פורום הנחיית הורים - כעס והתפרצות על ילדים קטנים | מרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה
מרכז י.נ.ר

כניסה למשתמשים 02/12/2024 א' כסלו תשפ"ה

פורום הנחיית הורים - כעס והתפרצות על ילדים קטנים

28/01/2020 09:17 שאלה: כעס והתפרצות על ילדים קטנים

שלום, אינני יודעת אם זו הכתובת המתאימה לשאלתי, אבל אנסה, ואקווה שאולי תהיה תועלת. יש לי 2 ילדים בגילאי 3 ו-5, חכמים, חברותיים ומקסימים. אני רגילה לחנך אותם למשמעת חזקה, בדרך כלל בצורה נעימה אך מחייבת, ואם הם לא משתפים פעולה - באזהרות ולעיתים איומים קלים. הבעיה היא שכאשר זה גם לא עוזר, ובמקביל אני עייפה+רעבה+לחוצה וכו', בניגוד לרצוני זה מגיע לעונש גופני. באופן עקרוני אני מאמינה שזה שלילי ביותר, לא כך חונכתי, ואני לא רוצה לעשות את זה. אחרי שזה קורה והם בוכים אני בוכה איתם ומרגישה גרוע. אני חוששת שזה מפר לילד את האמון בהורה, כשהשלווה לא מובטחת: במשך יום שלם המצב רגוע ונחמד (ואני משקיעה בהם רבות, לפתח אותם שכלית רגשית וחברתית),אבל אם בסופו של דבר עקב חוסר ציות יכול להגיע פיצוץ שמסתיים לא טוב. אני תמיד מתנצלת אחר כך, מפצה ומסבירה לילד שאני עצובה שזה קרה ושהוא לא אשם. מרגישה ממש עבריינית להכות ילד רך רק מכיוון שהוא בחזקתי והצליח לגרום לי להגיע לכזו רמה של כעס. חשוב לציין שכשזה קורה, תמיד הילד השני נעשה צייתן באופן אוטומטי, כנראה מפחד.. שניהם בעלי רמה שכלית גבוהה ומפותחת יחסית לבני גילם, אך לא בעלי בטחון עצמי גבוה, האם ייתכן שאני פוגעת להם בתחום? אני קוראת חומר בנושא ומאד חפצה להעלות להם את הדימוי העצמי והביטחון. אינני מסוגלת לשתף את בעלי בנושא, למרות שבכל התחומים אני נוהגת לשתף אותו להתייעץ ולהתחזק ביחד. בנושא זה אני חשה בושה גדולה וחוסר הערכה עצמית על חוסר השליטה שאני לא מסוגלת. אני קוראת את דברי ומשוכנעת שאני מצטיירת כאם לא יציבה וחסרת שליטה עצמית, אולי זה נכון, אך כלפי חוץ אני אדם חכם, רגוע ונעים. עובדת במשרה נערכת, הרבה חברות ובנות משפחה מתייעצות איתי מכיון שאני בד"כ נוטה לראות דברים בצורה ברורה ורגועה ונמנעת ממחלוקות ומתגובות נמהרות, רק כאן כשמדובר בילדי היקרים לי מכל זה קורה שוב ושוב. אשמח אם תהיה למישהו עצה בנושא. תודה.

לשאלה זו ענו 1 מומחים

28/01/2020 10:45

כעס והתפרצות על ילדים קטנים

אשר שטרנברגר
ראשית, ניכר שהנושא בנפשך והחינוך ממלא את יומך ומחשבותייך, אני חושב שזה ראוי להערכה. לגופו של עניין הייתי נוגע בשתי נקודות נקודה ראשונה, הכעסים וההתפרצויות שאת מתארת. נקודה שניה רגשות האשם שאת חשה והמצפון האימהי שנדלק. לגבי הכעסים, את מתארת ילדים חכמים ופעילים, שמחים ונמרצים. שעושים בעצם מה שילדים עושים. רק עושה רושם של חשש מאיבוד שליטה, פחד מהרגע שבו הם לא ישמעו לי או לא יעשו מה שביקשתי, מי יודע מה יקרה כאן. בשל כך מגיעה התפרצות וממילא מגיעים הכעסים. הייתי מציע לנסות לבדוק את זה עם עצמך. לבדוק מה יקרה אם לא יעשו מה שאמרת. הבית יקרוס? אם תנסי להניח להם לעשר דקות, ולחזור שוב ולהגיד: ראיתי שלא סדרתם את החדר אני מחכה. להיות ברור עם הדרישה. ולהמתין לביצוע. הומור כמובן תמיד יעזור. אפשר לחכות למחר ולומר: אתמול ראיתי שלא סידרתם את הצעצועים והייתי עצובה. אולי: לא סידרתם את הצעצועים היום תקבלו רק חלק מהצעצועים שיהיה לכם כוח לאסוף במקביל לבדוק מה יקרה אם דבר שדרשת בכל תוקף לא נעשה. (לפי דברייך זה לא קורה לעיתים קרובות, כך שישנה סמכות הורית בבית) מה קרה אז? הבית התפרק? הילדים הפכו לחוצפנים? צריך קצת יותר לשחרר. פחות לחשוש. הילדים שלנו יודעים שאנחנו כאן בשביל להישאר. ושאנחנו מחליטים על מה קורה כאן. רעיון טכני שיכול מראש להקל: כללים. כללים מעבר להיותם מגדירים מראש את סביבת העבודה שלנו, זה טכניקה שמוציאה אותנו מהסיפור, ברגע שאנחנו מעמתים את הילד מול הכללים אנחנו לא מעמתים אותו מולנו. וברגע שעל הקיר רשמנו שבכל בוקר מסדרים מיטות ובכל אחר הצהריים אוספים צעצועים אפשר להעמיד את הילד מול הכלל, הוויכוח אז, לא אתנו אלא עם הכלל. ולנקודה השניה: נקיפות מצפון זו תכונה אימהית יהודית. אבל צריך לא להגזים בה. הילדים לא אמורים להכיר אותה בשלב הזה. ולא צריכים להרגיש את האשמות של אמא לעצמה. מותר ואפילו חובה לבקש סליחה כשטעינו. אבל לא לבכות איתם יחד ולא לפצות אותם על טעויות. צריך קצת יותר לשחרר מעלינו את הכדור הזה שמתמקם במרכז הבטן ועולה לגרון וחונק את טווח הפעולה שלנו, ובעיקר יוצר חסמים וחששות מפעולות שכליות. כשאנחנו מלאים בהרגשות שליליות אנחנו ממשיכים לפעול מהבטן. קצת להירגע, לדעת שזה קורה לכל אמא (בסוד גם לכל אבא). ותפילה כמובן לסייעתא דשמיא הצלחה ורוב נחת אשר שטרנברגר 9744294@gmail.com

להרשמה ופרטים נוספים

מרכז ינר

סניף ירושלים: בית הדפוס 30
טלפון: 02-6321600
סניף מרכז: ברוך הירש 14
טלפון: 03-7160130