ידידי היקר

אני אישית לא הייתי מערב גורם חיצוני, ואדרבא המסוגלות בפועל ליצור גבולות עבירים אך לא פרוצים מצד בני הזוג, תלמד אותך הרבה על מחוייבויותם לתהליך, ובהיכרותי אותך תדע לזהות עוד הרבה דברים דרך מימוש ההנחיה לגבולות.

חשוב לציין

מאחר וקיבלתי כמה תשובות שאת חלקן למרות היותם ראויים ביותר לא פרסמתי בעלון. חשוב לי להדגיש כי מכיוון שהעלון אינו למנויים אלא מתפרסם מידי שבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, יש לקחת בחשבון חשיפת ילדים לתוכן. נושאי בגידה וכדומה לא יתפרסמו, ויש לעדן את הלשון במקרים שונים. בכבוד ובהערכה אביחי

לעניין שומרי החומות

מנסיון קרוב, אכן יש מצב של הצבת חומה, אך מצב כזה ראוי שיגיע מצד בן או בת הזוג שמשפחתם מהווים את מקור הבעיה ולאחר תהליך שבו הבן או בת מרגישים הכרח מצד עצמם לעשות כן, ההנחייה בכיוון הזה נראית בעייתית כי "ניתוק" מאימא או מאבא זה לא דבר פשוט רגשית. ממה שראיתי גם כאשר בן או בת הזוג מחליטים "לאחר תהליך" לעשות "חומה", לטווח הארוך זה לא פשוט כל כך. אבל בהחלט זה לא דבר שמורידים מהשולחן כדברי הרב משה.

"פרפרים" זה מצויין...

חברינו היקר, לצורך זה הפורם קיים וב"ה עוזר הוא לכולנו. "פרפרים" בבטן זה סימן לאחריות, אתה מבין את כובד המשקל המונח על כתפיך, ואכן הנחיית נישואין לא דבר של מה בכך הוא. לגבי משפחת מוצא וודאי יודע אתה כי בירור עם בני הזוג על הבעיה שהם מציגים - במקרה זה "האישה לא מסתדרת עם חמותה", בעצם, יראה לך כי העבודה תצטרך להתמקד ביחידת הזוג. משפחת מוצא היא עובדה, כשאנחנו מתחתנים, אנו מתחתנים עם בן הזוג ועם משפחת המוצא כולל הנהגות וכדו'. כשיש בעיות עם משפחת מוצא הבעיות מורכבות כי אנחנו עושים אותם כאלה, כי לדוגמא אם היא לא אוהבת את אימו, היא מעבירה מסר שהיא לא אוהבת אותו, התפקיד של הגבר לעשות "מובחנות" - הבחנה בין אהבתה אלי לבין הוריי, אבל לא תמיד יש מובחנות. - יש "מעורפלות", ואני מבין שאם לא אוהבת את הוריי אז היא לא אוהבת אותי. בבדיקה עם בני הזוג אתה יכול לראות כי הבעיה האמיתית היא לא זה שהיא לא מסתדרת עם אימה אלא זה שהוא מצדד עם אימו במצב של "נאמנות כפולה". את הדברים הללו אתה יודע כמובן, אך הלחץ של ההתחלה הוא דיי מובן וטבעי למי שרציני ואחראי. אני חושב שמידה מרובה של לחץ נמצאת ברצון באבחון מהיר, בידיעה ברורה מה קורה, לשרטוט מפות וצרכים, כמו"כ לחץ שמה אומר אם היא תענה כך והוא יגיד כך ובטח מחכים שאני יגיד ויגיד ויגיד.... ולפי מה שראיתי, מקורות הלחץ הם בעיקר הרצון "לדעת" מה קורה "במהירות האפשרית". ההרגשה שבני הזוג "מחכים" שתתחיל לפתור ולחדש להם משהו מיוחד. והפחד שלא יהיה לך מה לומר וכיצד להמשיך "למלא" את הזמן "שנשאר". פחות או יותר אלו מקורות הלחץ שיש באופן כללי בפעמים הראשונות. אני חושב שאם תחליט שאתה הולך "לטייל" איתם במשך השעה הזאת במסלול חייהם, העסק ייראה אחרת. כשאתה בתחילה מקדים כי זאת ואולי גם הפגישה הבאה אלו הם פגישות איבחון, אתה מרגיע גם את עצמך כי אינך "נדרש" כרגע להבין ולפתור, אתה פשוט רוצה להכיר, והיכרות עושים טוב יותר על ידי סיפור חיים, ההפנמה שלך שאף אחד לא רודף אחריך ואף אחד אינו "לחוץ" שתשרטט כרגע מפות ותכין רישומים ופתרונות, תעזור לך בכך שאט אט יתחברו לך קצוות שיזכירו לך דברים שלמדת ושידעת, כי כשאתה נינוח ומשדר רגיעה ואורך רוח אתה קולט יותר ופותח שער גדול לזרימת אינפורמציה מבני הזוג אליך וקליטתה בראשך. א"ב של סדר מתחיל ב"בלאגן", אם אתה מפחד מהבלאגן - אתה תהיה כל העת לחוץ שיהיה סדר, וכשאתה לחוץ אתה מפסיד זרימת וקליטת נתונים, מה שיחסיר ממך בסוף גם את הסדר. לכן אל תפחד מהבלאגן, תרשה לעצמך לשמוע, לקלוט, ולא בהכרח לחבר דברים. הם יתחברו במשך הפגישה, ואם לא אז לאחריה, ואם לא בפגישה הבאה, ואם לא אז בסופה.... לא יקרה כלום אם לא תהיה עדיין מסודר ויודע בדיוק איפה כל דבר ולמי שייך מה... לא כתבתי מילה על הבנייה וכדו' נשאיר זאת לייתר החברים, כי מבחינתי החלק החשוב ביותר להצלחה אחר כל הלימודים שלך, זה היכולת שלך להיות רגוע יותר, בטוח יותר, והכי חשוב היכולת שלך להרשות לעצמך להיכשל, כי כשיש ליגיטמציה לכישלון הוא נהפך להיות חלק בלתי נפרד מהבנייה... בהצלחה רבה אביחי

יישר כח

- "החכמתני". אתה מסודר ומובנה.

עבדתי עם סרבני טיפול כאן בהחלט זה שונה

הרב בן סימון ידידי היקר והחשוב שלום רב! המעניין שהוא המאיים כל העת בגירושין והיא מפחדת מזה "ומראה לו" שהיא מפחדת, בכל מקרה ניסיתי ללכת בכיוון זה לא בדיוק עובד. כאמור, משהו שונה במקרה הזה, ולכן כתבתי בשאלתי שלא תגידו לי שתדבר איתו ככה ובזמן כזה או אחר, השיטות הללו לא עבדו ולא יעבדו איתו. כמובן שהעבודה נעשתה דרך "הכסא הריק" - אותי דווקא זה בדרך כלל מרתק... אבל יש כאן בעיה, כי אחרי ההבנה ואחרי העלאה למודעות מה שצריך להעלות, בבית האישה נפגשת עם בעל אלים ומניפולטיבי שאינו נותן שופ צ'אנס. בכל אופן חיפשתי לקבל את תשובתך "המאפשרת" צורות שונות של "לחצים" וזה חשוב. הקונפליקט שאני נמצא בו, הוא כי ככל שהאישה "תעשה" משהו שייתן לו "אולי" לעצור ולחשוב, ככה הילדים סובלים יותר, כי הוא מגיב לה דרך הילדים ובהחלט זה מרחיב את הבעיה ועושה אותה מפאסיבית (מבחינת הילדים) לאקטיבית יותר. והשאלה הגדולה היא, האם במצבים שכאלה, עלינו בנקודת זמן זו "להתעלם" מתגובותיו "האלימות פסיכולוגית" כלפי הילדים, או שישנה דרך אחרת שעליה כדאי להמליץ לאישה - כפנייה אל הרשויות וכדומה. תודה רבה אביחי

דבר אחד בטוח

הפורום הזה נעשה מעניין ומהנה מיום ליום...

הרב אברהם ידידי היקר והנכבד

מאחר ואת תשובתך קראתי לפני שתפרסמה בפורום (עד שבעז"ה יוקצו הרשאות לכל הסטודנטים...) כבר עניתי לך במייל, ועוד נדבר על עניין זה. אני יודע שיש לך השגות כלליות על הדרכים הנלמדות בקורס ייעוץ (שנה ג), אך בהחלט בזה אני מסכים עם הרב בן סימון, שלעתים השיטות השונות דומות "לפיל בחנות חרסינה", אך מעניין שהן עובדות. אני חזרתי ושאלתי את שאלתי ועד כה ללא תגובה, מקווה שמישהו יביא את דעתו לפני החברים - מה עושים בעניין, אך ייתכן שצריך הכרעת גדולים, בין כך ובין כך מקווה שהשבוע אשאל מישהו ואשתף את החברים היקרים. בכבוד רב אביחי

לגב' אורית המלומדת, גם אני למדתי את כל זה

השאלה היא לא היאך לפעול עם בעל סרבן. השאלה היא באופן שאני יודע שיש ביכולתי לעשות טכניקות מטכניקות שונות "שיתכן" שיעבדו (ואני לא מדבר על הטכניקות הרגילות שלא יעבדו איתו), אך בדרך "כתוצאה" מאותם טכניקות (מקובלות במקרה זה) הילדים יסבלו כתגובה אפשרית מצידו לאישה. הבעל והאישה הם "ילדים" גדולים, אך האם מבחינה מוסרית מותר לי "לנסות" להביא את הבעל, כאשר אני יודע שבטוב וברע, כל פעולה מצד אישתו תזכה מיד "להתעללות פסיכווגית בילדים". אימון, איזון וגשרים רחוקים עדיין במקרה הזה. זאת שאלתי ועדיין לא קיבלתי תגובה, ואני יכול להבין מדוע. אשמח לשמוע חוות דעתך בעניין. בכבוד רב אביחי

תודה גב' ניימן

דברייך מתיישבים לי על הלב למרות שלא פשוט כלל לראות מצב שכזה.

העתק מתשובה של גב' ניימן - העברתי מאשכול קודם לצורך הדיון

שלום לאביחי! מכיון שמדובר כאן בבעל אלים שצריך טיפול באלימות ואליך מגיעה האשה לבד אולי אפשר להתרכז בה .למרות האלימות שהיא חווה היא אינה מדברת על ניתוק ואפילו בוכה כשהוא מאיים בגירושין-מה שאומר שהיא זקוקה לחיזוק כדי שלא תמשיך להיות קרבן להתעללותו . מהם הפלוסים בנישואין שלה?ממה היא חוששת? ביהדות יש אפשרות של גירושין ולו כדי שכל אחד מבני הזוג ידע שהשני אינו קנינו ,וזה כשלעצמו יכול לתרום לשלום בית. בברכת הצלחה מרים ניימן

אני רוצה להוסיף עוד פרט חשוב כתושבה לגב' ניימן

את שואלת מהם הפלוסים בנישואין שלה וממה היא חוששת? האישה עברה התעללות מינית קשה מאביה, וכאשר בעלה מתנהג באלימות מינית (דבר שבשגרה) היא לא מסוגלת לומר לא. וכשהיא אומרת לא, הוא "מתעקש" והיא מתאבנת. מבחינתה היא אמנם מרגישה רע מאוד וזה מחזיר אותה לימים עברו, אך בשביל שתגדיר את מעשיו "ככפייה" (בלשון נקייה), היא צריכה אלימות גדולה יותר...

עדיין לא באתי על סיפוקי לפחות במישור העקרוני

ובלי קשר למקרה הזה. השאלה היא שאלה פשוטה, אני חוזר: מטפל שיש לו יכולות בטכניקות שונות, לא הרגילות, "לנסות" להביא את הבעל לטיפול. עד כאן התשובה היא: יש פרוטוקול מסויים, וכשכלו כל הקיצין אפשר גם אפשר, יחד עם כל ההשגות והמגבלות. אבל: האם מטפל יכול לקחת על עצמו אחריות של ניסיונות להביא את הבעל, כאשר הוא יודע שבמהלך הניסיונות הללו (שאינם חריגות במיוחד, הם די מקובלות ואני לא מדבר על איזה יצירתיות לא מוכרת) הבעל קרוב לוודאי "יתעלל פסיכולוגית" בילדים, כתוצאה מהבנתו (מבין...) שהאישה מנסה להביאו לטיפול או מנסה לעשות דברים אחרים על מנת ללחוץ עליו. האפשרות האחת: במקרה כזה שכבר הילדים סבלו וסובלים, אז עוד סבל שייגרם מחמת הניסיונות לגייסו לטיפול, יכול להילקח בחשבון. האפשרות השניה: במקרה כזה שהבעל הוא אלים כלפי האימא ואלים כלפי הילדים - "אלימות פסיכולוגית", אין לנו זכות לנסות ניסיונות על חשבון עוד "התעללות" בילד זה או אחר, ובמצב כזה כדאי יהיה להמליץ לפני האישה לפנות לרשויות הרווחה או למוסדות אחרים על מנת למנוע פגיעה אפשרית בילדים. מקווה שהבהרתי את עצמי מספיק טוב מהבהרותיי הקודמות. בברכה אביחי

תודה הרב בן סימון

ב"ה יצא שנפגשנו וליבננו את המקרה לגופו של עניין, שמחתי מאוד לשמוע את חוות דעתך שתמיד פוריה ומועילה. יישר כוח אביחי אגב, לשאר חברי הפורום, קשה להעלות את כל המקרה לפורום, אבל מדובר בבעל ואב אלים שלולי התערבות חיצונית קשה מאוד להביאו לטיפול ויותר מכך קשה מאוד למנוע התעללותו בילדים, ועל כן, כנראה שבמקרה זה כדאי לפנות לגורמי הרווחה, ולא לקחת סיכונים מיותרים. אך בהחלט כל מקרה לגופו ואין ללמוד מתשובה זו למקרה אחר. תודה רבה לכל המגיבים. אביחי

השאלה מתומצתת בראשית האשכול תחת שמי

ואחר הרב בן סימון

"דורשים" ממך "ואז מה"?

שלום אליהו וכאמור אף אני מצטרף לידידי וחביבי מנהל הפורום הרב אליהו בן סימון ומברכך על הפרגון - כולנו עושים למען מטרה אחת, כל אחד תורם חלק ובסה"כ כולנו נהנה למעננו ולמען הכלל. דומה שהרב אליהו ענה לך באופן הטוב ביותר. "לדרוש" כל אחד יכול לדרוש ואנו לא מצפים כי רמת המוסריות של כל הבריות תהיה שווה. אין ספק שיש כאן כפי הגדרת הרב בן סימון "דרישה לבגידה בלקוחותיך", והציפייה ממך היא חד משמעית - סירוב מוחלט. ובהחלט כדבריו יכול הדבר להיות מכשיר העצמה ומינוף. אני הייתי מברר עם עצמי מה מכניס אותי כל כך למצוקה, מדוע אני קרוב לאיבוד משקל בגלל שדמות כזאת או אחרת "דורשת" ממני משהו שאני לא מאמין בו... ומאיפה בא הצורך לספר לדמות הסמכותית עליך ועל י.נ.ר האם זאת התגוננות בפני הדרישה שלו, ואם כן למה אני צריך את זה? אלו שאלות וכיוצ"ב שכדאי לחשוב עליהם (בלי הרבה לחץ...) לעתים התשובה לשאלות אלו לא "מתגבשת" בפעם אחת, אבל כשהיא "תתגבש" יש לכך משמעות רבה... בכבוד רב ובהצלחה רבה אביחי

חזונו של שקד...

הוא בדיוק כפי שענה לך הרב אליהו בן סימון. תמתוצת הפרקים והנושאים לצורך העניין שווה כל מאמץ. בעז"ה נדבר בעניין זה כשנפגש. חיילך לאורייתא ר' אברהם

אין ספק שהנושא ראוי ביותר לדיון

אך לי אישית הדבר צורך מחשבה רחבה יותר, ולכן יקשה עלי לתת מענה "כאן ועכשיו". יש המון נושאים ובלי סוף נקודות, צריך "לשבת" ולארגן איך מה ומי.. מתי ואיפה... ובייחוד כשמדובר בך יקירי, לא פשוט לעמוד ברף ציפיותיך - עשית כברת דרך מכובדת ומקצועית בנושא זה, תן צ'אנס לחשוב על הדברים... מסתבר שיהיה קל יהיה לנסות לעזור במסגרת זו בשאלות ממוקדות יותר. בכבוד רב אביחי

אני מודה לכל המשיבים

אכן לקחתי את דבריכם ברצינות רבה. מצד אחד הבנתי שעליי להגן על שמי ומצד שני לא להיסחף לגמרי ולראות איך הולכים בין הטיפות. מכיוון שנתנו דעתי לכך שלא הכל מבינים על מה אני מדבר, אספר בקצרה כי המדובר באברך ורעייתו שהגיעו אלי לטיפול, והיתה להם התמקדות אובססיבית בנושאי אישות. למרות הפרוטוקול בעניין הגבר לא הניח לנושא ומצד האישה גיליתי שסובלת מחמת כן ע"י אלימות מילולית ואלימות פיזית בכל הנוגע ליחסי אישות. ראיתי שיש לברר מה עובר על הגבר בנפרד מאשתו, והזמנתי אותו אלי לשיחה, ובשיחה זו הוא גולל מערכת התעללויות מיניות שעבר מגיל 7 ושכל חייו סביב זה. לאחר שסיפר וגולל את הכל (בידיעה שאשתו לא תדע מזה) הוא שאל אם יש לו תקנה ואם הוא חולה נפש, ואני הסברתי לו שאילו לא היה מתנהג כמו שמתנהג אחרי כל מה שעבר הייתי בודק את מצבו הנפשי, מאחר ואי אפשר לצפות מאדם שמגיל 7 נחשף "בבית הוריו ומחוצה לו" בכזאת רמה לעולם כל כך חושפני ובעייתי ושלאחר מכן לא תהיה לזה השפעה עליו. בהמשך הוא דיבר על כך שעשה עבירות ובוודאי ייענש על כך וכו' וכו' הוא היה בחרדה גדולה (אגב, לאחר אחת מפגישותינו הוא נלקח לבית חולים למשך יממה בגלל אותם חרדות) ואני הסברתי לו שאדם נענש לא על המעשה אלא על כך שהביא את עצמו לידי ניסיון, ובמקרה שלו הוא בגדר "תינוק שנשבה".... בעצה שקיבלתי לאחר מכן מפרופסור עמי שקד שלחתי את בני הזוג (אין צורך לספר כאן אודות בת הזוג שגם אצלה המצב חמור) לפסיכיאטר, הבחור אמר שהוא צריך מנוחה לעת עתה. לבנתיים הוא הלך לרב שלי שאני ביחסי עבודה איתו וסיפר לו שאני התרתי לו לעשות עבירות.... הוא גם פנה לרב שלו מיבניאל ופנה לגיסו (זה רק היום נודע לי) והם אמרו לו "תזהר, היום יש הרבה מתחזים"... היה חשוב לי לדבר בעניין עם הרב לא רק בגלל ההגנה על שמי בהווה, הרב מעריך אותי ומכיר אותי מאוד טוב. החשיבות של זה היתה לעתיד, מי יודע למי הוא יספר ומה, וחשוב שבאותה עת יהיה אדם "בר סמכא" שיודע את כל פרטי האירוע. מה שעשיתי בסופו של דבר הוא שהלכתי לרב, ולמרות שאמר לי שהוא מכיר אותי ואין לו שום בעיה איתי, אמרתי לו שאני מעדיף שיבקש מהמטופל רשות לדבר איתי יחד בנוכחותו. הרב נענה ברצון, ואמר שזה מחוייב המציאות כדי שאנשים יהיו אחראים על מה שהם מדברים. הוא פנה למטופל שבתחילה נבהל שאני כמטפל יודע מכך שפנה לגורם שמעליי, אך לבסוף הסכים שנדבר יחד בנוכחות הרב. כשנכנסנו לרב, פתאום הוא שינה את דבריו, אך הרב העמיד את הדברים כהווייתם. ואחר שזה אמר את כל מה שחשב "שאולי", הבהרתי את הדברים תוך כדי שאמרתי לו שלמרות שהוא "התיר" לי דרך הרב לדבר אני הולך בין הטיפות כדי לא לחשוף את הכל. הוא התנצל ואמר שזה בגלל שהוא עבר בחיים התעללויות וכו' ואני מצידי הבהרתי לו שגם אם יש לו ספיקות יש דרך לברר את הדברים ללא פגיעה חדה בצורה כל כך קשה. הסברתי לו שאני מאוד מבין אותו על רקע חוסר האימון שלו באנשים בכלל וכתוצאה ממה שעבר (בשלב מסוים בחייו הוא הגיע למשפטים בעקבות התעללות "מרב"), והצעתי לו שוב ושוב כי למען בריאותו ובריאות משפחתו עליו לפנות לפסיכאטר שהפניתי אותו. עד כאן בקצרה הסיפור ואידך זיל גמור. יישר כח לכם אביחי

אם אנסה להיות אובייקטיבי אומר

כי דבריו של הרב בן סימון ידידי ואהובי דברים ראויים, ובמיוחד בעידן הנוכחי בו פיהם של הבריות כמעט ואין בו מחסום, והקלות הבלתי נסבלת הזאת של "מחיקת אנשים" במילה או שתיים צריכה להילקח בחשבון. אני רוצה לשתף אתכם במשפט שאמרה לי אישה אחת לפני כחודש. היא כעסה על איזה מטפל שלא רצה לקבל אותה (כיום אני מבין גם מדוע), והיא אמרה לי "תדע לך שאני יכולה להרוס אותו ברגע, אם רק אומר שהוא נגע בי". זה משפט שאמרה אישה צעירה בת 22 חרדית על מטפל אחר חרדי ואב למשפחה... אני חשבתי על רעיונות שיוכלו לתת מענה לזה, אך לא כאן המקום והזמן להעלותם. אמנם יש לתת את הדעת על דברים אלו, כי לא תמיד האנשים הבאים לקליניקה, הם אותם אנשים החושבים בהגיון, לעתים עד שאתה מבין שיש לך עסק עם אדם הזקוק לטיפול מקצועי חיצוני, אתה יכול להינזק, ונזקים היום נעשים על ידי "מילה אחת". לענ"ד באופן שבני זוג פורצים את מחסום הדיסקרטיות ומביאים אותך למצב התגוננות, עליך כמטפל "ללכת איתם" ולהגן על שימך בלי כחל וסרק. כאשר בן זוג אחד עושה זאת, נראה לי איזון ראוי בדברי הרב רובינשטיין, ובאופן הזה הייתי לוקח "כתב ויתור סודיות" מבן הזוג האחר, ובאם לא יסכים, אתמודד בכך שאספר דברים מכיוון אחד עד כמה שאפשר - כלומר, החלק הדטומיננטי "בהגנתי" יהיה קשור לבן הזוג הפונה, ואעשה את כל המאמצים כדי לא לפגוע בחשיפת פרטים אודות בן הזוג הפאסיבי. במקרה שלי זה יתאפשר, במקרים אחרים לא בטוח. אך על כל פנים אני בעד "לעשות הכל" כדי שלא יהיה מצב שמטפל יצטרך "למלא פיו מים" במצב בו הוא מוכפש. ואם צריך לשדרג תקנות אז יפה שעה אחת קודם, כי לא הייתי מקנא באף אדם ולא כל שכן מטפל ובן בנו של קל וחומר מטפל חרדי, ואין זה משנה מהי רמתו המקצועית, אם פעם אחת אדם קל דעת יוציא משפט אחד של "הוצאת שם רע" במיוחד בענייני אישות. בכבוד רב אביחי

מוניטין אמיתי "נבנה" בעיקר על ידי מי שלא מחפש "לבנותו"

מוניטין אמיתי "נבנה" בעיקר על ידי מי שלא מחפש "לבנותו". "מוניטין" הוא נלווה ולא הכרחי... הוא יכול להיות "מועיל" אך לא בהכרח "יעיל"... ידידי היקר, לא מדובר כאן על "מוניטין"... מדובר על משהו הרבה יותר גדול מזה...

על מי אתה כועס?

<p>שלום לך ירוחם. אין ספק שהסיטואציה שעליה אתה מדבר אינה נעימה לאף אחד. השאלה היא כאשר אנחנו כועסים על מי באמת אנחנו כועסים, האם על מי שאנחנו &quot;משליכים&quot; את כעסינו או שמא על עצמנו, רק שבאמת אנו רק משליכים את כעסנו על האחר. בשאלתך כתבת &quot;מה אעשה בזמן שאני רואה ילד שאינו סר למשמעתי&quot;, ובעצם, ענית את רובה של התשובה. האם הבעיה היא הילד או מחשבתך וציפייתך שנתאכזבה. רגשות הם תוצר של מחשבות, ומחשבות הן אלו שמפרשות את המציאות, ובעקבות כך נוצרת ההרגשה שגורמת לאיבוד עשתונות. חשוב! כשאתה כועס על הילד, מה אתה חושב על עצמך? מה התנהגותו של הילד אומרת לך על עצמך כהורה, כבעל? מה באמת מניע את הילד? ועד כמה &quot;הפרשנות&quot; שלך לאירוע הרחיקה לכת? חשוב האם כעסך אכן משרת את מטרתך? והאם מעבר לשניה בה אתה &quot;מפחיד&quot; את הילד הוא אכן לומד משהו ומתחנך לדרך שאתה רוצה לחנכו. כדאי שתשב עם עצמך ותעשה רשימת &quot;יתרונות וחסרונות של הכעס&quot;, חשוב על תוצאות ארוכות טווח וקצרות טווח, השווה בין היתרונות והחסרונות והחלט אם אכן הכעס כדאי לך. לאחר שהחלטת - אם אכן החלטת שהכעס אינו כדאי, תערוך רשימה של &quot;מחשבות&quot; שאתה חושב עליהן כאשר בנך או מישהו אחר &quot;מכעיס&quot; אותך, ונסה להמיר מחשבות אלו באחרות - שקולות והגיוניות יותר. תזכור יקירי, שככלל &quot;הענקת תגמולים&quot; להתנהגות רצויה היא השיטה החיובית והיעילה במקום &quot;הענשה&quot; של התנהגות לא רצויה. הענשה גורמת ריחוק וקרירות, והענקת תגמולים מובילה לתוצאות רצויות. הרבה הצלחה בכל ובחינוך ילדיך בפרט - כולנו זקוקים לברכה זו ולהמון סייעתא דישמיא. בכבוד רב אביחי</p>

השאלה הייתה לא מההיבט ההלכתי כי אם מההיבט המקצועי

אין ספק שבדברים אלו חייב לשאול רב, וכאן נכנסים לדיני לשון הרע וכו'. הדיון היה מההיבט המקצועי, לאמור, אחרי שההלכה מתירה - אם היא מתירה כמובן (וכל אחד ישאל את רבו בכל מקרה לגופו), האם מההיבט המקצועי יש טעם נפגם או לא.

מחשבה יוצרת רגש

אני מבין כי אתם שרויים במצוקה לא פשוטה, זה מכאיב ואוכל את לבכם, ובהחלט לא קל להם להורים שהגיעו למסקנה כי הפסוק "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" מתייחס אליהם. לא ציינתם את גילאי הילדים ופרטים על מהות המריבות ביניהם, על פניו נראה שמדובר במריבות סטנדרטים בין ילדים המתרחשות בכל בית, ומכאן עולה השאלה מה מביא אתכם להרגיש כך? מה מיוחד בשני ילדים אלו המבדילם משאר הילדים בבית? אך השאלה הגדולה היא, מה תפקידו של הפסוק במערכת היחסים בינכם ובין ילדיכם? שמא אימוץ הפסוק הזה במחשבתכם הוא בעצמו מביא את ההרגשה הכל כך קשה שלכם? האם המחשבה שילדכם "פושעים" בכם אינה גורמת לכם להתייחס אליהם בצורה המרחיקה אותם מכם? האם יש לכם ציפיות מילדכם באופן שווה, ועל כן כאשר אחד או שניים הולכים בדרך שאינה תואמת את ציפיותיכם הדבר מאכזב אתכם עד כדי תסכול "מכישלונכם" לעצב קו אחד אחיד ויציב? באופן כללי ילדים רבים ומתקוטטים ביניהם על דברים שנראים לנו כפעוטי ערך, ילדים רבים לא רק על חפץ אלא גם על עצמאות ומיקום... האם הבחירה לא לאפשר זאת באה מתוך חשיבה חינוכית או מתוך הרגשה שהדבר מפריע לסטטוס של הבית, לשקט של ההורים וכדו'? אולי חשיבה חיובית על ילדכם, המרת פרשנות שלילית למעשיהם בפרשנות חיובית המקבלת את הצרכים של הילד תשנה את הרגשתכם וממילא את גישתכם... ילדים מתחנכים מהענקת תגמולים להתנהגות רצויה ואינם מתחנכים מענישת התנהגות לא רצויה. גם לענישה ולתוכחה יש מקום אך הקו המנחה אמור להיות מקבל, מבין ומתחשב... שוב, המפה אינה פרוסה דיו בשאלתכם, ועל כן הדברים אמורים לפי מה שהצלחתי להבין מהשאלה. בין כך ובין כך, יש לזכור כי מחשבה שלילית יוצרת רגשות שליליים עד כדי תסכול וחוסר אונים. בכל מקרה העברת מסר של קבלה והבנה, ממקום של חשיבה חיובית באופן כנה ואמיתי, יש בו כדי לרכך את האגוז הקשה ביותר.... על מנת שתוכלו לקבל תשובה מספקת יותר מיתר החברים, הייתי מציע להוסיף מספר פרטים, על טווח הגילאים של ילדכם, היכן ממוקמים השניים, מה טיבם של המריבות, והאם יש "חריגה" לדעתכם גם בדברים אחרים וכו' וכו'. בכבוד רב אביחי

בקשת עזרה או איתות מצוקה

מחשבות מחשבות..

<p>שלום לך. על פי שאלתך עושה רושם שאת בהחלט סובלת, ובעצם את ובעלך חיים במצב לא פשוט כלל, אך הצגת שאלתך מעוררת סתירה מיניה וביה, אם ברור לך שבעלך לא ישתנה היאך יכול להיות פיתרון שיועיל, ואם ישנו פיתרון כזה האם הוא יתכן מבחינתך גם אם בעלך לא ישתנה, ואם כך פני הדברים מדוע חוסר היכולת של בעלך להשתנות אמור להפריע לך?! ראי נא, את קובעת בשאלתך שבעלך לא ישתנה, האם גם כשהתחתנתם המצב היה כזה? כי אם המצב היה אחרת, אזי מה קרה בדרך, האם הוא השתנה לרעה? אם כן, סביר להניח שבעלך כיתר בני האנוש הנורמאליים שהם ברי שינוי, אלא שכנראה יש להתאים את התנאים הנכונים לשינוי - את זה עושים או בעצמנו או על ידי בירור ותהליך טיפולי. שימי לב גם למסקנה נוספת שלך שיש בה כדי לחסום אותך בעצמך מתהליך שינוי, אני מתכוון לקביעתך - &quot;אני יודעת שכך נוסיף לסבול כל החיים&quot;, את כבר מנבא לעצמך אומללות תמידית, ואינני בטוח שניבוי זה מבוסס על בסיס מוצק למרות שכרגע זה נראה לך די הגיוני. אני יכול להבין שחשיבה זו מדכאת במיוחד לאור זאת כי היא שוללת מאיתך כל תקווה לעתיד. נסי להריץ בראשך תסריט אחר - חיובי יותר של העתיד. כדאי שבמקום לחשוב מה יהיה בעתיד, תחשבי מה אפשר לתקן כאן ועכשיו. אגב, אני מבין שאת מרגישה כל כולך שאת הולכת לסבול, אך ההרגשה הזו איננה מהווה תימוכין למחשבתך שאתם הולכים לסבול ושאין מה לעשות, להיפך, &quot;מחשבתך&quot; שאין מה לעשות והולכים אתם לסבול &quot;גורמת לך להרגיש&quot; שאכן כך. הרגשה זו רק מוכיחה את כיוון מחשבתך, הרגשתך תשתנה כאשר תשני את צורת חשיבתך. המלצתי כי תפנו יחד לייעוץ למען שלום הבית ובריאותו. בכבוד רב אביחי</p>

חן חן

יישר כח ידידי היקר, הרבה הצלחה בעבודת הקודש. בהערכה רבה אביחי

אין הרבה מה להוסיף

על דברי חברי היקר והאהוב הרב אליהו בן סימון. אך במשפט אחד אתייחס לבן זוג שמגיע לטיפול "רק בשביל אשתו" - גם זה כמובן סימן טוב ביחס לסרבן הטוטאלי. ולעתים הדרך להיכנס אל ליבו תהיה מתוך "חוסר איזון" מבוקר, חשוב לזכור, כי פעמים רבות בן הזוג הסרבן "בטוח" שהוא "הכתובת לבעיות הבית", לעתים הוא גם התנסה כבר בטיפול שבו הוא הושם על "כס הנאשמים", כמובן ע"י מטפלים שאינם בהכרח אנשי מקצוע, ועל כן, בן הזוג הזה שמצפה שגם הפעם הוא "כמובן" יהיה "המטרה", מעדיף שלא להיכנס "למערכה", ולכן במקרים אלו יש מקום לענ"ד להתמקד ברגשותיו ובהבנתו גם אם לכאורה נראה חוסר איזון בינו לבין אשתו. מנסיוני בכמה מקרים זה עבד יפה מאוד, פתאום ראה בן הזוג שכל כך "פחד" מהתהליך, שמישהו סוף כל סוף "נוטה" לכיוונו, אט אט אתה חוזר לאיזון המקודש, מתוך פתיחות ואמון של שני הצדדים. כמובן שיש לעשות זאת בשום שכל וללכת על חבל דק מאוד משום שישנו גם צד שני שאמנם הגיע מרצון אך יש להיזהר לא לאבדו... אני מצרף לך כאן, קטע מעלון כלים שלובים שבו כתבתי "סיפור מהקליניקה", אולי זה גם יעזור בקווים כלליים. "אחת ההבנות שמנחים אותי בקליניקה היא, שפחדים הקיימים באדם ושאינו מתמודד איתם, מייצרים שליטה. שליטה היא מערכת הגנה הנותנת לאדם תחושה שאינו צריך להתמודד עם הפחד משום שהוא שולט, וכשהוא שולט אף אחד אינו יכול להזיק לו. פחדים אלו המייצרים שליטה אינם בהכרח מודעים, ובעצם, לכולנו יש פחדים המניעים אותנו בחיים, ולכולנו יש צורך בשליטה במידה כזו או אחרת. כאשר אנו מאבדים שליטה, הביטחון שלנו מתערער. וככל שהביטחון מתערער הצורך בשליטה גדול יותר. כשבני זוג מגיעים לטיפול זוגי, בדרך כלל הגעתם באה מתוך שליטה ורצון להיכנס לתהליך מחייב. באופן זה, לפחות תחילת התהליך אמורה לעבור באורח סביר וצפוי. אך קורה שאחד מבני הזוג מגיע לטיפול באורח כפוי, לעתים הוא נכפה על ידי הרשויות, ולעתים הוא נכפה על ידי לחציה של אשתו, בכל אופן, הוא מגיע ללא רצון להתחייב לתהליך. כזה היה דן שלאחר לחצים רבים - רגשיים ואחרים, סוף סוף הגיע לטיפול, אך בהסתייגות חד משמעית - "אני הולך איתך פגישה אחת ולא יותר" - אמר לזוגתו. לאחר החלק הביוגראפי, שאלתי את בני הזוג מה הביא אותם אלי. תשובת דן הייתה: "קח בחשבון שאני לא אוהב להתבלט ולדבר, ובקושי תשמע אותי". הבנתי שדן שהגיע לתהליך מלכתחילה שלא מרצונו ומתוך חוסר אמון במנחה ובתהליך, מנסה להחזיר לעצמו את השליטה והביטחון. אילו דן היה יכול לדבר יתכן שהיה אומר: תשמע אדוני, זה שאשתי הביאה אותי לכאן בכוח, זה לא אומר שאני ישתף פעולה, כי אותי לא מכריחים לעשות דברים, ושתדע לך שאני הוא השולט על חיי, אל תבנה על היכולת לדלות ממני דברים מבלי שארצה בכך. חשבתי שבשביל שאוכל לנסות לפתח אמון ביני ובין דן, בראש ובראשונה עלי להחזיר לו את השליטה לידיים, או נכון יותר לקבל את שליטתו, אחרת דן יהיה עסוק כל העת בהגנה ובניסיון לבסס את בטחונו, ובוודאי זאת תהיה הפגישה האחרונה שלנו. על מנת להוריד מעט את המתח ששרר בחדר, תחילה חייכתי והשבתי לדן בנימה הומוריסטית "גם אני, לא כולנו אוהבים לדבר". חייכנו, השתחררנו קצת, ואז הוספתי את התשובה האמיתית להצהרת דן שעמדה אחורי מילותיו: "אני מאוד מכבד את זה דן. רק אתה תחליט אם לדבר ומתי, חשוב לי שתדע שאם תרצה לשתף אותי במשהו, אני יחלוק איתך את הדברים ברצינות וכובד ראש". דן נראה יותר משוחרר, והתחיל לדבר, הוא דיבר במתינות ולאט לאט נפתח, הוא סיפר, שיתף, דחה וענה. אך עדיין מלאכת יצירת הקשר הטיפולי מתהווה כל העת, ועלי כמנחה לטפחה ולהעצימה. בשלב מסוים עלה נושא שדן אמר שאינו רוצה לדבר עליו. למרות זאת, הוא בכל אופן התייחס לנושא, ודינה המשיכה ולשה בדבריו, לאחר דקה או שתיים שראיתי שמצד אחד אפשר "למשוך" את דן בדברים "ולהרויח" עוד נתונים לאבחון והערכה, ומצד שני יש לי הזדמנות לבסס אמון ביננו. בחרתי בביסוס האמון, ואמרתי לדן: "אני רואה שנמשכנו לדבר על הנושא שהחלטת לא לעסוק בו, האם אתה רוצה להמשיך ולדבר עליו, או שאתה חושב שזה לא הזמן?". דן הגיב: "נכון, אני מעדיף לא לעסוק בו, בשלב זה". לאחר הפגישה קיבלתי טלפון: דן רוצה להמשיך ולבוא גם בפגישות הבאות." בכבוד רב אביחי

לשחיקה יש מאפיינים

שלום לחברינו המטפל היקר "שחיקה" בהגדרה אינה "השחיקה" המדוברת בפי הבריות האומרים "אני שחוק" או "הם נראים שחוקים". שחיקה בחיי הנישואין במובן הקליני, יש לה תסמינים ואפיונים מוגדרים וברי בדיקה. במקרים קיצוניים תופעת השחיקה מתפרצת בכל היקפה ותסמיניה עד לסוג של גריסה גופנית- רוחנית. בדרך כלל "שחיקה בחיי נישואין" מופיעה אצל נשים באחוזים ניכרים יותר מגברים. בשלב הראשון אישה שמתארת את חיי היומיום שלה באופן שהיא לא "מתחברת" למה שהיא עושה, היא לאט לאט מאבדת עניין בבילוי ובחברה, בהתחלה מעגל החיים שלה עם עצמה יהיה חסר עניין וחסר תקווה, עם תחושות של העדר חיות, אין משמעות משמעותית לחייה לכשעצמה, בדידות וחוסר אונים. בשלב ב' ההשפעה תהיה על מעגל החיים עם בן הזוג, שם נראה, אובדן הערכה באופן קיצוני עד אי הערכה מוחלטת, יתפתחו אצלה עמדות ודעות שלילות כלפי בן זוגה - דברים שלא זיהתה אותם כשליליים פתאום ייראו שליליים, היא עלולה לראות את בעלה תמיד במבט השלילי ביותר שאפשר לראותו, ולתת פרשנות שלילית למעשיו ולדעותיו, ההיכרות הקרובה שלה עם בעלה כ"בן זוג" יהפוך לה לרועץ כאשר היא "תבין" כל דבר מאיזה מקום רע הוא מגיע אם מדימוי עצמי שלילי/ ילדותיות/ רוע לב, וכו' וכו'. בהמשך מתפתחת ריאקציה של ממש כלפי הבעל בדברים שבעבר היו קצת מפריעים, למשל אם החיוך שלו היה קצת קטנוני או מעצבן לטעמה או לחילופין ערמומי או מתנשא, כעת הוא ממש "תשנא" את החיוך הזה. כל תנועה משונה שהוא רגיל לעשות, יהפוך אצלה לדבר המעצבן ביותר- וכמובן שתכונותיו השליליות באמת יהפכו אותו לרשע מרושע ובמקרים קיצוניים נראה הפרעות ורגישות לרעשים וקולות, תוך תחושה של אי נוחות מהרעשים. ידידי היקר הרב אלעזר וולך שליט"א כתב מאמר מעניין על שחיקה, שם הוא מציין כי האישה המתוארת, אין לה מחלת נפש, והיא לא סובלת מדיכאונות היא אישה שקיוותה לראות את עצמה דרך הזוגיות, וחלומה לא התגשם, האישה הזו הרגישה מאוכזבת וחסרת סיפוק ממערכת הקשר, יש פער גדול בין הרצוי והמצוי. היא "תרמה" את עצמה במובן של הצפייה- להיוולד ולצמוח דרך הקשר- שבעלה יאהב אותה ויכיל אותה שמציאותה תתפתח בתוך המציאות המשותפת ובתוך קיומו של בעלה האוהב והנשוא בעול, ועתה היא חסרה מכל.- העומסים והלחצים של החיים עמם היא מתמודדת לבד- ע"פ הרגשתה, הם אלו שהכריעו אותה והביאוהו לכל "הרמת ידיים" ותחושת "ערום וחוסר כל". מתלווה לכך גם תחושת כישלון, איך אני לא שורדת לבד, וגם איך נכשלתי בבחירת בן זוג שעליו השלכתי את יהבי וממנו קיוויתי לאושר ומשמעות בחיי. השפעה מכריעה יש גם לנושא חלוקת מטלות הוגנת ועומס יתר בתוך חיי הבית ומחוצה לו. כאשר המטלות על האישה הינם מעל ומעבר לכוחותיה, או כאשר היא לתא תקפיד על פעילות מתאימה להפגת לחץ ואגירת כוח מחודש כמו חופש וכדומה, למשל, הילדים דורשים טיפול, תשומת לב, חום ואהבה. יש לנו עומס רגשי המוטל על כתפיה, ויחד עם זאת גם עול הניקיון, הכביסה, החינוך, הפרנסה, הבישול וכו' וכו'. וגם הבעל דורש את המגיע לו בחום ובאהבה. במצב כזה אם האישה חשה שזה יותר מדי עבורה והבעל לא יהיה מעורב מספיק בכל המערך הזה, וייקח חלק מהעומס הרגשי הזה שנוצר מעומס העבודה שעליה היא עלולה להיעשות מיואשת ועייפה, ולבסוף שחוקה בתוך תחושת חלל רגשי ואובדן דרך, הנבלעת במערבולת. אינני רוצה להאריך יותר מזה במסגרת הפורום, אך בראש ובראשונה אם אישה זו עונה על הקריטריונים הרי שהיא בהגדרה "שחוקה", לעתים נצטרך לשלוח אישה כזאת לרופא המשפחה וכמובן במקביל לטפל בזוגיות. אגב, ייאוש ועצבות יכולים להיות אצל שניהם מאחר וחייהם כנראה אינם מטיבים עימם, יש לבדוק מה קורה עם ילדים וכו'. אך "ההשלמה" שכתבת בדבריך טיפה לא מובנת לי, כי בסופו של דבר הם באו לטיפול, כיצד הם הגיעו? מי שלח אותם? כי אתה מדבר על "תחושת השלמה" אצל שניהם.... סיימת את דבריך בכך שכתבת "מטפל בתחילת הדרך" תבדוק אם בשל עובדה זו, יתכן והקושי שבני הזוג מביאים איתם כמו גם צורת הבעת מצוקתם, שלעתים נראית כסוג של אדישות והרמת ידיים, - מביאה אותך לחשוב "שהם" (שוב ההדגשה על שניהם כי תיארת זאת בהקשר של שניהם) "משלימים" ו"מיואשים" וכאילו זה סוג של זוג בגבול החריגה.... בכבוד רב ובהצלחה רבה אביחי

הרב שטרן יקירי

אני מצרף לך עוד קטע ממאמרו של הרב וולך, דרך זה תבין את העיקרון בכל מה שקשור בעבודה הקלינית, אבל מעבר לזה עדיין אינני יודע הרבה, זה מאוד תלוי בסוג השחיקה, ויש ללמוד על זה עוד. בבקשה: כאשר אנחנו חשים "מאוכזבים" או "חסרי סיפוק" ממערכת הקשר, או כאשר אנו חשים חוסר איזון במערכות ה"קבלה- נתינה", אם אתם מרגישים שאתם משקיעים יותר מדי ביחס למה שאתם מקבלים, אתם במצב הטעון שינוי, השקעה לענייננו אינה נמדדת בכוחות או בזמן או בכסף ואפילו לא בלב, אין מדידה ל "השקעה", רק במדד התחושה. אם אתה חש שאתה נותן יותר מדי, אתה במצב סיכון, (לפעמים תוך כדי שיחה גלויה עם אשתך תחושותיך ישתנו ותגלה שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן- "השקעה" יכולה להתבטא במובן הטכני של עבודה ומאמץ כמו: פרנסה, חינוך, טיפול בילדים, בישול, סדר ונקיון אבל גם במובן הרגשי קיים מעגל של השקעה כמו השקעה בקנית מתנות (בלי לקבל) בריצה של בן הזוג זרן רוב, אם אני חש שתמיד אני זה שמפייס, אני במצב לא מאוזן, חיזור, פינוק וכו וכו' השקעת יתר תוביל גם לפיתוח ציפיות נוספות סמויות לקבל כי המשקיע מצפה כמובן למשוב... וגם לאכזבה ותסכול מעצם העובדה שאני משקיע יותר וחבל. כאן באה עבודה, לדבר ולדבר, לנתח יחד ולשוחח על מאזן המטלות ותחושות ה'קבלה-נתינה'. אנשים נוטים שלא לדבר דווקא על נושאי 'קבלה ונתינה' מכמה סיבות: 1.זה לא חשוב .2 זה יעבור לבד. 3. ככה זה צריך להשקיע בבן הזוג 4. אני וותרן, צריך לוותר. ואנו אומרים, יש לפתח את המודעות שיהיה ברור שלני בני הזוג שחוסר איזון הוא דבר גרוע לשניהם ונקפיד על חלוקה הוגנת של ה'מטלות'. חלוקה הוגנת פירושה, חלוקה שהיא מדעת שני בני הזוג, מתוך תחושה שהם במצב מאוזן במערך ה'קבלה- נתינה' הכלל בשקלול כל הנתונים.... כמו"כ נקפיד מאוד על פעילות 'ממתנת לחצים', כמו למשל כמו משל, זמנים המיועדים ל'חופשי' בלבד, שלא בחייבים לעשות בהם משוה, רק לש/אוב כוח ואויר. נקבע זמנים להיות 'יחד' בלי שום אירוע וסיבה נוספת, רק להיות כל עצמנו ב'יחד'! כך נעביר מאחד לשני את העומס והלחץ שייפול המשא על שנינו ולא על היחיד. כאשר נהיה ביחד בלי שום הפרעה, תוך שיחה מלב אל לב נפתח בכך מערכת רגלית תומכת ראויה ומכילה בין בני הזוג, בו יחוש כל אחד שבן זוגו מכיל אותו ונושא עימו את משאו. בכבוד רב אביחי

כמה יפה לשמוע

מחמם את הלב לקרוא ששני בני הזוג "רוצים" לפתוח פרק חדש, והלוואי וירבו כמותכם. האם יש סיכוי לבנות נישואין מחדש? אשאל אותך שאלה אחרת: "האם יש סיכוי לבחור בדרך טובה יותר? והתשובה היא: בחירה, היא היסוד להיותנו כאן. כשרוצים, כשבוחרים, זהו המפתח לשינוי. בוודאי שאפשר לבנות נישואין מחדש. נכון שלא פעם ישנם "משקעים" מהעבר, אבל עם רצון ותהליך נכון, גם איתם מתמודדים. חשוב לדעת, שאין כפתור שעליו לוחצים והחיים משתנים. אך בהחלט ישנו כפתור שהלחיצה עליו מסמלת תחילתו של תהליך. התהליך מטבעו קשור בשבירת הרגלים קודמים, זה בהחלט מאתגר, אבל האתגר שווה את התוצאה. קשה לדעת משאלתך, מדוע הגעתם להחלטה יפה זו, מה מצב הקשר הזוגי ואלו בעיות נמצאים בבסיסו. בכל מקרה, ישנם ספרים שהקריאה יחדיו יכולה לעזור רבות, אני מדבר גם על ספרים תורניים כדוגמת ספריו של הרב שמחה כהן שליט"א - הבית היהודי. וגם ספרים כדוגמת טובים השניים - נישואין כדיאלוג של ד"ר קלייר רבין, ועוד ועוד. לעתים לא מעטות, בני זוג אינם יודעים מהיכן להתחיל. הם צריכים סדר בבלגן, ועזרה חיצונית למפות את צרכיהם ואת ההתנגשויות ביניהם. ואכן, מומלץ לגשת לייעוץ והכוונה, כפי שזוגות רבים (גם כאלה שזה עתה נישאו) נוהגים לעשות. בין כך ובין כך לשניכם יש סגולה שבכוחה לשבור כל מחסום - הרצון הכנה להשתנות. ובעז"ה יהא ה' בעזרכם. בכבוד רב אביחי

זה לא נמצא שם

<p>ישנם חברים שהעדיפו להשיב לי במסגרת אחרת, אך בהחלט אני מודה למשיבות כאן, בסופו של דבר זוהי מטרת הפורום. אני יכול לומר לך הילה, שהנושא שהעלית בקשר לנישואין קודמים בהחלט נבדק ואף ייצר תהליכים מסויימים. בפועל העדר טיפול ונכונות לטיפול אינו נמצא שם, הוא נמצא מצד הבעל, ויש לכך סיבות עמוקות מאוד - נפגשתי איתו פעם אחת, אני יודע על מה מדובר. האישה עושה הכל במסגרת היכולות שלה, יש לי דרך לבחון זאת, והיא אכן עושה הכל. הבעיה כאן כנראה היא מעבר לקשר הזוגי, היא נמצאת בתחום אחר שקשור לבעל, אך זה לא משנה מהעובדה שיש התעקשות חזקה ביותר לטפל. בקשר לטהרת המשפחה, אין לי מושג על מה בדיוק את מדברת ומה זה כל כך קשור לעצם העניין, בנקודת זמן זו. בכבוד רב אביחי</p>

לחשוב על הפניות לפסיכייטרים

<p>שלום הרב מאיר עשור. קודם כל תודה רבה על הדאגה הבלתי פוסקת למען התלמידים וחברי איגוד י.נ.ר.. במחשבה ראשונה עולה לי לראש מכמה מקרים שבהם טיפלתי והיה צורך להפנות לפסייכטרים, או בחינוך למאבחנים בתחומים מסויימים. ותמיד שאלו אם בגלל ששלחתי יש הנחה כי לא זול העסק הזה למטופלים. יתכן שאם היה איזה הסכם עם פסייכאטרים בערים השונות, וכן עם אנשי מקצוע ייחודיים בחינוך זה יעזור מאוד. חשוב אולי לא פחות שיהיה איזה הסכם בין החברים, שמטופל שנשלח ע&quot;י מטפל בי.נ.ר לחבר אחר בי.נ.ר לצורך טיפול אחר או לצורך גישור וכדו&#39; זה יקנה לאותו מטופל אצל המטפל האחר חבר י.נ.ר (זה צריך להיות בהסכמת החברים, אך אולי אם זה יהיה משהו שיוצא ממך זה יעזור). אלו הדברים שעולים לי כרגע מהניסיון הקטן, ואם יעלו עוד, נעלה אותם בעז&quot;ה כאן. שוב יישר כח ותודה רבה על הכל אביחי</p>

תודה רבה לכל המשיבים בפורום, במייל ובטלפון

<p>החכמתם אותי מאוד... הרב יוסף פרידמן ידידי היקר והמלומד, אכן עיוותי החשיבה מנחים אותי הרבה. ובזוג הספציפי הזה &quot;השחור לבן&quot; הוא חזק מאוד... ועם הרבה תפילה וסייעתא דשמיא מקווה שאעשה את המירב שביכולתי. יישר כוח</p>

מה באמת מפריע לכם?

שלום לך. בהמשך לדברי חברי היקר הרב בן סימון, ולייתר חברי הפורום היקרים. ההרגשה בתחילת מכתבך היא שאתם חשים ביחד את מה שבני זוג אמורים להרגיש. אך בהמשך נראה כאילו משהו מעבר לפער הדתי מפריע - אולי ההתעסקות "שלכם יחד" בנושא זה מעוררת איזה שהם נקודות בקשר שאתם בוחרים להתעלם מהם בגלל "הכיף" להיות ביחד. אך בכל אופן זה משליך משהו על התחושה. כמובן זאת השערה בלבד כדי לעלות לך קוו חשיבה שאולי כדאי לשים לב אליו, לעתים רבות עצם בירור הדברים במהותם פותר את רובה של הבעיה, ולעתים מתחדדים ההבדלים. נסי לחשוב על כמה נקודות: שניכם הגעתם פחות או יותר מאותו מקום מבחינה תורנית, ועל כן אני שואל את עצמי: אוקיי, ישנו איזה פער מסויים, אבל מה גורם לו "להרוס" לכם כל כך? את אומרת שאת "הדתיה החזקה" בקשר ולא טוב לך עם זה, בררי עם עצמך מה לא טוב לך עם זה, מה רע בכך שאת יותר חזקה (ושוב, בהתחשב בכך שאחרי הכל שניכם על אותו קוו פחות או יותר). כתבת שמבחינתו רוצה להתקדם אך אינו יכול להבטיח דבר... תבררי מה זה עושה לך ומה זה אומר לך עלייך ועליו, והאם זה קשור לדת או לדברים אחרים... "הוא ואני מרגישים פספוס אם נוותר בגלל הפן הדתי"... על מה באמת אתם מוותרים? ועד כמה באמת הפער הזה הוא הסיבה... העיקרון הוא אחד: אל תצמדי מהר מאוד להגדרות ואל תמהרי למסגר מצבים כבעיה א או ב. תשבי עם עט ודף, ותשאלי את עצמך מה באמת מפריע לי, ואל תסתפקי בתשובה אחת, פשוט תעמיקי עוד ועוד, ותמיד תשאלי "ואז מה?"... עם תפילות וייעוץ נכון בעז"ה דרכיכם תואר.. בכבוד רב אביחי

ענישה בחינוך

שלום וברכה! מאחר והמטרה היא שהילד יאהב את בית הכנסת וילך להתפלל מתוך רצון ולא מתוך כפייה ובוודאי שלא יהא בית הכנסת בשבילו דבר המעורר תחושות שליליות. הדרך להענישו על היותו בבית הכנסת שלא לפי רצון ההורים היא דרך מסוכנת. לפני שנציע פיתרון, חשוב להדגיש כי ענישה בחינוך אינה חוסמת את הילד מהתנהגות לא ראויה. אך זאת לא הנקודה הבעייתית היחידה בעונש ככלי חינוכי, ניתן גם להגדיר את העונש כמעודד רמאות, כי כאשר ניתן עונש, האחראי הוא המעניש, וכשהילד או המבוגר אינם רוצים את העונש, הם עושים פעולות רמאות או הסתרה כדי לא להיתפס, התנהלות כזאת, שלילית היא למבוגר ובוודאי לילד, מעבר לכך, עונש גורם למרמור שאמנם עובר, אך מותיר ריחוק בין הנענש למעניש, וכשהקשר בין ההורה - המחנך והילד פגום אין אפשרות להקניית ערכים והפנמתם. עוד חשוב להדגיש כי גם במקרים שבהם יש להעניש ילד, העונש חייב להיות מיידי ובהקשר לעבירה. כשילד לא מתפלל כמו שצריך בבית הכנסת, ענישה אינה יכולה להיות שלא ילך לחתונה של קרוב משפחה, זה לא מיידי ואין קשר בין העבירה לענישה. זה רק יוצר מרמור ותסכול אצל הילד ש"לא מבין" מדוע מתנהגים איתו בצורה כה "אכזרית" - לדעתו. אמנם, הילד המדובר הגיע לבית הכנסת, ישב 15 שניות ויצא לשחק. והנה, הוא שואל "איך הייתי"? חישבו מה אומרת שאלה זו... הילד באמת "מרגיש" שעשה מאמץ גדול "כדי לרצותכם", השיטה הטובה ביותר לחבב בעיניו את בית הכנסת, היא להעצים את אותם 15 שניות, ולהראות לו "שהוא מוסגל" אם הוא רוצה להתפלל ובעז"ה כשיהיה מוכן יותר הוא אפילו יצליח להיות יותר זמן על הכסא. פרגנו לו על ה-15 שניות שישב, בתחילת הדרך העניקו לו על כך תגמול חיובי... הוא "יבין" שמאוד "כדאי" לו להתפלל יותר, זה שווה, זה כייף, זה משתלם, ילדים מתחנכים מהענקת תגמולים להתנהגות רצויה ואינם מתחנכים מענישת התנהגות לא רצויה. גם לענישה ולתוכחה יש מקום אך הקו המנחה אמור להיות מקבל, מבין ומתחשב... ככלל, ראוי "להתעלם" כמה שיותר מאותם "עבירות" שהילד עדיין לא הפנימם כדבר אסור, אך במקביל להכיר את אותם מקורות חולשה, ובלי קשר למעשהו של הילד לחזק אותם בבית על ידי הדגשה "חיובית" של הדברים. דוגמא אישית של הפרדת בשר מחלב, שתהיה בהדגשה מאוד חיובית וכמשהו נעלה לפי תפיסת ההורים, בסופו של דבר תעזור לילד להפנים בדרך הטובה ביותר... "התנגחויות" ו"ענישה" כשיטה לא עובדות!!! יחד עם זאת, אם תופעות כמו חוסר יכולת ישיבה בבית הכנסת נצפות גם בכיתץה ובתחומים אחרים כדאי להיוועץ עם יועץ חינוכי הקרוב לביתכם. בהצלחה רבה אביחי

חסרים פרטים

שלום לכם! הקושי אכן ניכר בשאלתכם, אם כי אני חושב שחסרים קצת פרטים בעיקר על איזה גילאים מדובר. הבעיה שהוצגה היא כמובן מצד הילד הננשך, אך בהחלט שיש מקום לתת את הדעת בקשר לילד הנושך, כתבתם שהוא בריא בנפשו - לעתים ילד כזה צריך לבדוק מה המצב הכלכלי בבית... בלי קשר, בשום פנים ואופן אסור לנו לתת לילדנו ולשום ילד לסבול מאלימות בכל דרך שהיא הן פיזית הן נפשית והן מילולית, וכהורים עליכם לפנות לגורמים האחראים בבית הספר על מנת לבחון ולטפל בבעיה. ילד חברותי הוא לא ילד שנותן לאחרים להציק לו, וילד צריך לדעת שיש בחוץ גם אנשים שיש להתרחק מהם. כמובן שיש לעשות זאת בגישה לא היסטרית, בד בבד עם העלאת דימוי העצמי. במקרה כפי שמוצג, הדבר הראשון שיש לעשות זה לפנות לאחראים בבית הספר או בגן. בכבוד רב אביחי

תשאלו אותו

שלום וברכה! קודם כל "ברוכים הבאים", בין הזמנים נועד בשביל מנוחה על מנת להתחזק ולהגיע בזמן הבא עם כוחות רעננים. מכיוון שהדגשת את גיל ה-20 הייתי בודק האם אני כהורה נכנס ללחץ ש"אני חייב להעסיק אותו", ואם כן, מדוע? ובכלל, מדוע שלא תשאלו את הבחור בעצמו, אם הוא רוצה להתעסק במשהו מסוים על מנת להעביר את הזמן או שהוא מסתדר גם בלי לא לעשות משהו מיוחד. ואם הוא אכן רוצה להתעסק במשהו, האם הוא רוצה שתעזרו לו בעניין? ואם כן, מה ליבו חפץ... הבחור שלכם ילד גדול, אולי תתפלאו לגלות שגם לו יש מה להגיד בעניין... בהצלחה רבה אביחי

תלונה ופרשנות

שלום וברכה! לפי מה שהבנתי בשאלתך: תלונתה של אשתך היא: אתה לא עוזר לי בחינוך הילדים. פרשנותך שכמובן מבוססת: הילדים מתייחסים אלי בכבוד ואליה לא. אתה מציין עוד שיש לכם חיים טובים ואתם מכבדים זא"ז בין בפני הילדים ובין בינינו. כמובן שהיה רצוי לשמוע את אשתך מדווחת על הבעיה. אך ממה שעולה בדבריך, אשתך מייחסת "אליך" את חוסר הכבוד של הילדים כלפיה. והשאלה היא: מדוע? על פניו "לכאורה" אפשר לומר: "אני בסדר איתה, וזה שאינה מסתדרת עם הילדים זאת בעיה אמנם כואבת אך באחריותה". אמנם אנו יודעים שלא כך הם פני הדברים, והאמת כי לשני בני הזוג אחריות משותפת לזוגיותם ולחינוך ילדיהם, ועל כן, יש לשאול אותה ולבדוק בעצמך, מה יכול להיות החלק שלך בחוסר הכבוד של הילדים כלפי אשתך. האם "המסרים" שלך ושלה אחידים ולא סותרים? האם חוסר כבוד ומשמעת מצד הילדים כלפי אשתך נתפס בעיניהם כמשהו לגיטימי - ואם כן, מדוע?.. מה מידת ההתעסקות שלך בחינוך הילדים בחיי היום יום בייחס לאשתך והאם חלקה גדול משלך בהתמודדות עם הקונפליקטים בבית וההתמודדויות בבית הספר? כיצד "הילד מפרש" את יחסיך לאשתך? האם הוא גם מסתכל על יחס זה כיחס של כבוד או אולי מה שאתה מעביר כמסר הומוריסטי נתפס בעיניו כזלזול וכדו'? כמובן, שיש לברר שאלות אלו ועוד אחרות, אתה יכול לעשות זאת בכוחות עצמך, בהתבוננות ובשיחה כנה ורצינית עם אשתך. לעתים "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים" ויש לברר זאת על ידי איש מקצוע ניטרלי מבחוץ. בהצלחה רבה אביחי

ילדים בוחנים גבולות

קווים כלליים

<p>שלום חיים אכן, אני מבין לליבך, שהרי אתה חש שאתה נותן הכל בשביל שמערכת הנישואין תתפקד בצורה משביעת רצון ובכל אופן אינך רואה את התוצאות המצופות. על מנת לפתור משברים בנישואין כגון אלו דרך איש מקצוע אין אפשרות לעשות זאת בשיחת טלפון אחת בוודאי לא עם בן זוג אחד, אך אנסה בקצרה להסביר את העיקרון המנחה אנשי מקצוע (אגב, משאלתך אני מבין שכאשר כתבת &quot;הדדיות בנישואין&quot; התכוונת לאחריות ההדדית שיש לבני הזוג על נישואיהן). מאחר ובעיות בין בני זוג מתחילות ומעמיקות מחמת צרכים הדדיים שלא מומשו, ומאחר ודרך בירור הצרכים ההדדיים ומימושם עובר דרך תקשורת בין בני הזוג. הרי שתקשורת במהותה אינה בפחות משני אנשים. וכאשר שני בני זוג חיים במסגרת נישואין והצרכים עדיין לא ממומשים, המסקנה הפשוטה היא שמשהו גורם להם לא לתקשר ביניהם, ובעוד הם אולי חושבים כי הם מנהלים דיאלוג, מבחן התוצאה מגלה כי יש כאן מונולוג של שניים שמשמיעים כל אחד את דבריו אך מבלי שהצד השני באמת מקשיב, הצורה עוברת - המסר לא. בסופו של דבר, יש כאן תנועה סיבובית של שני אנשים שאינם מצליחים לשדר כיאות את רצונם, ונכנסים למערבולת שיוצרת ומעמיקה חסכים בצרכים ואין פלא איפה שישנם הרבה כעסים במערכת הזאת. לשם הדוגמא ניקח בני זוג שהאישה רוצה שותפות והבעל מבקש כבוד אישי והערכה. נתחיל עם האישה שנקרא לה לצורך העניין דינה. דינה רוצה שותפות. היא מבטאת קושי באופן שנתפס אצל דן כביקורת והאשמה. הוא לא מתחבר לרגשותיה כי עסוק בביקורת ובהתגוננות. הוא יגיב בהתקפה או בביקורת חוזרת או בהתנהגות פאסיבית אגרסיבית. כתוצאה מכך היא נפגעת ומתרחקת, היא לא מקשרת את התנהגותו לתגובה שמגיב על הבעת צרכיה. עד עכשיו הייתה לה בעיה אחת ועתה נוספה בעיית אכפתיות. לעתים מגיבה בבכי שנתפס אצלו כסוג של תוקפנות, הוא כועס יותר ואומר תפסיקי להתבכיין, וככה מתרחקים ומתרחקים. עכשיו נתחיל את המעגל מהבעל שקראנו לו דן. דן מבטא צורך בכבוד אישי, הוא מנסה לקבל הכרה על גבריותו, הוא מביא פתרונות לכל מצב בו במקום ועושה כל מה שרק אפשר למען הבית. דן מצפה להערכה, אבל דינה מרגישה שדן לא נותן לה את מה שצריכה, לא קשוב אליה ואינו מכיל אותה היא לא מתפעלת ממעשיו של דן, ודן חש שגם ביטחונו כגבר מתערער, הוא מנסה יותר לעשות למען הבית אך דינה ממשיכה להתרחק ואף לבקר את דן, הוא מתוסכל מהמצב ומגיב בתוקפנות שגורמת לדינה להתרחקות ולפגיעה גדולה יותר, היא מגיבה בדרכה ודן כועס עוד יותר ואף מקניטה, והתנועה שוב חוזרת על עצמה. בין ובין כך יש כאן שני אנשים צודקים, שניהם מבקשים למלא צרכים אישיים ובצדק. אך הבעיה היא ששניהם לא יודעים לשדר זאת לבן זוגם, וזהו אחד האתגרים העומדים לפני היועץ - לכוונם באופן שיתברר להם צרכיהם, לברר אם קיימים צרכים הנראים סותרים, לנטרל מרכיבי סיכון כביקורת והשפלות המחבלים בקשר ומונעים תקשורת נכונה, ולבנות שפה משותפת ודיאלוג פורה בין בני הזוג שיביאם לידי הבעה של צרכים, הקשבה לצרכים, מילוי צרכים הדדיים ואיזון מערכת הנישואין. מובן מאליו שהדרך להשגת מטרות אלו עוברת דרך תהליך זוגי, ואינו יכול להיות מושג בשיחת טלפון אחת. אשר על כן, הצעתי לכם כי תגשו שניכם לייעוץ מקצועי ברוח התורה, ועל ידי השתדלותכם ותפילותיכם בורא עולם ישכין שכינתו בתוככם, אמן כיה&quot;ר. בכבוד רב אביחי</p>

התמכרות לאינטרנט

<p>שלום לך. ההתמכרות לאינטרנט נפוצה כיום בכל העולם, רבים וטובים - גם כאלה היושבים ולומדים תורה נופלים ברשתה של הרשת. ככלל, התמכרות היא בריחה ממקום מסוים למקום של ההתמכרות. המכור מגן על התמכרותו בכל מחיר, והצעד הראשון שאמור להפיח בכם תקווה כרגע, זאת המודעות שיש לבעלך והבנתו שהוא מכור. אנשים בכל העולם הצליחו לצאת ממעגל ההתמכרות, וגם בעלך יכול עם רצון מצידו ותמיכה מצידך. הייתי מייעץ לכם לפנות להרב שרגא שלכטר, המתעסק עם התמכרויות כגון אלו, ולשאול בעצתו. המייל שלו: hayomharishon@gmail.com (אגב, לבנתיים הייתי ממליץ כבר מחר בבוקר, להתחבר לספק רימון, על מנת לצמצם את הנזקים. כתובת הספק היא: www.neto.net.il ומספר הטלפון הוא: 1-800-222-234) אל תאמרו לכשתפנו תשנו שמא לא תפנו.... בברכה ובהצלחה רבה אביחי</p>

"נקלע למשבר..."

<p>ידידי היקר. מתוך היכרותי אותך, ובהחלט מעריך את יכולותיך וכישרונותיך הברוכים. לענ&quot;ד תעביר זאת ממך, עושה רושם של &quot;משפחת רווחה&quot;... שם מסתבר שיודעים על מה מדובר וכיצד לנהוג. זה לא נשמע כמו זוג שתוכל לשבת בקליניקתך ולטפל בהם בהצלחה מרובה. לבד מחוסר התועלת במקרה הטוב. זה יכול גם לגרום לך להרגיש לא הכי טוב... בברכה ובהצלחה אביחי</p>

תודה רבה למשיבים דרך הפורום ובמייל

החכמתם אותי מאוד. בהערכה רבה ובהצלחה גם לכם. אביחי

תודה רבה הרב דורון

דעתך המקצועית חשובה לי מאוד.

בהחלט נכון

משום מה נצמדתי לזה מאחר ולי יש אחות קטנה תסמונת דאון, ומשפחות שונות שאני מכיר גם להם יש ילד או ילדה תסמונת דאון ולכן התמקדתי בכך. כמעט באופן בלתי מודע. אבל בהחלט אפשר לדבר על "הילד החריג". תודה על ההארה ואשמח לעזרה אביחי

תודה רבה לך רונית מילר

תודה מכל הלב על ההשתדלות. את עוזרת לי מאוד. בעז"ה אצור איתה קשר. אביחי

תודה רבה לך גאולה ולכל המגיבים

בהמשך אצטרך בהחלט עוד ועוד משפחות ובייחוד מאימא לילדה תסמונת דאון שבוודאי תוכל לתרום לי רבות, בשלב זה העבודה כבר באתר ב"ה. העבודה שלי הבאה תהיה הרחבה של זו הקיימת ובהחלט אשמח לקבל עזרה. תודה רבה..... אביחי

שאלה מעניינת וראויה

שלום שרה. שאלתך ראויה ומעניינת, ואני בהחלט סומך על כושר שיפוטך בהקשר ליכולת שלך לטפל בזוג, אם אכן מדובר בשאלה מעשית ולא תיאורטית. ההיבט הראשון הוא ההיבט הזוגי. הבגידה כשלעצמה, יכולה למנף את הזוגיות, אני יכול לספר לך מניסיון אישי בטיפול שסיימתי לפני כשלושה חודשים, הבגידה שבתחילה הייתה נראית כסוף הקשר, מונפה על ידי בני הזוג, באופן שבסיום הטיפול האישה הנבגדת אמרה "אני לא יכולה לשכוח את הבגידה, אבל במציאות הנוכחית אני יכולה לומר שהיא גרמה לנו לבסוף לחיות ולהיקשר אחד לשני באופן שלא הכרנו בחיינו, רק בחודשים האחרונים התחלנו להכיר אחד את השני באמת", ומדובר על זוג שהיו חברים מגיל 14 וחשבו שנהירין להם שבילי נפשו של בן זוגם כשבילי ביתם. בני הזוג הללו מגיעים אלי לפגישת תחזוק בקרוב. אמנם זהו סיפור על בני זוג שבאו לאחר שהבגידה נודעה לאישה, כיצד היא נודעה? בכך אתייחס בהיבט השני. אך כאשר הבגידה עדיין בגדר סוד, בדרך כלל איננו יכולים לאמוד את תגובת בן הזוג כאשר הסוד ייחשף. אנו לא יודעים כיצד הוא יתמודד, אילו משולשים יכניס (אם יכניס) למערכת ומה יהיו השפעותיהם. ולכן מן ההיבט הזה, אני הייתי עובד על הזוגיות, על אותם גורמים ברקע שבין היתר גרמו לבגידה, מבלי להתייחס לבגידה עצמה. ההיבט השני הוא ההיבט האישי: הקושי לשאת בגידה הוא לא רק של הנבגד, אלא גם של הבוגד עצמו. הבגידה מעוררת תחושות אשם כבידות, ופעם שמעתי פתגם שאומר "בגידה, היא התאבדות איטית". אנשים שבוגדים לעתים רבות עושים פעולות באופן בלתי מודע על מנת שבגידתם תתגלה, ולא בכדי הבאתי כדוגמא את הזוג הנ"ל שהתמודד עם בגידתו בצורה בוגרת ואחראית, ייחודם מבין המקרים האחרים שאני מכיר, הוא בכך שהגבר פשוט לא יכול היה לשאת עוד את הבגידה, עד שהחליט שעליו לספר לאשתו, שבשלב הראשון מיהרה לארוז את חפציה ולעזוב את הבית. במידה מסוימת הוא חש הקלה, למרות כניסת המערכת לסחרור. ולכן במצבים שבן הזוג הבוגד, מרגיש רע עם עצמו וסובל בגלל סודו, הייתי דואג שיקבל טיפול פרטני נפרד. ואם דבר הבגידה צריך להתגלות בעקבות התמודדויותיו עם עולמו האישי, הוא יעשה זאת. ויתכן שאז אצטרך להתמודד שוב עם מערכת הנישואין שלהם. מה תהיינה התגובות של רעייתו אינני יודע, לאן זה ידרדר את המערכת אינני יכול לנחש, דבר אחד ברור לי: אני מתמודד עם מה שבא מולי. האם כדאי לו מבחינה אישית לגלות לרעייתו? האם שווה לו לסכן את נישואיו למען מידה של הקלה נפשית? אינני יודע. תלוי מי האדם ועם מה הוא מתמודד היום ולקראת אלו התמודדויות הוא עלול לצעוד. את זה הייתי משאיר לפסיכולוג קליני, ומשתדל לעבוד בכמה שיותר שיתוף פעולה אפשרי. אגב, בכל מקרה שאנו מחליטים לטפל בכל זוג שהוא, גם אם אנו מטפלים וותיקים עם המון שנות ניסיון, תמיד הדבר שהכי חשוב לעשותו (לדעתי כמובן), הוא לקבל הדרכה מאיש מקצוע אחר. זה חשוב לעצמנו וחשוב למטופלינו, ורק כך אפשר לגדול ולעזור באמת. את מתייעצת כאן, וזה רק מחמיא לך, אבל הייתי מציע לך להיות בקשר עם איש מקצוע שאת סומכת על שיקול דעתו, ככה אני נוהג בדרך כלל, זה תמיד מאיר לי זוויות נוספות בעיקר בעצמי, וזה פשוט מדהים ומפרה. בכבוד רב ובהצלחה רבה אביחי

חיפשתי קצת בשבילך, זה מה שמצאתי:

או למטפלים המתמחים בשפת הסימנים: ריטה צור, עובדת סוציאלית קלינית:0527277388 אלעד דהאן (כנ"ל): 054-7211343 קובי אטיאס (כנ"ל) 054-3140046 אם הזוג בצפון (אולי גם אם לא) אתה יכול פנות לארגון בקול המסייע בטיפול זוגי לחרשים: 054-3156484 גם אם הם לא יוכלו מסיבות כאלה ואחרות לטפל, תבקש מהם להפנות אותך, או לברר לך אצל עמיתיהם המומחים בשפת הסימנים. בהצלחה

לעבור מטפל תמיד אפשר... וזכותך.. לא בטוח שזה הפיתרון

<p>שלום וברכה! כמובן, שבסופו של דבר ההחלטה אם להישאר אצל מטפל או לעבור ממנו, היא בידכם, ו&quot;אתם&quot; האנשים שיכולים לענות על השאלה הזאת טוב מכל אחד אחר. יחד עם זאת, הדבר הכי חשוב שכדאי לך לעשות מבחינתי הוא להעלות את הדילמות בפני המטפל על מנת לאפשר לו להתייחס אליהן. עבודה עם המטפל כתוצאה מהאינטראקציה מולו ובחדר, במקרים רבים היא הזדמנות לעבודה זוגית טובה יותר. אם תדברי עם המטפל על כך בפתיחות, ושניכם תהיו קשובים ופתוחים זה לזה, יכול להיות מאוד שזאת תהיה המקפצה הזאת שאולי את מחפשת בעבודתכם. סיבה נוספת להעלות את הדברים מול המטפל (ולא פחות חשובה): אם בסופו של דבר החלטתם לעבור למטפל אחר, כדאי מאוד שתדעו מה גרם לכם לעזוב את הקודם, ומה הוא חושב על כך. לעתים הסיבות לעזיבת מטפל אחד חוזרות בוויברציה כזאת או אחרת עם מטפלים אחרים, גם הטובים ביותר. לעתים זה גם לא קורה. ולכן חשוב לבדוק עם עצמנו טוב, מהן הסיבות, שהקשו עלינו להמשיך בתהליך. בהצלחה רבה</p>

המלצה

אני ממליץ לך להתקשר למוקד י.נ.ר ולבקש את יהודית שיודעת למיין, ותוכל להמליץ לך לפי פרטים שונים שתתני לה. התקשרי ל: 02-6321605

בשונה מעמיתיי חושבני שכדאי להתבונן לעבר

לא אאריך במקום שחבריי המלומדים השכילו להאריך. רק אומר בקצרה, כי בנוסף ממילות הניחום שקיבלת, בנוסף להארות של זוויות אחרות כמו שכתבתו כולם, ובשונה ממה שכתבה טובה לוין שהדרך היחידה היא לבחור מחדש להבא. עצתי כי תפני למטפל/ת שיבדקו איתך את ההנחות שאיתם את מגיעה כמובנות מאליהן. על מנת שזוגות יחוללו שינוי מהותי בחייהם, הם צריכים לקבל אחריות בכל אחד משלושת הזמנים: עבר, הווה ו-עתיד. עבר - קבלת אחריות על הבחירה. הווה - קבלת אחריות על הקלקול. עתיד - קבלת אחריות על התיקון. כל אחד מבני הזוג שמתכחש לאחד משלושת סוגי האחריות מעכב, ולעתים אף מפסיד מהשניים את האפשרות למימושם של חיי נישואין משביעי רצון. משהו בעבר כדאי שיתבהר, לפני שממשיכים לעתיד.

החברים המגיבים מטפלים מצוינים וקטונתי מלאשרם

<p>יחד עם זאת, הניסוח של שאלתך, מביא אותי לחשוב שכדאי שתתקשרי למוקד י.נ.ר ולבקש מהם מישהו מהמטפלים הרבים שמתאימים לדרישותייך. בהצלחה</p>

אפשר להחליף מטפל

שלום וברכה! באופן עקרוני, כאשר נושאים ותחומים שצריכים להיות מטופלים מצד אחד, ומצד שני קיימת מבוכה להעלותן מול מטפל מסוים, אפשר בהחלט לשקול מעבר למטפלת. כדאי לפתוח זאת עם המטפל, וללבן יחד את העניין. זהו מצב שיכול בהחלט להיות מובן, ולפני שמחליטים על צעד לכאן ולכאן, גם באם הצעד נבון ומתבקש, כדאי על כל פנים לדבר על המבוכה הזאת בקליניקה. בהצלחה רבה

עיסוק בתחום הנפש

שלום וברכה! בהמשך למה שכתבה מירי שבתאי, אך באופן ממוקד יותר לעבודה בתחום הנפש, אומר כך: לא משנה באיזה נישה אדם בוחר להתמקד, ברגע שהוא מחליט לעבוד בתחום הנפש, הוא צריך לדעת בצורה הכי ברורה (לדעתי). אחד ההבדלים בין מי שמצליח מבחינת יעילותו בבואו לעזור לאנשים, ומבחינת שגשוגו האישי - לבין מי שלא מצליח להתרומם, הוא בכך שלראשון יש הבנה בפסיכולוגיה בסיסית שהכרחית ביותר כבסיס שעליו נבנים אבני הלמידה הטיפוליים או הייעוציים, ואילו השני, למד "שיטות וטכניקות" ללא הבסיס שעליו הן נשענות. ההבדל הוא מהותי, ומכריע מאוד. אותם שדילגו על הלמידה המוסדרת תחת מסגרת, ורצו באמת להתקדם, עשו זאת לאחר מכן, אך קשה מאוד לראות - אם בכלל - אדם שמצליח בתחום הנפש, שדילג על "המנוע" התיאורטי הבסיסי, זה שמתייחס לאופן החשיבה של האדם, לצורת התייחסותו לעולם ולעצמו, לפיתוח יכולת הלמידה שלו ועוד ועוד. מבחינתי, זהו קורס חובה לכל מי שמתכונן לעסוק בתחום הנפש. חשוב לזכור דבר נוסף: הייחודיות של מטפל טוב הוא בזה שהוא "חושב מורכב ומתנהל פשוט", חשיבה מורכבת נקנית על ידי הלמידה התאורטית (שלא מכשירה לעבודה קלינית, אלא מהווה בסיס לה). רוב האנשים (כולל הלומדים) "חושבים פשוט ופועלים מורכב", אין להם את יכולת החשיבה המורכבת כי חסר להם עולם שלם בבסיס שהם אינם מכירים אותו, ולכן ההתנהלות הקלינית שלהם מורכבת - כאשר הם מנסים לשלוף מכאן ומכאן טכניקות כאלו ואחרות, לעתים בהצלחה ולעתים שלא וכו'... בשביל לפתח "חשיבה מורכבת והתנהלות פשוטה" צריך ללמוד, ובתחילה לימוד מורכב, תאורטי, אבל שמהווה אבן בסיס לכל ההמשך. בהצלחה