שלום רב!
אני פונה בבקשה לעזרה דחופה.
אימי נשואה לאבי זה 35 שנה בערך. הם בעלי תשובה שנים רבות אולם לאבי יש קושי רב בשליטה על הפה שלו.ברגעים של כעס על אחיותיי הצעירות למשל, הוא מסוגל לקלל קללות שלא עולות על דל שפתיו של אדם חרדי קללות שאחיותיי אפילו אינן מבינות והן באות לאימי לשאול אותה מה זה. חשוב לציין שאחיותי הן בנות טובות, בנות סמינר ואם הוא מקלל אותן זה על התחצפות, מילים לא יפות שהן אומרות זו לזו, או חוסר צניעות ברמה קלה מאד כמו: הליכה בבית ללא גרביים, חשיפת המרפק מדי פעם בלי כוונה, או כשהן מתכופפות וגבן נחשף.
אני חייבת לציין שאבא שלי הוא אדם ירא שמיים מאד מאד והוא מקרב אנשים לתורה, מלמד, מחזק ומאיר פנים וגם בבית הוא עוזר והוא בדרך כלל אב אוהב ותומך אך ברגעים מסויימים כאלה הכל נעלם.
בגלל היותו אישיות מוכרת ומוערכת הוא מסרב להצעותיה של אימי ללכת לטיפול/ייעוץ אצל רבנים ומטפלים והוא אוסר עליה לדבר עם אי מי על מה שקורה.
אימי כאובה ומוטרדת מאד. היא לא מוכנה (ובצדק) שמילים כאלה יישמעו בבית, בזמנים של לחץ או עומס בלימודיו המצב מחמיר והבית במצב קשה, בפרט אימי. אחיותיי לא מדברות איתו וכו'..
מאחר ואימי לא עוברת על מצוות אבי ואני היחידה שמודעת לבעייה יעצתי לה להתייחס אליו כאל אדם חולה ולכן:
1. לקבל בהבנה ורחמים את מילות הזעם היוצאות מפיו, כאילו הוא אדם חולה עם בעיה נפשית הנמצא בהתקף פסיכוטי. ולהסביר לילדים שלאבא יש בעיית כעס מסוימת ולא להתייחס / להגיב כאשר הוא מקלל כי זה לא נובע ממידות מושחתתות אלא מבעיית שליטה.
2. לפנות בצורה אנונימית טלפונית לרב שיוכל לייעץ לה כיצד לטפל בבעייה מן השורש ולהיות לה לאוזן קשבת.
ברצוני לדעת האם פעלתי נכונה, מה עוד באפשרותי לעשות ולמי אני יכולה להפנות אותה שיוכל לתת לה לפחות הכוונה ראשונית?
ה' יברך את כולם.
יישר כח על פנייתך ועל כתיבת שאלתך בכבוד הראוי להורים
לאחר שכתבו קודמי בטוב טעם ודעת. אוסיף רק מעט על לשון הקודש ולענ"ד יש לומר גם את הדברים הללו.
קללות נאצות וכד' מעידות יותר על תיסכולו של המקלל ועל חולשתו
בספר משלי כתוב "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".
בגמרא כתוב: אמר רבי יהושע בן לוי:
לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב (הוסיף) שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה , שנאמר: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה " (במקום "טמאה").
מובא בזוה"ק (פרשת פקודי דף רסה עמוד א) "כגוונא דא, מאן דלעי באורייתא כמה אינון דאקרון 'לשון הקדש' דמתחברון ואתערי אתערותא לההוא אתר דאקרי 'לשון הקדש' - לשון מההוא קדש דלעילא. וכמה קדושות וקדישין מתערין מכל סטרין, זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דגרמי לאתערא קדושין לעילא ולתתא קדושה דלעילא וקדושה דלתתא, ועל דא כתיב (ויקרא יא) "והתקדשתם והייתם קדושים" עכ"ל.
הרמב"ם (מורה נבוכים - חלק ג פרק ח) מסביר מדוע נקראת השפה העברית 'לשון הקדש' וז"ל: "ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לשתן, ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה - שאלה הדברים אין ראוי להזכירם ולעשות להם שמות, אלא הם דברים שיש לחשות מהם, ואם הביא ההכרח להזכרתם - יש למצוא עצה לכך ע"י כינויים מלשונות אחרים, כמו שכאשר מביא ההכרח לעשייתם - מסתתרים בכך ככל האפשר" עכ"ל
מכאן אנו רואים את החשיבות הגדולה ביותר של לדבר בלשון נקיה, ובפרט בבית כלפי הילדים שאם ח"ו נשמע אותם מדברים בלשון שאיננה נקיה אנחנו נגיב על כך. יתכן שאביך איננו שומע את עצמו בשעה שהוא כועס.
נכון שהצניעות מוגדרת ע"י הרבה דינים אבל קודמת להם המידה היסודית של הצניעות הישראלית (בדיבור ובמעשה) שהיא ההיפך מטומאת הגויים.
לסיכום:
לא נגעתי בכל הנקודות שנגעו קודמי, אני מקווה שהוספתי פאן נוסף בחשיבות הדיבור.
ויש בכלל הפסוק "התקדשתם והייתם קדושים" - להתקדש במותר לנו שבכללו גם הדיבור.
על כן, לענ"ד, עם עבודה נכונה, יש להגיע לטיפול מקצועי ולטפל בנושא, ומתוך כך להוסיף קדושה וטהרה בדיבור ובמעשה, מבלי להשאיר צלקות נוספות אצלך ואצל אחיותיך.
בברכת הצלחה וכל טוב,
שלמה פרל