"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים...ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה...
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים...וירד ה' לראות את העיר... ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר".
בראשית (פרק י"א) סוף פר' נח
בפסוקים המאלפים הללו ניתן למצוא ניסיון של כלל האנושות לבנות "מבנה על" הניצב בארץ, בבקעה כביטוי לעוצמה האנושית המתגבשת. בסיסו נמוך ולמרות זאת ראשו בשמים. מין חיבור של תחתונים ועליונים. האדם עצמו מהוה חיבור שכזה - רוחניותו מואצלת ומשתלשלת מן העליונים עד לגשמיותו המצויה על הארץ. והנה קם האדם, לא כפרט וכיחיד אלא כציבור המעצימים זה את זה, ומנסה לבנות מהלך הפוך השפעה כביכול מן הארץ אל השמים. מבהיל. יש כאן מרד בבורא העולם. הבורא הוא המשפיע, הוא המאציל וכאן יש ניסיון למציאת אלטרנטיבה, עשיית נגד, מחשבת יצירה של השפעה הפוכה מן הארץ התחתונה אל השמים העליונים. הייתכן?
הקב"ה מלא כל הארץ כבודו – "לית אתר פנוי מניה". הוא בענוותנותו נמלך כביכול בבית דינו (רש"י) ואומר "הבה נרדה". הקב"ה צריך לרדת? וכי יש מקום שהוא לא שם? זאת ועוד, האם כביכול יש חשש מפועלם של בני האדם? האם באמת יצליחו ליצור השפעה מלמטה למעלה? על השאלות הנ"ל נוכל לומר בפה מלא לא! לא באלף רבתי. אין מקום שהקב"ה צריך לרדת כי אינו מצוי שם, ואין חשש מפני מהלכם של בני האדם שכן לא תתכן השפעה בלי רצון וציווי הקב"ה. ובכן מה פשרם של הפסוקים?
הלשון "הבה נרדה" משמשת כשהקב"ה רואה ראיה ארוכת טווח, מבין תוצאות של פעולות ומסקל את ההשלכות על ידי ביטול המעשה הראשוני. כמו שירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה ואמרה ימות זכאי ואל ימות חייב. גם בעניין סדום אומר הקב"ה "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי... עשו כלה" (בראשית י"ח כ"א) גם כאן אין צורך פיזי ח"ו לקב"ה לרדת, אלא כביכול ירד הקב"ה לסוף דעתם של בני האדם בסדום כמו בדור הפלגה. אכן מעשיהם עצמם אין בהם ממש. אין הם משנים את המהלך הכללי, אך בני האדם מתייצבים על ידי מעשיהם על דרך המובילה לקלקול שיבוא לביטוי בסופו של תהליך. מצד עצם המעשה אין חשש, דל ערך הוא המעשה עצמו אך יוביל הוא לקלקול ולכן יש לעוצרו ומיד. לא לאפשר קלקול עתידי. יש למונעו עתה. (ספורנו בראשית י"א ה')
ראוי לעיין במה הייתה המניעה. איך עצר כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו את תהליך ההרס האנושי. אם נבין את תהליך הסתירה נוכל להבין את תהליך הבניה. אם נדע מה היו כלי המניעה נוכל להבין מהם כלי העשייה. הקב"ה מבלבל את שפתם וגורם שלא יבינו איש את זולתו. נוצר חוסר תקשורת, אי הבנה ובכך נזרע פרוד המביא מריבה ומצית את אש המחלוקת. איש איש לעצמו. אין רעיון משותף, אין אחדות, אין יצירה, אין בניה. "ויחדלו לבנות העיר".
מתוך כלי ההרס ותהליך הסתירה נדע מה היו כלי הבניה ותהליך ההקמה: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אין כאן תאור מצב גרידא. אין כאן העברת מידע סתמי על מצב האנושות. הגדרה מהותית יש כאן. הבנה שתקשורת נכונה, שפה אחת ודברים אחדים יכולים להיות מנוף לעשייה בלתי נדלית כמעט אין סופית.
ביכולת התקשורת לא רק שפה אחת, גם דברים אחדים, מחשבות משותפות, רעיונות, אידיאות, תכניות משותפות. בני האדם עומדים זה מאחורי זה. מגבים איש את רעהו, מעצימים ומפרים זה את זה, יוצרים שגשוג ויכולת אדירה.
כשכוח עצום זה מופנה למרד בבורא העולם ליצירת השפעה מהתחתונים על העליונים יש סכנה בדבר. לא מצד עצם ההשפעה, זה לא מסכן את הקב"ה כביכול. זה לא מדאיג. ההבנה הקלוקלת והמחשבות הטעותיות בהעצמה האנושית היא הקלקול בהתגלמותו. העצמה זו תמנע את ההאצלה האמיתית, את ההשפעה הנכונה מלמעלה למטה מהקב"ה כביכול בעצמו. אדם הטועה בדעתו ומתייחס אל בני האדם כיכולים להשפיע יסגור את עצמו מלקבל השפעה אמיתית מהמאציל האמיתי.
אמנם יש כוח עצום ביד בני האדם, כוח האחדות. אם יתאחדו בני האדם בכוח כוונתם ורצונם יוכלו לשנות את כל ההשפעה. את זאת יש לנו לדעת, להבין ולהשכיל. אם נאות להישיר דרכנו יחד נוכל לפעול פעולות עצומות. השפה היא כלי אדיר. התורה הקדושה באה לביטוי באותיות הדיבור. אם נשתמש בכלי הזה נכון נדבר איש את רעהו מתוך עשית רצון ה'. נחזק את הדיבור והשימוש בשפה בהנהגות משותפות. ניצור רעיונות משותפים ואידאות משותפות, נוכל לפעול פעולות עצומות. חשוב מאד שיהיו פעולות אלו ברוח התורה הקדושה, עולות בקנה אחד עם רצון הבורא עולם או אז חפצו בידינו יצלח. אז יתעצמו כוונותינו ופעולותינו יכוננו. זאת לא רק בהיבט כלל אנושי. כל שותפות לרעיון אחד אם יגבו איש את רעהו וייטיבו מעשיהם כתואמים את רצון ה' יתברך, יצליחו בפעולתם.
בני זוג יוצרים מהות משותפת. כל אחד מהם הוא יציר הוריו ומשפחתו ועוצב על ידי אמות המידה שהיו בין כתלי ביתו. בחווייתם המשותפת כבני זוג הם ממזגים את שתי הישויות לאחת. הם יוצרים מציאות חדשה. התקשורת היא הכלי לעשות זאת. הם זקוקים לחוויות רבות שתפרנה את הביחדיות שלהם, שיגרמו להחלפת דעות ולקבלה הדדית של דעת הזולת מתוך רצון טוב, מתוך נתינה ואהבה. או אז משימתם תצלח וביתם יבנה לתלפיות בין כתלי ביתם יגדלו בנים ובנות מאוזנים המכירים ומוקירים את מקורם. בבית הולם לא צומח בן סורר ומורה חלילה. בן כזה יכול לצמוח ח"ו רק כשאין תאום ואין התאמה אין שפה אחת ודברים אחדים. ההפך ביקורת יש והאשמות הדדיות.
כשההורים מתואמים יש נחת ושמחה וטוב ואור.
בוא נחבק ידיים נתאם את דיבורינו נתחזק בכבוד הדדי נאזין נקבל נפרגן.
או אז חפץ ה' בידינו יצלח לרוב נחת דקדושה.