשה ואח"כ ילמד, ומי יכול לומר היום שאין יצרו מתגבר עליו ואין לו הרהורי עבירה, וכפי שהבאנו לעיל בשם ה'דברי יציב', האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל.

וכתב המאירי  (קידושין שם):
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שמשנשאה אין למודו מצוי כל כך שצריך הוא להשתדל בביתו וטפילו. דרך צחות אמרו: רחים בצוארו ויעסוק בתורה?! - מכל מקום במקום שהבנות זריזות ועול ביתם מסור להם, אם רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה - ישא ואחר כך ילמוד כדי שיעמוד לו בלא הרהור עבירה:
מדברי המאירי ראינו שבמקום שהבנות זריזות ועול ביתם מסור להם – מצב שקיים כיום כמעט בכל בית בישראל, אם יצרו מתגבר עליו ישא אשה ואח"כ ילמד תורה.
-  ואף על פי כן כותב המאירי שאין להתעכב אלא לישא אשה מגיל ארבע עשרה והלאה, וזה לשונו:
ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות, שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם - אף לאחר שישא לא יהא בטוח בהם. ועיקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה. דרך הערה אמר אחד מחכמיהם: אנא נסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארבסר - הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה.
ומסכם המאירי:
ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא - אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים:
מכאן רואים, שאף מי שרוצה ללמוד תורה – אל יתעכב יותר מגיל עשרים, כי בדרך כלל אינו ניצול מהרהורים, וכפי שהובא נלעיל.

ובים של שלמה (קידושין א , נז)
והרא"ש (סימן מ"ב) הזכיר אלו הפירושים (של רש"י ותוס' שהובאו לעיל בענין 'הא לן והא להו'), וכתב סתמא וז"ל, הא לן והא להו, וכולם מודו, דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואחר כך ישא אשה ע"כ, ואומר אני, ה"ה איפכא, דכולי עלמא מודים, שאם אפשר לו ללמוד אחר שישא ישא אשה ואחר כך ילמוד. והרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ה) כתב, והטור (יו"ד סימן רמ"ו) אחריו, וזה לשונו: לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאין דעתו פנויה לו ללמוד, ואם אי אפשר לו בלא אשה, לפי שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחלה, עד כאן, והיינו שפסק כסתמא דברייתא. ותימא: הא שמואל פסק הלכה שישא אשה תחלה ואחר כך ילמוד תורה, ואף ר' יוחנן לא פליג אלא היכא דלא אפשר, כגון לבני בבל, שצריכין לילך ממקומם וכו'. וכמו שפי' בשם התוספות, אבל היכא שיכולין ללמוד במקומותיהם, ישא אשה ואחר כך ילמוד. ואף לפירוש רש"י, דווקא במקום שצרכי הבית מוטלים עליו, שאז לא יכול ללמוד, אבל הבחורים שלנו, שאין צרכי הבית מוטלת עליהם, פשיטא שישאו אשה וילמדו תורה בטהרה.
המהרש"ל מסכם שכיום אין סיבה שיתעכבו מלישא אשה, כי אין צורך ללכת למרחק גדול ממקום המגורים, ואין  צרכי הבית מוטלים עליהם בד"כ.
אחר כך ממשיך המהרש"ל בדבריו:
כתב עוד הרא"ש (קידושין פ"א סי' מ"ב) על שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, לא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, ולא מצינו בזה כן, אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה, ע"כ. ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מעשרים וארבע שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא, אמר רב הונא בן עשרים שנים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה סלקא דעתך?!-  אלא בהרהור עבירה. אמר רבי אבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה, אמר תיפח עצמותיו, א"ל רב לרב נחמן אדידך על צווארי דבריך, פי' בעוד ידיך תקיפה על בנך, וישמע לקולך, השיאו אשה אז, מן שיתסר עד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, דכתיב (משלי כ"ב, ו') חנוך לנער על פי דרכו, ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, יותר מכ"ד שנים:

ובשולחן ערוך (שם א,ג)
מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר.

ובספר המצות הקצר  (מצוות עשה מג)
מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות. שנאמר (בראשית א, כח): "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ויכוין לקיום המין. והאיש שהוא בשנת שמונה עשרה, נתחייב בפריה ורביה. ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נשא, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו. ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן:
וצריך להבין מניין למד זאת החפץ חיים, ואולי כוונתו עד גיל עשרים וארבע שאז מתחילה שנת העשרים וחמש, וצ"ע..
 
ובשו"ת שבט הלוי  (ג, קעג)
לפני זמן מה קבלתי מכתבו ותוכו רצוף אהבה של תורה כמה שאלות הנוגעים בענין פרקי זמן נשואין למי שעוסק בתורה ע"פ המבואר באה"ע סי' א' והיות כי זמני מוגבל אענה על סדר דבריו בקצור.

א) מה זה עוסק בתורה וטרוד בה, הנה לשון הגאון מהרש"ז בשו"ע הרב ה' ת"ת פ"ג: וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל תורה שבע"פ כולה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבע"פ כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה וכו' ואח"כ ישא אשה ויעסוק אח"כ כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו, יעויין שם היטב. ובקונטרס אחרון שלו: ואע"פ שבעו"ה בזמנינו אנו לא נמצא כזה שיוכל ללמוד כל תורה שבע"פ כולה לפני נשואין ואם יעשה כן יבטל המצוה החשובה כל ימיו, מ"מ למדנו מדבריו שרצון הלמוד בזה שימלא עכ"פ כרסו בש"ס והלכות הצריכות, ויקנה לו ידיעות בתורה הנצרך עם דרך הלמוד ביושר העיון.

ב) מה זה דואג שיהיה לו טרדת פרנסה אחרי החתונה, האם הכוונה רק לטרדת מזונות, שיהיו לו טרדות מיד אחרי החתונה באם צריך, או כל מיני טרדות ע"י סדורים לביתו, ואם יש להתחשב גם בטרדות ילדיו והאם צריך לחכות עד שיהיה לו שידוך כזה שלא יהיו טרדות גם כשיוליד ילדים.

הנה לשון הרמב"ם פט"ז ה"ב מאישות והי' מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונותיו בעבור אשתו ויבטל מן התורה, משמע דהטרדה מחמת מזונות אשתו שהוא קונה עכשיו לא בשביל העתיד. איברא, הטור אה"ע סי' א' כשהעתיק דברי הרמב"ם השמיט תיבות "בעבור אשתו", רק כדי שלא יטרח במזונות, ולשון הלבוש שם שיצטרך לטרוח במזונות "אשתו ובניו" - משמע דגם על בניו חוששין, ובמאירי קידושין כ"ט ע"ב משמע כל השתדלות ביתו בכלל, ולדינא נראה דאין מחלוקת בין הגדולים, ואגב אורחי ראיתי בלבוש שם כתב: פטור מן המצוה עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כרסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל, וזה כמש"כ למעלה, דהשיעור בזה"ז הוא כאמור.

ג) שאל כב' מה שאין יצרו מתגבר, אם הכוונה להרהורי עבירה, או ליותר מזה, פשיטא דהרהורי עבירה הם בכלל זה, דהרהורי עבירה קשים מעבירה, כמבואר יומא כ"ט ע"א (אע"פ ששם נאמר לענין אחר ע"ש ברש"י), והתוה"ק והחכמה שעוסק בה הם תרופה לכך וכלשון רבינו הרמב"ם סוף ה' איסורי ביאה וז"ל ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מזאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה וכו', הרי התרופה המתבקשת מן התורה היא ההתגברות נגד מחשבת עריות, ולזה צריך נשואי אשה כמש"כ הרמב"ם שזה גורם טהרה יתירה, ומה שדייק רבינו טהרה יתירה, כי אע"פ שתורה לבד ג"כ גורמת טהרה עצומה אבל אינו דומה לומד בטהרה אחרי נשואין ללומד בטהרה לפני זה, ע"ד שדרשו חז"ל יראת ה' טהורה עומדת לעד, זה הנושא אשה ואח"כ לומד תורה.

ד) ומה ששאל בענין עד מתי מותר להתאחר, הנה אין בידינו דבר מקובל בזה, והרא"ש בקידושין שם כ' דמסברא א"א לומר דאין לדבר קצבה, ודברי ב"ש שכ' שבאמת מותר להתאחר הרבה - כמה גדולי הפוסקים חולקים עליו, ודברי הגה"צ חפץ חיים שכתב כבודו, שלא יאחר עד שנת כ"ה, מסתברים, ושיעור כ"ד שנה מוזכר בקידושין שם לענין אחר, אבל עכ"פ הוא גבול זמן. מ"מ אין נראה להתאחר כל כך בזמן הזה, והחפץ חיים זי"ע בעצמו סוף ספרו מחנה ישראל מעורר להקדים הרבה יעויין שם היטב. ובפרט בזמן הזה, דמי יודע מה יולד יום, ועוד, מי יאמר 'זכיתי לבי להיות נקי מהרהורי עבירה', ובפרט בדורינו אנו שכל רחובות ושווקים מגועלים בפריצת ושחת, פשוט מאד, דעל פי דין, מצוה להקדים אם אפשרות בידו, ומה שפלפל בענין בן עזאי - אין זה בנמצא בזמן הזה ואל ישטה עצמו. וגם על בן עזאי וכיו"ב כתבו הפוסקים רק שאם עשה כן אין בידו עון, מכלל דלכתחלה לא יעשה כן, כמש"כ הט"ז ושאר פוסקים.

הרי לנו שאף שכתב בעל 'שבט הלוי', שצריך למלא כרסו בלימוד התורה תחילה, הוסיף שהרהורי עבירה הם סיבה להתחתן, וקשה לומר למי אין היום הרהורים שכאלה, ועוד שכתב שגיל כ"ד הוא גבול, ומכל מקום אין להתאחר כל כך בזמן הזה. 

והחזון איש (אה"ע קמח - חי' לקידושין כט,ב) כתב, דגם הלומד תורה לא יאחר מעשרים שנה, ולאחר כ' לא אפשר, דהרי הוא כל ימיו בהרהור, וכן כתב בשו"ת פאת שדך (א,קמט,י) שאמר לו החזו"א שמי יוכל לומר בזה"ז שאין יצרו מתגבר עליו.

וכתב בספר מצהלות חתנים (לר' יצחק אוהב ציון; עמ' כ') שאף מרן הקהלות יעקב אמר להשיא הבנים והבנות בגיל צעיר, וכשנכנס אל הקודש  פנימה לפני הגר"ח קנייבסקי  שליט"א עם בחור אחד ליתן לו ספר שחיבר הבחור - אחר שעיין בספר, אמר הרב "עכשיו חתונה", והבחור היה אז בן י"ז שנה.                                                                                                        
                                                                                                      
ועוד אמר הרב חיים קנייבסקי שליט"א,  שהחזו"א (דודו) רצה שהוא יינשא בגיל י"ז וחצי, ושבד"כ הוא מייעץ שאם הבן אינו לומד כל כך טוב - שילמד עוד קצת לפני חתונתו, אבל אם הוא לומד טוב - שיתחתן, כיון שילמד טוב אף אחרי הנשואין.                                                 

 ואף הרבי מלובביץ הדריך והורה להתחתן בגיל צעיר הן לאשכנזים והן לספרדים, וכפי שהובא לעיל.

וכעין זה בשלחן ערוך המקוצר לר' יצחק רצאבי (אה"ע א,  קצח א) שמשנכנס האדם לשנת שמונה עשרה חלה עליו המצוה .

 ובשבט ועם (ז, עמ' 388) כתב שמנהג יהודי אפגניסטן שהבנים התחתנו בגיל 18-20 והעשירים אף קודם לכן , והבנות - בגיל 12-13, ונערה בת 15-16 נחשבה "רווקה זקנה" והיתה מיועדת כאשה שניה או שלישית לבעלה או לחילופין כאשתו של אלמן זקן או גבר בעל מום כפיסח או עיוור.

ובכינוס הרבנים הארצי בירושלים בשנת תש"י, תיקנו שאסור לקדש אשה קטנה מבת שש עשרה ויום אחד, הואיל והיא מסוכנת בהריונה  ועלולים לצאת תקלות ועיגון.

וידוע שהרב מרדכי אליהו זצ"ל, היה נוהג להורות להתחתן בגיל צעיר ובלבד שתהיה יראת שמים ואחריות.

ובספר אורחות הבית (עמ' ב) הביא דעת הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל שבדורנו, גם בחור השקוע בלימוד - שמתעורר עם הקושיא שהטרידה אותו לפני שנרדם - חייב להתחתן עד גיל 22.

ואף הרב אביגדר הלוי נבנצל שליט"א, שרבו הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אמר עליו שהוא "יחיד בדור בהתמדה", ושהנו הולך תדיר אף ברחובה של עיר עם תפילין וספר פתוח - מורה שאין השיקול של לימוד תורה דוחה נישואין מעבר לגיל 20 (כמובא בשמו, בַּספר "סוד הנישואין",  שכתב תלמידו המובהק הרב יוסף אליהו, בעמ' ע"ג). וכן נהג בעצמו, וטרח והשיא את כל ילדיו (5 בנים ושתי בנות) לפני גיל 20.

ז.         חרם רבני ירושלים.
הובא בספר עשות משפט לרב צבי עידאן (הוצ' תפילין בית אל תשס"ד, עמ' רס"ג) ובמקורות רבים נוספים, בשם ספר התקנות על ירושלים (עמ' מ"א), וז"ל:
בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי יש הסכמה קדומה עשויה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון, לקדושים אשר בארץ המה, שרווק מבן עשרים שנה ומעלה לא יוכל לדור בעה"ק ירושלים ת"ו כשהוא שרוי בלא אשה.
והנה בעתה ראינו בעוה"ר שנתרבו הרווקים והפנויים  בעיה"ק ירושלים ת"ו  מבן עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה, ותולים הענין בבוקי סריקי, וטוענים שאין ידם משגת לצרכי החופה ולזון ולפרנס את נשותיהם, ומידי יום באים מחו"ל, ומסורה בידינו כי אין אפוטרופוס לעריות, נתוועדנו עם אסיפת חכמי ומנהיגי וטובי עיה"ק, רוב בנין ורוב מנין, וחידשנו ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד עלינו בהסכמה, שלא יורשה שום בחור רווק מבן עשרים ומעלה ומבן ששים ומטה לדור פעה"ק ירושלים ת"ו בלא אשה. וזמן קצוב ניתן לרווקים היושבים בעיה"ק מיום ה' אייר עד ר"ח אלול לישא אשה וכו', ואם לא מצא מנוח לישא אשה – מחוייב הוא לצאת מעה"ק וכו', ורשות נתונה לכל העובר על דברינו לגרשו מן העיר ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כוחם וכו'. כל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות וכו'.

החתומים שם היו :
ר' נסים חיים משה מזרחי (מח"ס אדמת קודש).  ר' מיוחס בכ"ר שמואל  (מח"ס פרי האדמה).                      
 ר' ישראל יעקב אלגאזי  (מח"ס קהלת יעקב, שמע יעקב, ארעא דרבנן, ועוד).
 ר' גדליה חיון  (ראש ישיבת בית אל).     ר' רפאל יצחק זרחיה אזולאי (אביו של החיד"א).
 ר' רפאל משה בולה (מח"ס גט מקושר). ר' דוד יקותיאל הכהן ס"ט.     ר' נסים ברכה ס"ט.
 ר' מאיר בכר שבתאי בנבנשתי ס"ט.   הצעיר אברהם בן אשר ס"ט.       ר' אליהו רולו ס"ט.
 ר' אברהם אלחעמוד ס"ט.


ומוסיף שם הרב עידאן בזה"ל:
אמר המלקט צבי: מה שהיום בעוה"ר נעשה בהיפך, שיש ישיבות שמי שמשתדך לפני גיל עשרים מוציאים אותו מהישיבה, ועולם הפוך ראיתי, וה' הטוב בעיניו יעשה וישיב שופטינו כברישא ויגדור פרצותינו, ורוח טהרה יעבור עלינו, אמן.
א"כ אנו רואים שרבנים גדולים נימנו והסכימו לחדש הסכמה קדומה  שלא ישב רווק בירושלים מעל גיל עשרים, ומה נאמר בימינו אלה? – וכי יש כח ברבנים בימינו לשנות הסכמות כאלה?
ח. הסיבות העיקריות המעכבות את הנישואין.
א). השפעת 'התרבות המערבית': מושפעים אנו כיום, בין ביודעין ובין ללא משים, בהשפעה חזקה מה'תרבות' הנוצרית הנפוצה בעיקר ב'ארצות המערב' באמריקה ובאירופה, הן בשאלה אם כדאי להתחתן, הן בשיקול להתחתן בגילאים מאוחרים, הן בגודל המשפחה, הן ביציבות המשפחה, ועוד. רבים חיים בתפיסה תת מודעית, שהנישואין זה סבל ומי שהתחתן "נפל בפח", והילדים מהווים מעמסה ונטל, ומחליפים בן/ בת זוג כמו שמחליפים נעליים, ועוד כהנה וכהנה.
להבדיל בין הטמא לטהור- מקורותינו, הספוגים קדושה וטהרה, שכולם 'ניתנו מרועה אחד' מבורא העולם, המבין באמת מה טוב לאנושות ובפרט לעם ישראל, מלמדים אותנו, כאמור שיש להנשא כמה שיותר מוקדם, ו'כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות וכאילו שופך דמים', ובנוסף למצות פרו ורבו ישנה גם מצות 'לערב', ו'אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף', ו'כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות', ועוד.

ב). שיקולים של קריירה ומעמד כלכלי: אנשים חושבים שלא יכולים להתחתן עד שלא יהיה להם מעמד כלכלי יציב ומקצוע הולם. כשר' עקיבא ואשתו התחתנו – לא היה להם שום מעמד מקצועי וכלכלי, ולהיפך אביה של רחל הדיר אותה מנכסיו, ועשתה הכל לשם שמים. (אגב, אף שידעו מראש שר' עקיבא ילמד תורה – לא עיכבו את הנישואין משום כך!). וכמה שאדם לומד ומשפר את מעמדו הכלכלי  הוא רוצה עוד ודוד. אם כבר יש תואר ראשון – צריך לעשות תואר שני, וכך הלאה, והנישואין מתעכבים עוד ועוד. וגם מקויים בזה 'אוהב כסף לא ישבע כסף' ות מיד רוצים 'להעלות' את רמת החיים. וכי חיים של שקט ושלוה נחותים המה? – ואמרו חכמינו בפרקי אבות 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'.

ג). איך יגיבו על כך הקרובים והשכנים: בהרבה פרשות דרכים בחיים, כשרוצים להחליט החלטה טובה ואמיתית – בהתאם לרוח התורה על כל מקורותיה – רבים האנשים החוששים מה יאמרו עלינו? - איך נראה בקרב הסביבה שלנו? וכדומה. וכבר אמרו חכמינו : "תכלית הזהירות, שלא להזהר יותר מדי". יש לשקול 'מה ה' אלהיך שואל מעמך', מה רוצה מאתנו רבונו של עולם שנעשה ברגע זה, ולא לבוש מן המלעיגים ולא לירא או לפחד  מאף אחד – רק מהקב"ה לבדו! אפילו אם יזרקו את החתן מהישיבה – יש ישיבות אחרות.
ד).  שיטת ה'עדר': מה שרואים שאחרים עושים – אנו חושבים שזה מתאים גם לנו ואותו אנו צריכים לחקות ולעשות. אפילו אם הרוב עושה אחרת – כבר שאל הקיסר 'ת ר' יהונתן אייבשיץ הרי כתוב בתורה 'אחרי רבים להטות', ומדוע היהודים נשארים נאמנים ליהדותם, הלא הם 'המעט מכל העמים'? – וענה לו ר' יהונתן: כל זה מדובר כאשר יש ספק, שלא יודעים מהי האמת ומה צריך לעשות, או אז יש ללכת אחרי הרוב. ברם, כאשר האמת ברורה, כאשר אין שום ספק – לא מתחשבים כלל ברוב!

ט.  כיצד יש להכין הבנים והבנות כדי שיינשאו בגיל מוקדם
א). על ההורים לחנך ילדיהם מגיל מוקדם ביותר, לאחריות ולעצמאות: כל מה שהם יכולים לעשות בכחות עצמם – יש לעמוד על כך, אמנם בנעימות, שיעשו הם בעצמם. אם ילד מגיל חודש יכול להחזיק הבקבוק – אין צורך להחזיק לו . ילד שמתקשה בשיעורי הבית שלו – יש להסביר לו את הדרך ולענות לו על מה שאינו מבין, אך בשום אופן אין להכין עבורו את שיעוריו, ואף לא לומר לו מהן התשובות. היה לי מורה למתמטיקה ופיזיקה – ר' יהודה קליין מרמת חן, שבכל נוסחה ותרגיל הדריך אותנו להגיע לבד לתשובות, וזה שימש לי לימוד גדול. אין 'להאכיל את הילד (או התלמיד) בכפית – לא כפשוטו (חוץ מזמן היותו קטן ביותר) צולא כמשמעות הביטוי שבזה.למשל, אין סיבה שהאב יכין עבור בנו את דרשת בר המצוה! שהבן יכין לבד. אפשר לסייע לו, לכוון אותו, להדריך אותו, אך עיקר המטלה צריך שיעשה הבן עצמו.


אם הולכים בדרך זו בעקביות – אכן יגיעו הבנים והבנות לאחריות ולעצמאות בגיל צעיר, ויהיו מסוגלים להרים על עצמם את הקמת הבית בגיל צעיר יחסית.

ב).  בנוסף לכך, ולא פחות חשוב  - על ההורים לעודד ולחזק את ילדיהם ו'לפרגן' להם בעקביות ובתמידות: לתת בהם אמון, לחזק אותם, לשבח, לחבק ולנשק אותם בכל צעד וצעד. זה לא אומר שאין להוכיח אותם, וזה ג"כ לא אומר שצריך לתת להם כל מה שעולה להם על הראש. ההיפך הוא הנכון: יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך', וצריך כל הזמן לעמוד 'עם אצבע על הדופק' , לשים לב להתנהגות ולמידות, אך 'שמאל דוחה וימין מקרבת' – לעודד ולחזק יש לעשות ביד החזקה, במשנה מרץ, בהתלהבות ובשפע. לתת לילד מה שביכולתנו וגם לאחר שיתאמץ כדי שידע להעריך מה שהוא מקבל.

במידה ונלך בדרכים הנ"ל מגיל הינקות – אכן יש בסיס טוב לצפות ולקוות שבנינו ובנותינו יהיו בוגרים ואחראיים בגיל צעיר יחסית, ונזכה שיוקמו בתים רבים בישראל לשם ולתפארת, ובקרוב יבוא הגואל בב"א.


לתגובות והערות אפשר לפנות:

ראובן יוסף האס , ת.ד. 1286 בית אל ב, 90628
טל. 02-9972468, 054-8403426       
דוא"ל: rhaas@neto.net.il                                        

תגובות

דעתכם חשובה לנו! הגיבו ודרגו:

כל הדירוגים

להרשמה ופרטים נוספים

מרכז ינר

סניף ירושלים: בית הדפוס 30
טלפון: 02-6321600
סניף מרכז: ברוך הירש 14
טלפון: 03-7160130