בס"ד
גישור גירושין – נוכח שאינו נוכח

יפית (הפרטים המזהים שונו לטובת צנעת הפרט) פנתה אלי בבקשה כי אגשר בינה לבין משה, בעלה לשעבר בבעיה שעל פניה נראתה פשוטה ובת פתרון מהיר וקל.
 
לאורך השיחה הטלפונית, ניסתה יפית להבין את גישתי לגישור בפרט ולחיים בכלל. נוצר בי הרושם הקל כי היא מבקשת לזכות באמפתיה (במעמד צד אחד) ואף  "לרתום" אותי לצידה. על-מנת להשתחרר מהמצב המביך והטעון, הסברתי לה כי לא אוכל ללמוד את עמדתה באמצעות שיחת הטלפון, וכי עלי להפגש עם שניהם למפגש היכרות ראשוני.

המפגש אכן נקבע והשניים הופיעו אצלי בבוקרו של יום לוהט ולח. המתח ניכר בפניהם ובשפת הגוף ששידרו.

פתחתי את הפגישה בהצגת עצמי, מומחיותי ונסיוני. בקשתי שיציגו את עצמם ויספרו מעט על עצמם באופן כללי, על עיסוקם ועל מצבם האישי.
המשכתי בהצגת הליך הגישור, תוך דגש על כך שיפית מכירה את רעיון הגישור ועלי לפחות לצאת ידי חובה. הסברתי את יתרונות הגישור על-פני האלטרנטיבות, ואת יתרון הגישור, כפותח דלת להדברות עתידית.
 
"מי מכם יפתח בהצגת הבעיה ?" שאלתי, מניח להם לתקשר לראשונה במעמד הגישור.
יפית בחרה (בהסכמת משה ) לפתוח ולהציג את עמדתה. הדברים מובאים בחלקם, וע"פ רוב ברוחם ולא בלשונם המדוייקת.

הזוג התגרש לפני כארבע שנים. באותו מעמד נערך הסכם גירושין לשביעות רצון שני הצדדים. ההסכם קיבל את ברכת בית הדין הרבני אי-שם וניתן לו תוקף .

במהלך נישואיהם להם נולדו שלושה ילדים  והבכור יניב, קיבל לא מכבר רשיון נהיגה.
על-פי הסכם הגירושין קיבל משה את הרכב המשפחתי ורכש רכב חדש ליפית ולילדים. הוצאות הרכב השוטפות נחלקות בין שניהם ואילו אגרת הרישוי, הביטוח והתיקונים חלים על משה (ששכרו גבוהה בהרבה מזה של יפית).

מיד לאחר שיניב הבן קיבל את רשיון הנהיגה, פנתה יפית למשה ובקשה שיטפל בהרחבת הביטוח לנהג חדש/צעיר בעבור יניב (מדובר בכמה אלפי שקלים).

משה דחה את הבקשה על הסף בטענה, כי הוא חושש לחיי יניב, מאחר ולדבריו (כפי המובא מפיה של יפית) הבחור פזיז וחסר אחריות ומסיבות אלו אין משה מסכים כלל כי יניב ינהג במכונית המשפחתית. התנגדותו לדבריה, הינה עקרונית וחורגת משאלת מימון הביטוח.

יפית מכירה את הליך הגישור ממקום עבודתה, המרבה להשתמש בגישור כפתרון לקונפליקטים וסכסוכים עסקיים.

משום היכרות זאת ויתרונות הגישור על-פני האפשרויות האחרות, המליצה יפית למשה כי יפנו לגישור. משה נעתר לבקשתה וכך מצאו את דרכם לקליניקה החמימה שלי.

יפית עמדה על כך שאיכות חייה תשתפר פלאות אם יניב ישא בעתיד בנטל ההסעות המשפחתיות המרובות, ובכללם חוגים ושאר אירועים.
היא גם ציינה כי יניב הינו בחור אחראי שבעבר הלא רחוק היה נער מתבגר והתנהג כשאר בני גילו. עתה משהתבגר הוא מגלה אחריות רבה יותר מבעבר ("אם כי עדיין אינו מתנהג כגבר בגיל העמידה", הוסיפה בעוקצנות) ומעורבות בחיי המשפחה ובמטלותיה.

עלי לציין כי על פני הדברים, על אף המתיחות ששררה בחדר, היה משה קשוב לדבריה, לא התפרץ, המתין "וזרם" עם התהליך.

חזרתי על דבריה, כדי שאוכל לקבל אישור כי הבנתי את עמדתה, ולבסוף שאלתי אותה איך היא רואה את המקום שתופס העניין הכספי בתוך כל המחלוקת, והאם היא רואה נקודות מחלוקת נוספות.

"ממילא אין דרך חוקית למנוע מיניב לנהוג, ועדיף שיעשה זאת תחת עיניי הפקוחות ולא בגניבה או בהתרסה וכן נהיגה ברכב המשפחתי יכולה לשמש 'גזר' במערכת היחסים איתו. בנוסף גם לא כדאי לדעתי שהמחלוקת הזאת כפי שהיא מוצגת כאן על-ידינו, תגיע לידיעתו, הוא יפגע עד עמקי נשמתו. עד כה תירצתי את העניין בקושי לשלם את הפרש מחיר הביטוח, אך לא אוכל להמשיך בכך עוד זמן רב".

"מה הציפיות שלך מהגישור ?" שאלתי. "אני מבקשת שתעזור לנו לפתור את הבעיה" ענתה.
"את הרי יודעת שתפקיד המגשר, לגשר על הפערים ולא לשלוף שפני פתרון פלא מהשרוול !" היא הנהנה בהסכמה. בכך חתמה את דבריה.

"ומה אתה אומר, משה ?" שאלתי, פותח לו את הדרך להציג את עמדתו.
משה התרווח בכיסא, כיחכח קלות בגרונו ופתח בנאום ארוך ומפורט, איך הוא רואה את המצב, ממה הוא חושש והוסיף כי לדעתו יניב יבין היטב את עמדתו (בנוגע לאיך יניב יבין את העניין, נדמה היה לי שמשה לא היה ממש משוכנע בדבריו).

ההבעה על פניה של יפית אמרה את שבליבה, היא עמדה על סף התפרצות. רמזתי לה בידי כי לא תתפרץ לדבריו. יפית נשענה לאחור והנהנה. ההתפרצות נבלמה.

בקשתי לבדוק כי הבנתי היטב את עמדתו וחזרתי על הסיפור כפי שמשה רואה אותו. הוא למעשה חזר על דבריה של יפית, ככל שזה נוגע להבנתה את עמדתו.

שאלתי אם לפני סיום הפגישה יש למי מהם דבר מה להוסיף. נעניתי בשלילה.
תיאמנו פגישה נוספת למחרת בשעות הערב.

לאחר שעזבו, נפניתי להכין קפה מהביל והתיישבתי לבחון ולסכם לעצמי מה הבנתי עד כה.
המתח הרב שליווה את הפגישה, הדברים הטעונים שנאמרו והמילים שבררו ע"מ שעמדתם תוצג כאנושית ואינטליגנטית, לא הטעו אותי ולו לרגע, לא היו זרי דפנה בחדר ואין לי על מה להניח את ראשי.

יש כאן אינטרסים סמויים שאף אחד מהם לא נחשף. יש כאן מאגרי רגשות עזים שיצטרכו לקבל ביטוי וברור. יש כאן תהליך גירושין שלא עובד כל צרכו ואבלים שלא התאבלו דיים.

השניים הגיעו בערב, בשעה היעודה. התיישבנו שלושתנו סביב השולחן.
"היום" אמרתי, "נעשה פגישות נפרדות, ראשית אשב ואשוחח עם משה. החלק השני של הפגישה יהיה עם יפית בנפרד ובחלק השלישי נשב שלושתנו יחדיו ונבחן לאן הגענו ומה השגנו. אני מבקש אם-כן להשאר עם משה. את יפית, תוכלי לעיין בעיתונים שבחדר הקבלה וגם להנות מקפה טוב וחם".

נשארנו משה ואנוכי בחדר, הסברתי למשה איך מתנהלת פגישה נפרדת, את עניין הסודיות והאפשרות לספר דברים שלא לאוזנה של יפית. הוספתי כי דאגתו ליניב מובהקת וניכרת וכי ברור שהוא בס"הכ מבקש לעשות את הטוב ביותר שלפי הבנתו.

משה האזין רוב קשב.
"יש משהו שנמנעת מלהגיד בנוכחות יפית ואתה רוצה להגיד עכשיו ?"
"לא" ענה, "אני רק רוצה שיהיה ברור שההתנגדות שלי לא קשורה לכסף. אם הייתי חושב שזה בסדר, הייתי נותן לה את הכסף בלי בעיות, אני לא חוסך מהם כלום. עד היום, חוץ מעניין הביטוח לא אמרתי לא, אפילו פעם אחת. אז מה קרה, פעם ראשונה שאני אומר לא, אז היא עושה לי מלחמת עולם ? אני לא זז מדעתי, אפילו שיתהפך העולם".

"מדוע הסכמת לבוא לגישור, מה אתה מצפה להשיג ?" שאלתי.
"לא יודע, לא חשבתי על זה. באמת אין כאן על מה לדבר, זה או אני או היא. זה או כן, או לא".

"סיפרת לי שאתה מנהל מכירות אזורי, מה אתה עושה כאשר לקוח פוטנציאלי מתנגד לקנות ממך ?" שאלתי, מנסה להתחבר אליו ולהפעיל אותו.

"זה לא דומה" ענה.
"ובכל אופן" המשכתי בלי להרפות, ספר לי".

"טוב, אני מנסה לבדוק איתו מה הסיבה לכך, האם ההתנגדות שלו אמיתית. אני מנסה להכנס לנעליו וגם נותן לו להבין את הניסיון הזה שלי.
אני מנסה בקול רם לבדוק האם המוצר שלי מתאים לו, האם המחיר סביר, האם איכות המוצר שלי תואמת את הציפיות שלו, את רמת המוצרים של המתחרים שלי, התאמתם ומחירם. כל זה כמו שאמרתי, בקול רם, כי הרי כבר בדקתי וחשבתי על כל השאלות האלה עוד טרם ניסיון המכירה, כהכנה לפגישה איתו" .
בכך חתם משה את דבריו.

"איי רסט מיי קייס", סיימתי להעלות את טיעוניי", אמרתי בחיוך והבטתי בו, ממתין שישא שוב את דבריו.

"תראה, פשוט נמאס לי. למרות כל מה שאני עושה עבור יפית והילדים, בין אם אני חייב ע"פ החוק ובין אם לו, בין אם זה כתוב בהסכם הגירושין ובין אם לו. אף פעם לא קבלתי מילת תודה מהם. הכל ברור ומובן מאליו. יש מממן לכל הצרכים שלהם.
היא הדורשת בעבורם, היא הטובה. האמא הטובה, תמיד דואגת לכל ומשיגה הכל. אז מה אם אני מממן ? לדעתה זאת חובתי וזה גם המסר שלדעתי עובר לילדים ובמיוחד ליניב.

יכול להיות שאם הילד היה בא ומבקש ממני, יכול להיות שהייתי מתייחס אחרת, אני לא יודע. אני יודע שאם הייתי מסכים ומשלם, היא הייתה הטובה 'שהשיגה' את הכסף.
אחת הסיבות שבגללם התגרשנו, היתה שהיא צריכה לשלוט בכל, כל החלטה שלה צריכה להתממש. כשהיא למשל התנגדה בשנה שעברה שיניב ייסע לאילת עם חברים בחופש הגדול, אז הוא לא נסע ולא היתה מלחמה גדולה.

אז זה התאים לי, גם אני התנגדתי לנסיעה, למרות שהיא לא שאלה אותי לדעתי בעניין. היא פסקה ועל-פיה יקום ויפול דבר. ואתה יודע ? זה אותו הדבר ואותה הסיבה, למה היא התנגדה ? בגלל שהוא לא אחראי".

"תגיד משה", שאלתי. "אתה יכול לספר לי מעט על היחסים שלך עם הילדים בכלל ועם יניב בפרט ?"

"יש יחסים יפים, שני הקטנים באים אלי כל יום שלישי וחמישי בערב ונמצאים אצלי בכל שבת שניה.
בחגים זה מתחלק לפי חגים משפחתיים ופחות משפחתיים. כל פסח, ראש השנה ויום כיפור, הם אצלי ובשאר החגים הם איתה. בינתיים זה מתאים לכולם".
עם יניב זה קצת אחרת, יש לו את החיים שלו, את החברים שלו והמחויבויות שלו.

"אבל לא תמיד זה ירח-דבש איתם, יש ויכוחים ואי הסכמות".

"מה לדעתך עבר על יניב בשנה האחרונה, איזה שינויים חלו בו, איך הוא עבר את הבגרויות, מה יחסו לגיוס לצבא, יש לו חברה, אם כן, איך היחסים ביניהם ?"

משה לגם לגימה ארוכה מהמים שהספיקו להתחמם. מיהרתי לקולר למלא את כוסותינו במים צוננים.
"תודה רבה" אמר, ולא רק לצאת ידי חובה. הוא התרווח שוב בכיסאו.
המתנתי מבלי להוסיף דבר, מקפיד שעל פני תהיה נסוכה ארשת של סבלנות וקבלה.

לאחר זמן לא רב נאנח משה אנחה חרישית, הביט בתקרה ואמר "אתה יודע, האמת שעד עתה לא עצרתי לשאול את עצמי את כל השאלות ששאלת אותי, ויותר מכך אני מתבייש שאפילו לא ניסיתי לשוחח איתו על רוב הדברים שהזכרת. בו נראה, מה הייתה השאלה הראשונה שלך ?"

"לא זוכר" עניתי, "עזוב שאלות, פשוט ספר לי עליו".
שעה ארוכה סיפר לי משה על יניב, על ילדותו, על הבר-מצוה, על זה שנרשם לכל החוגים שבעולם ולא התמיד, על הבגרויות המוצלחות בחלקן, על כך שהזכיר כי אולי יתנדב עם חברים לשנת שירות לפני הצבא, ועוד כהנה וכהנה.

"אז אתה כן רואה שינויים חיוביים אצל הילד"
"כן אבל אני לא בטוח שעד כדי כך שאסכים שינהג ברכב"

הקשבתי רוב קשב, מוקסם מהחקירה שחקר משה את עצמו.
"תרשה לי שוב לשאול אותך את השאלה העתיקה, מדוע הסכמת לבוא לגישור, מה ציפית להשיג ?" ומה אתה מצפה להשיג עכשיו לאחר השיחה הקטנה שניהלנו" שאלתי.

"ממש לא יודע, אני צריך לחשוב על זה עם עצמי".
"טוב, אז ברשותך אקרא ליפית ואתה תמתין בחוץ, עם קפה ומגזין".

ליוותי את משה לחדר ההמתנה והזמנתי את יפית להכנס פנימה.
חזרתי על ריטואל ההסברים בדבר הפגישה הנפרדת, והוספתי "תיראי דאגתך ליניב אימהית מאוד וממש נוגעת ללב. ניכר בך שטובתו  עומדת למולך.

המשכתי בדברי ושאלתי "ספרי לי, מדוע רצית לבוא לגישור, מה את מצפה להשיג ?"

"אני רוצה להשיג את ההסכמה של משה ואת המימון לביטוח, אפילו באופן חלקי. הרי לא אוכל בטווח הרחוק למנוע ממנו את הדבר. גם כך כבר חלף למעלה מחודש מאז שקיבל את הרישיון והוא שואל שאלות. הוא יודע שאין לאביו בעיה כספית, הוא מרוויח כסף טוב".

"למעשה מדברייך אפשר להבין כי אינך מעוניינת בגישור, אלא בבורר שיאמר למשה כי עליו להסכים ולשלם לפחות באופן חלקי את הפרש הביטוח. ספרי לי מה את מוכנה לעשות, כמה את מוכנה ללכת לקראת משה ?"

"כבר אמרתי, אני מוכנה להשתתף בהפרשי הביטוח".
החלטתי ללכת צעד קדימה. "מה לדעתך הסיכוי המשפטי לכפות על משה השתתפות בתשלום ?"

"אני לא יודעת, בגלל זה פניתי לגישור. רציתי להמנע משכר טרחה לעורכי-דין, כדי לענות על השאלה שלך אני צריכה להתייעץ עם עו"ד ולשלם לו על הייעוץ.

"מה את חושבת על הסכם הגירושין שלך, האם הוא הוגן"
"הוא היה הוגן לפחות עד שיניב הוציא רישיון, עכשיו אני כבר לא יודעת".

"יש לך רעיון איך אנו ממשיכים ? אנחנו בגישור, וזה אומר לגשר מעל הפערים ולא לכופף צד מסוים, תני לי רעיון, נניח שמשה מוכן ללכת משהו לקראתך, איך את הולכת משהו לקראתו ?"
(הקפדתי לומר "לקראתך" ולא לקראתכם - את ויניב, לעמת אותה עם המציאות המעשית שבפניה אנו עומדים)

יפית שתקה, כאילו אין לה מה להוסיף.
"מה דעתך חלקו של יניב בגישור, האם הוא צד בגישור"
"בודאי, הוא האישו של הגישור, אבל לא הייתי רוצה שהוא ישב כאן איתנו ויחווה טראומה של קצר- בתקשורת של הוריו "

החלטתי להרפות לעת עתה מההיבט של יניב בגישור ושאלתי,"מה לדעתך הסיבות שמשה מתנגד
לעניין, לבד מהסיבה שעליה הצהיר ?"

"כמו שכבר אמרתי, כסף זה לא. אז אולי הוא מרגיש שדעתו לא נחשבת והוא משתמש בעניין כדי שישמעו אותו. כשהיינו נשואים, תמיד היה נדמה לו שרק אני קובעת".

"ומה את חושבת תורמת הגישה שלך לגישור הזה, לאותה התחושה שלו, אם אכן היא קיימת ?"
"אני לא יודעת. אני לא הפסיכולוגית שלו ולמזלי כבר לא אישתו. כרגע אין כאן שאלה של מערכת יחסים זוגית, אלא בעיה נקודתית".
"מה את חושבת שהיה מרגיש יניב אילו ישב כאן איתנו ושמע את שניכם ?"
"בטח שלא היה שמח. גם ככה הילדים נפגעו מהגירושין. בעיות כאלה רק מוסיפות להם על הטראומה"

"איזה פתרון לדעתך היה יניב רוצה שנמצא לבעיה?"
"אני לא יודעת. אתה המגשר, אתה צריך להעלות רעיונות לפתרון. יניב בטח היה רוצה שהעניין יסגר בהסכמה ושלום" 

אבל כמו שאמרתי, אתה המגשר אם תעלה הצעה הגיונית, אהיה מוכנה לשקול אותה בחיוב".
 
חשתי שהשיחה לא מובילה למקום רצוי לגישור. לא הצלחתי עד כה להוביל אותה לחשוף את האיטרסים שלה, היתה לי השערה והחלטתי לבדוק אותה עם יפית.

"תגידי יפית, באופן היפותטי, לבד מתשלום הביטוח, איזה עוד אינטרס היה יכול להיות לך ? דיברת על הטראומה של הילדים מהגירושין. את יודעת יש מושג שנקרא 'הקונפליקט הקונסטרוקטיבי' שאומר, כי קונפליקט במערכת יחסים יכול להביא לבדיקת המערכת, ליצירת קוד תקשורת מקובל על הצדדים, למודל של פתרון בעיות וניגודי אינטרסים, הוא יכול לזהות, לחשוף ולהעצים את האינטרסים המשותפים.

הרי הגם שהינכם גרושים, מתקיימת ביניכם מערכת יחסים מאחר ויש לכם עניין משותף המחבר אתכם עד יומכם האחרון והוא הילדים.

האם גם לדעתך זה עניין משותף, מטרה משותפת 'רווחת הילדים והקטנת הטראומה שלהם'. "

כפי שרציתי וקיוויתי (ולכן השאלה "הסגורה") היתה תשובתה לקונית וחד משמעית "בהחלט כן".

נשמתי לרווחה "אם כך, איך לדעתך יכול הגישור הזה לתרום לרווחתם ולהקטנת הטראומה, ולהוות קונפליקט קונסטרוקטיבי ?"

"אם זה הכיוון שלך, אולי כדאי שיניב יהיה נוכח בפגישה הבאה שלנו ?" שאלה אומרת.

"רעיון נפלא" השבתי "אך נראה לי שעדיף לסיים בשלושה את המפגש הנוכחי שלנו, אקרא למשה להכנס פנימה". אמרתי, תוך שאני מקווה כי כבר היום נוכל להגיע לפתרון העניין שלפנינו, ולא נזדקק לפגישה נוספת.

אולי יתמזל מזלנו, חשבתי בליבי, ונוכל גם להגיע להסדר גישור וגם ללכוד ציפור נוספת, היא רווחת הילדים, תקשורת טובה בין ההורים, חיפוש וניצול אינטרסים משותפים על מנת להתגבר בעתיד על קשיים המשותפים לשני ההורים ולילדיהם. 

יצאתי והזמנתי את משה להכנס "חשבתי שנרדמתם" אמר בחיוך.
"אני מקווה שזכרת כי גם איתך ישבתי לא מעט" עניתי אף אני בחיוך.

"בטח, סתם צחקתי, אני יודע שאתה עושה את מה שנכון לדעתך לעשות בכדי לקדם את הגישור".

"טוב" אמרתי, "עכשיו שכולנו כאן, אני יכול להגיד לשניכם ראשית את התרשמותי הכללית, על-אף שאמרתי אותה לכל אחד בנפרד.

אני מרגיש טוב במחיצתכם, יש לי תחושה טובה מאוד בגישור הזה. יש לי הרושם שבסופו של יום, הכל יבוא על מקומו בשלום ונצא מחדר זה שבעי-רצון ומחוייכים.

הסיבה לכך, היא שזיהיתי בשניכם הורים שטובת ילדיהם למול עיניהם, שניכם איכפתיים ולא אנוכיים, שניכם מבקשים להגיע לפתרון מוסכם, שניכם חיים באופן מעשי את האינטרסים המשותפים ולא נלחמים על האינטרסים המנוגדים וכן כי לשניכם ההיבט הכספי לא תופס מקום משמעותי במחלוקת.

זה בדיוק המנוף שיביא להסכמה ביניכם. יפית הציעה כי נקיים מפגש נוסף בנוכחות יניב. אני מאמין שזה יכול לעשות רק טוב ליחסים שביניכם וליחסים שביניכם לבין הילדים, יחד עם פתרון המחלוקת שלפנינו.

יחד עם זאת, מאותן הסיבות, יש לי הרושם כי אתם בשלב בו אתם יכולים להגיע להסכמה כבר עתה במפגש זה. את יתר העבודה המשפחתית כבר תוכלו לעשות בעצמכם וללא עזרתי.

משה, היית בחוץ שעה ארוכה, אני מניח שחשבת על המחלוקת ועד היכן אתה מוכן ללכת ע"מ להגיע לפתרון מוסכם על שניכם".

"אמת, את הזמן שהיתי בחוץ ניצלתי למחשבות על פתרון הבעיה ועל העתיד ואיך הוא צריך להראות.
אבל עכשיו כששמעתי את ההצעה של יפית, שיניב יהיה בפגישה הבאה שלנו, נראה לי שזה הצעד הנכון לעשותו, אני רוצה שגם הוא ישמע את הדברים ויגיד את דעתו. אני גם רוצה לשוחח איתו מעט, על רקע השאלות ששאלת אותי בפגישה הנפרדת, התשובות חשובות לי ומעניינות אותי" .

"אם כך ישנה הסכמה ביניכם על הצורך בפגישת גישור נוספת. לא ברור לי האם יניב יודע שאתם בגישור לצורך פתרון העניין ?"

"כן סיפרתי לו, אם-כי לא הסברתי לו את פרטי המחלוקת" אמרה יפית, "אני אתקשר אליו עכשיו ויחד איתו נקבע מועד לפגישה הבאה".   

המועד הוסכם על כולם ונקבעה הפגישה.
ואכן הפגישה התקיימה. ואם ניתן לתאר את רוב מהלכה והנושאים שעלו, לא בטוח שהצופה מהצד היה
מזהה כי זו פגישת גישור. רוב רובה נסב סביב היחסים הצולבים, החוויות של כל אחד, המעורבות ההדדית בחיי האחר,  ההשפעות ההדדיות של אמירה או מעשה על כל אחד מהצדדים, מעת לעת עלו דמעות בעיני כל המשתתפים, או לפחות לחלוחית בקצה העין (וכשאני אומר כל המשתתפים, אני ממש מתכוון לכך).

בשלב מסויים בפגישה אמר יניב, כי אם היה יודע לפני חודש, את מה שהוא יודע היום, יתכן שלכתחילה היה יוזם שיחה עם משה. יניב ממש התנצל כי לא ידע על תחושותיו של אביו, ועל כך שאביו חש זנוח ובחזקת "כספומט". "בחיים לא הייתי רוצה שהאבא שלי ירגיש כך, אני אוהב אותך ומכבד אותך ואם אתה חושב שאני לא בשל לנהיגה, אז אני מציע כפתרון, אם יהיה מקובל עליך, שאתה תהיה הנהג המלווה שלי, בזמנים שיתאימו לך, עד שתחליט אתה שזה בסדר שאנהג לבד, ובלי קשר למה שמתיר החוק".

זה היה הרגע בו חוץ מיניב גם יפית וגם משה ניגבו ללא בושה את הדמעות שצצו בזוויות עיניהם.
ללא ספק היתה כאן אוטותרפיה משפחתית. יתר הפרטים מחווירים אל נוכח העובדה, כי יניב "הנוכח שאינו נוכח" הביא להסדר הגישור.

למותר לציין כי הנושא הכספי נסגר גם הוא בפשרה שדווקא באה מכיוונה של יפית שהסכימה והציעה להשתתף במחצית הפרש הביטוח.

וכך שבו כל מטוסיינו בשלום לבסיסם.

אורי"ה זמיר – מגשר כללי ומשפחתי מוסמך, יועץ נישואין ומשפחה רבני ואזרחי מוסמך.
קליניקות : חולון, רמת גן, ראשל"צ וירושלים טלפונים : 050-4846136