"שלום לכבוד הרב.
אבקש את התייחסות הרב, למצב בו אני מעוניינת להיפרד מבעלי ללא עילה בהגדרתה המשפטית. כתב לי אחד המומחים בפורום "לא מתגרשים כי רוצים חופש בלבד. נישואין הם לא דלת פתוחה כל הרוצה נכנס וכל הרוצה יוצא".
שאלתי היא: האם אכן זו התפיסה הרבנית-היהודית לקשר הנישואין? האם נישואין הן דרך ללא מוצא, כשאין "עילה" בהגדרתה המשפטית? האם הדת היהודית שהיא בעלת תפיסה הומאנית ביסודה תכבול אדם לכל שארית חייו, רק בשל בחירה בזמן כזה או אחר? מאוד לא נעים לי לחשוב שבבסיס ברית הנישואין היהודי יש מימד של "נישואין קתוליים" שאינם ברי התרה בלי עילה".
שלום לשואלת.
נקודת המוצא של השאלה, נמצאת בזוית המבט. הדבר ידוע, שכאשר עומדים בזוית מסוימת נראה נוף מסוים, וכאשר עומדים בזוית אחרת, נראה נוף אחר לגמרי. החכמה היא לעמוד בזוית הנכונה, והיא השקפת תורתנו הקדושה. רק בזויות אחרות נראות שאלות.
ובכן, נחזור על השאלה, אבל בלי להצטעצע במילים, אלא גלוי ועל השולחן: אני נמצאת בעולם. זו עובדה. אני רוצה ליהנות בחיים, ולחיות איך שנעים לי. בעלי הנוכחי לא מוצא חן בעיני (אולי בגלל שמישהו אחר מוצא חן בעיני, ואולי מכל סיבה אחרת). אני יהודיה, והדת היהודית לא מאפשרת לי לכוף את בעלי לתת לי גט סתם כך רק משום שאני רוצה כך. ובכן, מדוע הדת היהודית לא תיתן ליהנות עם מי שברצוני, אחרי שבתורה, שלא כבדת הקתולית, יש מושג של גירושין. זוהי בעצם השאלה.
נעמוד בזוית אמיתית של האיש היהודי, ונראה משם בבהירות מספר נקודות יסוד:
נקודה ראשונה: אף אחד לא נמצא כאן במקרה. אף אחד גם לא נהנה או סובל במקרה. אף אחד גם לא התחתן עם בן זוגו במקרה. הכל נקבע מלמעלה, ע"י האלקים החזק מכל.
נקודה שניה: יש הבדל יסודי בין ההשקפה הלא יהודית על "זוגיות", ובין השקפת התורנית על "נישואין". המבט הלא יהודי הוא הצורה שתוארה בתחילת הדברים: אני קיימת כאן; ואני רוצה ליהנות, אני יכולה ליהנות עם בן זוג המעניין אותי, ואעשה כל שביכולתי כדי ליהנות. כל מה שמפריע לזה, הוא דבר לא צודק ולא נכון. ההשקפה היהודית שונה לגמרי: הנישואין הם משימה קדושה המוטלת על הנבראים. משימה של יצירת "שלמות", יצירת "אחד" משני נפרדים. איש לבדו או אשה לבדה, אינם בכלל בריה שלמה; אף אחד מהם עדיין אינו "אדם". רק החיבור ביניהם יוצר יחידה חדשה ששמה "אדם", כמפורש בתורה (בראשית ה' ב') "ויקרא שמם – אדם". ואמרו חז"ל (במסכת יבמות סג ע"א): "כל מי שאין לו אשה, אינו אדם". לאשה ולבעל יש אפוא תפקיד עצום בגובהו: להשלים את עצמם ע"י בן הזוג שה' נתן להם.
ההבדל בין ההשקפות הנ"ל, ההשקפה הרדודה של הנאות, וההשקפה העליונה של איחוד רוחני, נובעת מהבדל הנמצא במקום אחר לגמרי, והיא הידיעה היסודית, "מה קדם לְמה: החוק לאדם, או האדם לחוק". אליבא דאומות העולם, אדם נמצא בעולם – מפני שהוא נמצא. אין סיבה מיוחדת. ובעולם זה - ניתן ליהנות, ויש אפשרות ליהנות, ונעים ליהנות, ובכן עושים הכל כדי ליהנות. אמנם האנושות עצמה בנתה לעצמה חוקים המגבילים במקצת את הנאותיה ואת אי מוגבלותה, כדי להסדיר את צרכי עצמה. כלומר: כיון שיש הרבה אנשים בעולם, וכל אחד רוצה ליהנות בדרכו שלו, צריך לבנות חוקים כדי להסדיר את יחסים האנשים בינם לבין עצמם, כי אחרת תהפוך החברה ל"ג'ונגל". אמנם במציאות החוקים משתנים ללא הרף, כי כל הזמן יש שינויים ו"עדכונים" בחוקים ובהחלטות החברה מה מותר ומה אסור, לפי ההתדרדרות האנושית הנמשכת תמיד. לכן צריך לשנות מוסכמות שוב ושוב "ולתקן" את החוקים, כדי שיתאימו אל הירידה ההולכת ומתמשכת. מובן אפוא שהאנושות אינה חיה עם אמת אמיתית, אין 'נכון' ו'צודק' אבסולוטי, אלא עם מושגים המשתנים כל הזמן לפי רצונותיה באותה תקופה. באופן זה אין שום כלי להשאיר את האדם מוסרי באמת, כי ההשקפות משתנות עם הרצונות. מה שהיה נחשב בעבר רצח גמור, יכול שייחשב היום ל"רחמים", ובאותה דרך מה שהיה נחשב בעבר בגידה שפלה, יכול שיחשב היום "לגיטימי", "גיוון", ו"אהבה".
היהדות צועדת במסלול שונה באופן מהותי. שמימי, ולא ארצי. ה' יתברך ברא את התורה ואת האנושות, כאשר מערכת חוקי התורה קדמה לבריאת האנושות. אין צורך כלל להתאים את החוקים לפי מצב האנושות, כי אדרבא: העולם והאנושות נבראו על פי התכניות שבתורה. (תוכנית לאומות העולם, ותוכנית לעם ישראל). כיון שיש בתורה חוקים מיוחדים לזוג נשוי, נבראו האנשים והנשים בהתאם לדרישות החוקים שקדמו כבר בתורה. מעתה ומעכשיו: החיים בפועל על פי אותם חוקים, יחיו במסלול הנכון והטוב ביותר, וכל ניסיון ללכת בכל מסלול אחר – יהיה רק כשלון ומפח נפש.
הבדל הגישה הנ"ל, יוצר גם הבדל בעצם המושג "נישואין". אצל אומות העולם, הנישואין הם רק שותפות של שני יחידים, איש ואשה, זה בצד זה. מטרת השותפות היא פשוט ליהנות את שני בני הזוג: ההנאה היא סיבת יצירת השותפות, והיא גם סיבת המשך השותפות; אליבא דהשקפה זו, כאשר חשבון הכדאיות וההנאה אינו קיים עוד, יש לפרק את השותפות, וטוב לו (או לה) להישאר לבדם.
ביהדות, הנישואין הם משימת איחוד. משימה זו באה מפני שהיא חוק אלקי, ולא [רק] מפני שזה מעניין, חברתי, או מהנה. מטרת האיחוד הנ"ל הוא להקים בית ולהמשיך את העולם בצאצאים עובדי ה'. (זו עיקר תכלית הנישואין, כמו שאמרו במשנה עדויות פ"א מי"ג). המטרה הרוחנית המשותפת, הופכת את הנישואין ביהדות להצלחה, דוגמת שני קוים עומדים המשופעים זה כלפי זה, כאשר למעלה ניצב קודקוד אחד (מטרה אחת). בצורה כזו, ככל שיתקדמו הנישואין, יתקרבו הקווים זה לקראת זה, עד שיתחברו לחלוטין. זאת לעומת השקפה שאינה יהודית, שכל פריט נשאר לעצמו גם אחרי הנישואין, והרי הם כשני קוים אנכיים מקבילים זה ליד זה, שלעולם לא יתחברו, ואדרבא הרגש הולך ומתקרר.
הנישואין ביהדות אינם רק 'התאמה' של איש ואשה היכולים לבלות יחד, אלא מערכת העומדת תחת ניהול והשגחה פרטית של ה' יתברך: מהשם – אשה לאיש!. (במסכת מועד קטן דף יח עמוד ב: אמר רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים [יש ראיה כי] מה' אשה לאיש. ושם מובאים הפסוקים והראיות). נקבע למעלה שהוא מיועד לה והיא מיועדת לו, אולי מפני שהם מתאימים, או אולי אע"פ שאינם מתאימים – מפני שלכל אחד ניתנו תפקידים וניסיונות המיוחדים לו, ולצורך כך נקבע גם מי יהיה בן זוגו.
עד כאן נקודה אחת, אמת אמיתית כי הנישואין הם מטרה בפני עצמה, ולא רק דרך לאיך ליהנות. חוקי הנישואין והגירושין שניתנו בתורה, מגנים בכח על המטרה הנ"ל, גם אם פריט זה או אחר אינו מבין מה הנאה יש לו כרגע.
אך יש להוסיף פה עוד נקודה, מובנת והכרחית לכל אדם נבון. המחשבה שאיש לא יוכל להגביל אותי ליהנות כרצוני, היא טעות מוכרת אפילו ע"י החוקים האזרחיים. הלא מגבילים אותנו לנסוע במהירות מסוימת – גם כאשר לנו נראה שזה מהנה ואין בכך סכנה!. הלא כל אמא מגבילה את בנה מללכת לכביש, גם כאשר הוא מאוד רוצה לעשות כך. בכל מערכת חוקים יש הגבלות, אשר המחוקק סובר שהם נחוצים כדי לשמור על המסגרת הכללית, והוא כופה חוקים לטובת המערכת הכללית, אף אם יחיד מרגיש פגוע באיזה מקרה. חוקים אלו אינם סותרים כלל "לרחמים" (כפי שהביעה השואלת בשאלתה אם התורה שהיא דת של רחמים מגבילה את האשה מלהיפרד מבעלה ככל שתחפוץ), אלא אדרבא הם עצמם הרחמים: לשמור על המערכות האנושיות שלא יתנפצו כליל.
הגירושין קיימים בתורה. הם ניתנו לאדם שמצא באשתו ערות דבר, כמבואר בספר דברים (פרק כד פסוק א): "כי יקח איש אשה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו". אשה שנמצאה במצב שפל, אין בעלה חייב להחזיקה תחתיו. התורה נתנה לו אפשרות גירושין. זה נכון אמנם, שאדם שגירש את אשתו גם שלא מסיבה זו היא מגורשת. הגירושין הם דרך קיימת. אולם המלצת התורה (וההלכה בשו"ע, אבה"ע סי' קיט ס"ג) שלא לגרש אלא במקרה שמצא באשתו ערוות דבר. ובכל אופן ואיך שיהיה, התורה השאירה את הכח בידו של האדם שלא לגרש את אשתו, כאשר לא אירע המעשה הנ"ל. כמו שתלמיד הלומד בבית ספר – יש כח למורה להחליט שאינו נותן לו שחרור לפי בקשתו. אמנם הבעל והאשה אינם מורה ותלמיד, אבל המשל הנ"ל מוכיח לנו שיש מערכות יחסים, שניתן בהחלט להבין שמי שרוצה להשתתף עם פלוני או לכרות עמו ברית מסוימת, לא יוכל לנתקו לפי רצונו, בלי הסכמת הצד השני.
המושג "נישואין קתוליים" אינו קשור לכאן כלל. חוק הכנסייה הוא (=כנראה. איש אינו יודע בוודאות מתי החליטה הכנסייה הקתולית על כך) שאי-אפשר לפרק נישואין. עובדתית, גם קתולים נפרדים, כי בכוח עורכי דין ממולחים, בעלי קשרים, או בעלי ממון, מכריזה הכנסייה על נישואין אלו או אחרים שלא היו תקפים מעולם וממילא בני הזוג יכולים להיפרד. ביהדות, להבדיל, קיים מושג חוקי של גירושין, המופיע מפורש בתורה, אולם בתנאים ובהלכות המתאימות והרצון לנצל אפשרות זו שלא במקומה אינה מקובלת על התורה.
המלצתנו היא לעמוד בבימה הנכונה, בזוית הנכונה, ומשם לראות איך שחוקי התורה הינם נכונים יפים טובים, והטובים והאקטואליים ביותר אף לזמננו, יותר מכל חברה אחרת בעולם, והגורמים לאלפי זוגות יהודיים בכל העולם לחיות חיים מאושרים באמת.
ברכת הצלחה בחיי הנישואין
אליהו בר שלום
אב"ד לממונות בת ים