למומחי ינר, שלום וברכה! תקוותי שאצליח להעביר את שאלתי (הלא כ"כ שגרתית באופן המובן). אני בן 30 נשוי באושר ביחד עם בת זוגתי, נישואין ראשוניים תקניים - תקשורת איתנה וטובה, חיים משותפים, פתיחות הקשבה והבנה, בקיצור כל המרכביים לצריכת חיי הזוגיות הטובה, (למותר לציין שיש קונפליקטים נורמאליים בינינו, אחרי הכל שנינו בני אדם עם מחשבות שונות וכו'). גם בחיי האישות מתנהלים הדברים כדבעי. אולם, במהלך שנות נישואינו התפתח נוהג בעת קיום המצווה של אוננות - שלי. בתחילה לא הפריע העניין לבת זוגתי, ההפך, היא ראתה בזה 'כאילו' סוג של יציאה מהכלים, ועשה לה מאוד טוב בזה (כלשונה). אלא שלאחר זמן העניין התחיל להפריע לה 'כאילו' שאני יותר איתי ופחות איתה. אני עובד עצות ולא יודע מה לעשות, מצד אחד אני רוצה מאוד להפסיק את זה, גם בשל איסור העניין, וגם בשביל לא לצער את בת זוגתי, מצד שני אני מרגיש שבלא העניין הזה אני לא מסופק ומתוסכל, כאילו שאין לי חיי אישות, וכשזה יהיה קיים היא תחוש שאין לה חיי אישות. מה עליי לעשות, איך אני מוציא אותי מהתסבוכת הזאת. גם שאלה זו בשותפות מלאה ובהסכמתנו. תודה רבה.