"אם לא עכשיו – אימתי?"
מרן הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א, ראש מוסדות "אור החיים" וגדול מחזירי התשובה.
בפרשת אמור אומר הקב"ה למשה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא' א'). מפרש רש"י: "אמור" "ואמרת" - "להזהיר הגדולים על הקטנים", כלומר שהגדולים ישאו באחריות להזהיר את הקטנים בעניין הטומאה. לימוד נפלא ניתן ללמוד מכך.
יש לנו בימות השנה ימים גדולים, ימים המסוגלים, ימים של אספקה והתעלות רוחנית. מלמדת אותנו התורה הקדושה כי אנו צריכים "להזהיר הגדולים" - להזהיר ולהזריח מימים אלה הגדולים על "הימים הקטנים", ימי השגרה של היומיום.
על ימי חודש מרחשוון נזכור את אמרתו הנפלאה של האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל שחודש זה קרוי מרחשוון משום "שמרחשין שיוופתיה" – שפתותינו עדיין מרחשות בו את מנגינות הימים הנוראים, ימי חג הסוכות, שמחת תורה. אם כן מדוע נקרא חודש זה מרחשוון, אלא שמהר מאוד אנו חוזרים לשגרה היומיומית, לשגרה של אחרי החגים: סידורים אחרי החגים, פגישות אחרי החגים, וכאן מצפה לנו המבחן האמיתי, הניסיון הגדול, האם תקופת "אחרי החגים" תהיה תקופת המשך מהחגים "מהימים הגדולים" או ניתוק ח"ו.
גם בבית, אחת הסכנות היותר גדולות היא השגרה היומיומית, סכנת המחר, סכנת האחר כך, העוד מעט. הגמרא בתענית כא מספרת לנו על נחום איש גמזו שהיה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו וקיטע בשתי רגליו וכל גופו היה מלא בשחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מיטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ואחר כך לפנות הכלים. אמר להם "בני, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל". פינו את הכלים ואחר כך פינו את מיטתו ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: "רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך?" אמר להם: "בני אני גרמתי לעצמי. בפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין". אמרו לו "אוי לנו שראינוך בכך" אמר להם "אוי לי אם לא ראיתוני בכך".
לכאורה מדוע החמיר נחום איש גמזו על עצמו כל כך. וכי מה הוא אשם שהעני נפטר, הרי הגיוני בהחלט לומר לו המתן. אלא שנחום איש גמזו ירד לנבכי נפשו של אותו עני והבין שטעותו הייתה בדיוק בכך שהוא אמר לעני המתן, עוד רגע. שכן "המתן" עבור עני הוא כמו נצח נצחים. נחום איש גמזו הבין שהוא היה צריך להגיד לעני עכשיו אני נותן לך וגם אם זה היה לוקח לו כמה רגעים, היה העני מתחזק מעצם זה ההבנה והרצון למלא את מחסורו ללא כל דיחוי.
כשהקב"ה נגלה לעם ישראל כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח) לכאורה היה צריך לומר להם פה תהא קבורתכם מדוע השתמש הכתוב בלשון שם? אלא ללמדנו שיש קבורה שנקראת שם, מחר, אחר כך, עוד מעט.
גם בחיי הנישואין אנו צריכים ללמוד ולהיזהר מ"הימים הגדולים" על "הימים הקטנים". הגדלות של שני בני הזוג זה לדעת איך לקחת איתם את ימי ראשית הנישואין כשהיו בתחילת דרכם, הימים הגדולים והזוהרים כשלכל אחד מהם היה הרבה סבלנות, אורך רוח, הארת פנים ומרץ להשקיע בבית ובזולת. לדעת איך להזהיר מאורם של ימים אלו על הימים הקטנים, הפחות זוהרים והשגרתיים כשלפעמים קצת קשה וצריך להתמודד עם ניסיונות החיים. ההשפעה החיובית של ימים אלו על חיי השגרה תלויה בנכונות של בני הזוג לפתור את בעיותיהם ללא כל דיחוי ושהיה. כאשר מתעורר צורך לפנות לייעוץ והכוונה יש למלא את הצורך ולא לדחותו, גם כאשר אחד מבני הזוג מגלה יותר מוטיבציה ורצון לשיפור לא לומר לו המתן, לחכות עוד יום כי לא נדע מה ילד יום כדברי הגמרא סנהדרין ז אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיוון דרווח רווח מבאר רש"י: "כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים ואם אינו סותמו מיד הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו". לכן עצם העובדה שבני הזוג רוצים שינוי ושיפור כבר משפרת את ההנהגה הטובה. כך גם כלפי שמיא כתוב "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פט י) גלי הים מעוניינים להתקרב לקב"ה. הם מנסים, מתרוממים לגבהים, יורדים למצולות וכן הלאה ולמרות שאינם מצליחים הקב"ה משבחם על כך. דומה לזאת היהודי השואף לדבוק באלוקיו, מנסה להתרומם ולהעלות ולמרות שלא תמיד מצליח בזאת עקב המכשולים הרבים, קונה שמים וארץ מקבל את הכמיהה והכיסופין והרצון לדבוק בו יתברך.
המאמר נערך מתוך הרצאתו של הרב במסגרת שיעוריו בישיבה על ידי הרב עוז פרחי, מרצה ומנחה נישואין ומשפחה: 02-5822337