שלום,
אני צעיר חרדי, נשוי שנתיים +2.
מתחילת גיל ההתבגרות, חשתי כיצד היצר המיני אצלי עובד שעות נוספות. כך שלא היה לי כלל וכלל קל להתמודד עם היצר בהתאם לחינוך שקבלתי.
אני יכול לומר שלמעלה מעשור שנים אני מתמודד קשות עם כך, והיו לי לא מעט נפילות, בסדר גודל של הבטה במקומות לא רצויים ברחוב או באמצעות האינטרנט, דבר שהביא, אמנם בגיל מאוחר יותר, להוצאת זרע.
בד בבד, לכל אורך השנים הללו למדתי בישיבות ואחרי החתונה בכולל אברכים, וחשתי עצמי יהודי מאמין עם להט לכל עניין יהודי, פעיל בקהילה, בשיעורים וכו' וכו'. חברים רבים ראו בי את הצעיר היהודי הדתי המוצלח, שבטח "אין לו יצר הרע"...
כך נמשך המצב עד כעת, כאשר לאורך השנים, כאשר הייתי עסוק ומסופק יותר, ההתמודדות האמורה נחלשה, ובימים פנויים יותר ומתוסכלים יותר, התחזקה, ואיתה הנפילות התסכול והמצפון.
אחרי החתונה היצר האמור קיבל מענה כלשהו, וגם זה בסה"כ עזר לי להתמודד, אבל כדרכו הוא לא נעשה שבע כנראה לעד, אולי ביום המיתה.
התקופה האחרונה, אפשר לומר חצי שנה אחורה, חיי הנישואין שלנו לא משהו, למרות שבסה"כ היה לנו נחמד, עם קשיים שנראים לי שגרתיים. אנחנו לא רואים אור בקצה המנהרה בכל הנוגע למציאת תעסוקה ומקור פרנסה, אישתי מפרנסת ועובדת קשה ועייפה ואני מתוסכל וחסר סיפוק. תקוות שונות להסתדרות הלכו ונגוזו אחד אחרי השני, ואני התחלתי ליפול שוב ברשתו של היצר האמור.
לפני כחודש עברתי משבר דיכאוני לא קל ומאז, אני לא יודע איך, כל האמונה שלי הלכה ושקעה לנגד עיני, אני לא מצליח להבין איך מהצעיר הדתי בעל האידיאלים, הפכתי לאחד שבקושי מצליח להתפלל ולא מאמין ולא מרגיש שמישהו שומע לתפילתו ומתכוון לסייע לו. קרעתי את עצמי בתפילות בתקופה האחרונה ואני פשוט לא רואה תזוזה, בד בבד עשיתי כלי גם בדרך הטבע, אני הולך לא מעט לאיש מקצוע בתחום הנפש, אבל מרגיש שיחד עם השחרור הנפשי, אני עלול לרדת בכל מה שנוגע לחיים של תורה ומצוות. חבריי לא יאמינו למשמע אוזנם, אני, חברם שהיה חם לכל דבר שבקדושה, יותר מכל אחד אחר, ולפתע נמצא בכזה מצב שחש אדישות לכל דבר, ועושה חושבים למה לי להתמודד עם דרישות התורה אם אני בכלל חש ספיקות לגבי אמיתותה.
אני לא מרגיש שהוכחות לקיומו של הבורא או לאמיתותה של התורה יכולים לסייע לי, זו לא בעיה שכלית, זה עניין של שבירה, חוסר התחברות.
כאחד שלמד אני יודע שיכול להיות שחטאתי ועכשיו אני לא ראוי להיענות, אני יודע שאי אפשר להקשות על הבורא, וכו' וכו', אבל אם חיי קשים מנשוא, ואני לא מרגיש סיוע מלמעלה, אז למה לי כל הדינים והסייגים של התורה, אולי אלך ואעשה חיים ולפחות עולם הזה יהיה לי....
קשיים לא מעטים היו מנת חלקי מילדות, המון תסכולים ואכזבות, דברים שאגב כלפי חוץ אף פעם לא נראו, תמיד איכשהו "תרצתי" את הקב"ה והצדקתי עלי את הדין, עכשיו נשברתי, יכול להיות שאם הוא קיים הוא צודק, אבל לי נשבר, מה יצא לי מזה.
לא מיציתי בשורות הארוכות עד כה, את כל אשר על ליבי, כואב לי המצב שלי אבל אני ממש לא יודע אנה אני בא, אני מרגיש במדרון לעבר מקום שאני לא רוצה להיות בו.
מפחד לחשוב על גורלי וגורל משפחתי, אישתי שבסה"כ אישה טובה, בניי החמודים..
לא יודע, אבל אולי אמצא כאן תשובה שתניע אצלי משהו...
יש לי אישה טובה, מוכנה לעשות בשביל הכול, וכשאני אומר הכול זה אומר הרבה, כמעט מכל היבט היא טובה ובהחלט טובה, היא גם בהחלט יפה, אולי לא מלכת היופי, אבל בהחלט יפה, מה שיכול להיות שיש איזשהו חוסר התאמה באופי שלנו, אבל אני חושב וכמעט משוכנע, שתהליך ייעוץ (שהיא אגב מסכימה לו בלב שלם) נוכל להגיע למקום טוב. השנתיים של הנישואין שלנו עברו בסה"כ בשגרה נעימה ועם חוויות נחמדות ביותר, אבל תגיד לי אתה, בן אדם מתוסכל שאין לו כבר תקוות שאיפות וכל סיפוק, והדבר היחיד שהוא נמשך כמו בהמה, זה סיפוק היצר המיני, יכול להיות שבע מאשה אחת.... עם זה אני רוצה להתמודד.
יש לי עוד איזשהו כאב, שאני מרגיש שהגעתי לנישואין שלי לא בשל בהכרת עצמי ותהליך הבחירה היה קצת כפייתי, לא ממש ע"י גורמים חיצוניים, אבל לא עברתי תהליך חווייתי של בחירת בת זוג, זה לפעמים מתסכל אותי מאוד, אבל שמעתי שגם עם זה מתמודדים יועצי נישואין בהצלחה, ובכלל, גם עם נפלתי בפח, נפלתי עם אישה טובה חכמה מסורה נאמנה יפה וכו' וכו', אני מפחד לאבד את עולמי בכל רגשות אובססיביים כאלו.
עוד נקודה, שואלים אותי אם אני אוהב אותה? האמת היא שאני לא יכול לומר כן, אני מעריך אותה מאוד מייקר אותה, רע לי עכשיו שאני עושה לה הרגשה לא טובה ויציבה, אבל אהבה, אני לא בדיוק יודע מה זה אהבה, מרגיש שמשהו ברגש שלי לא מפותח, אני יודע טוב מה זה משיכה גופנית מה זה תאווה, מה זה דאגה, אבל לא כ"כ חשתי בחיי רגש אהבה, גם כלפי ההורים שלי למשל אני חש מחוייבות דאגה וכו', אבל מה זה אהבה אני לא יודע בדיוק.
אני מרגיש שהבעיה לא מתחילה בחיי הנישואין שלנו אבל היא כמובן פוגעת בעיקר בה, אשמח מאוד לשמוע אם יש לנו עתיד, אם נראה לכם שאוכל ונוכל להמשיך להקים את הבית שלנו עם סיפוק אושר ושמחה.
נראה לי שוהיה ובעז"ה נצליח לחזק את הקשר בינינו באופן יותר רגשי, משהו עמוק יותר ומורגש יותר, זה יעזור לי לרפא משקעי העבר.
החיים כמסע
למשה שלום וברכה,
משל למטפס הרים מקצועי, בשבילו לטפס על הרים זה היה דבר של מה בכך. יום אחד הציע לו חברו לטפס על איזשהו הר שרגל אדם לא דרכה בו, הוא הראה לו מפות של האזור, ונתן לו סימן פחות או יותר היכן ההר נמצא. שמח וטוב לב, ובטוח בעצמו וביכולתו, הכין המטפס שלנו צידה לדרך, חישב חישובים, וכו'. אומנם הדרך לא היתה קלה, הוא כבר יודע את זה מפעמים קודמות, אבל הכבוד וההערצה שמחכים לו אחרי ההצלחה. לא הוא לא יוותר! הוא ממשיך במסע המפרך, הוא רגיל לקשיים, הוא מכיר את הסכנות, הוא לא מוכן לוותר. גם כאשר הוא על סף עילפון, הוא מחכה מעט, נח, מתאושש וממשיך הלאה, לכבוש את ההר. והוא עושה את זה, הוא מגיע אל ראש ההר. איזה סיפוק, איזה תחושה עילאית. ומביט לשמיים וצועק 'יש אלוקים'. ואז, בלי משים, הוא דורך על אבן קטנה, מאבד שיווי משקל ומדרדר לתהום. הוא מתגלגל ומתגלגל עד שנעצר, שוב, באבן, אבל אבן גדולה. לרגעים ספורים הוא מעולף, מתנשם בכבדות, אין לו אוויר, האם הוא הולך למות? זה הסוף שלו? אין אף אחד בסביבה, אין אף אחד שיראה את המצוקה שלו, אין אף אחד שיושיט עזרה. רק הוא - לבד, לבד, לבד. הוא פתאום נזכר שבעצם בכל תקופות חייו הוא היה לבד, לבד עם עצמו, לבד עם מצוקותיו. אבל הוא גם זוכר שהוא נלחם, נלחם להיות חלק מהחיים, נלחם על החלק שלו. הוא אף פעם לא ויתר, תמיד רצה להיות בתוך. לא, הוא לא יתן לעצמו להרדם, הוא לא יתן לעצמו לשקוע בשינה עמוקה, זה יהרוג אותו. בכוחות לא כוחות הוא מנסה להתנער, אך הוא מרגיש שהוא משותק - גופו בוגד בו, מסרב להישמע לפקודתו. לא נותן לו לקום. הכאב עם כל תזוזה, הוא חייב לאפשר לגוף לנוח, הוא יודע שכעת זה לא ילך, הוא לא יכול להילחם בגוף.
בינתיים המשפחה הקרובה מתחילה להיות מודאגת לגבי מצבו, ומזעיקה עזרה. "הוא כרגע משותק, הוא לא יכול לזוז, ב"ה הראש לא נפגע, אבל הוא יצטרך שיקום ארוך" אומר הרופא. ואכן המטפס שלנו שוהה בבי"ח שיקומי, ואז יש לו הרבה זמן לחשוב, לחשוב על החיים, לחשוב על המקום שלו בעולם, לחשוב על אלוקים, לחשוב על הכאב, להתחבר לכאב. לחשוב על כל מה שהוא לא חשב בכל שנות חייו, היום שלו תמיד היה עמוס ומלא, אי אפשר היה להשחיל סיכה. אף פעם הוא לא הקשיב לקולות הפנימיים שלו, הוא ברח מהם, לא רוצה לדעת. אבל עכשיו, יש לו תקופת שיקום ארוכה ארוכה, ויהיה לו הרבה זמן לחשוב, ולעשות סדר בחיים. מי אני? מה אני רוצה? מה טוב לי ומה לא?
ואכן המטפס הרים שלנו לא ויתר, הוא חקר ודרש, ניסה לגלות את האמת על החיים. והוא גילה, ועוד איך גילה, הוא גילה את עצמו, אמנם לאט לאט אבל הוא גילה, והוא הופתע מהתגלית. אבל זה היה שווה, על זה הוא היה חייב להודות.
אבל אתה יודע מה הוא עוד גילה? שהוא עלה על ההר הלא נכון, הוא פשוט טעה בחישובים. אבל עכשיו, זה כבר לא משנה לו, כי הוא כבר לא שם, הוא במקום אחר.
זה משל שממש עכשיו נשלף לי מהשרוול, אני לא ממש מומחית בכתיבת סיפורים, אבל חשבתי שאולי הוא ידבר אליך. בעצם לא ידעתי מה לענות לך, התחושה כל כך קשה, הכאב, התסכול, האכזבה הגדולה מהחיים.
מה שכן, אני אנסה לשתף אותך במה שאני עברתי. גם אני עצמי עברתי תהליך דומה. גם אני איבדתי תקווה? הרגשתי ששיקרו אותי, שמשהו כאן לא עובד. אני משתדלת לקיים תורה ומצוות ורע לי, זה הרי לא הגיוני, הרי התורה היא תורת חיים, ו'חי בהם' נאמר, אז איך זה שאני מתה מבפנים? כעסתי על כל העולם, כעסתי על אלוקים, שנאתי את עצמי ואת כל העולם, לא יוצלחית שכמותי. ההתאוששות לא היתה קלה, זה לקח תקופה די ארוכה, הגוף בגד בי. אותו גוף שהשתמשתי בו ללא חמלה, אף פעם לא נתתי לו לנוח כשהוא היה עייף, כל הזמן הרצתי אותו. אבל היום אני יודעת שזה היה רק כדי לברוח מהכאב. בהמשך בכוחות לא כוחות התרוממתי אט אט, והחלטתי להתחיל במסע חיפושים, לקחתי את זה כפרויקט שנמשך עד היום. התחלתי לחפש את דרך ה' האמיתית, שמתאימה לשורש נשמתי, למדתי לסלוח לעצמי, הפסקתי להקפיד על עצמי, גם בקיום התורה והמצוות. עד הנפילה הגדולה הייתי מחמירה גדולה בקיום המצוות (בסוף התברר שהחמרתי במקומות הלא נכונים וזלזלתי במקומות הכי חשובים של בן אדם לחברו). למדתי להכיר את הק-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד... נושא עוון ופשע. למדתי לאהוב, קודם כל לאהוב את עצמי. רק מי שאוהב את עצמו מסוגל לאהוב את האחר. "ואהבת לרעך כמוך", איך תדע איך לאהוב את האחר, אם אתה לא יודע את ה'כמוך'? ואז מצאתי את החוט המקשר אותי לבורא עולם, ואני משתדלת לא לעזוב את החוט. היום אני אדם אחר. אני רואה דברים אחרת, מתנהגת אחרת, אוהבת אחרת, יש לי אפילו מקצוע אחר.
זה מה שנקרא "לצמוח מתוך הכאב". אבל לפני שצומחים מתוך הכאב, צריך להודות בכאב, להכיר את הכאב ואת מקומו, ואז אפשר גם לדעת כיצד לרפא אותו. אתה בטח יודע שכדי שיצמח עץ שותלים זרע באדמה, ואז הזרע נרקב ומתוכו צומח עץ יפיפה. גם בתהליך הצמיחה של האדם יש איזשהו חלק מהעצמי שנרקב, שמת, ובמקומו צומח אדם בריא יותר, חזק יותר. גם עץ צעיר גוזמים אותו מידי פעם כדי ששורשיו והגזע שלו יתחזקו, כדי שברבות הימים אותו עץ יוכל לעמוד בכל רוח מצויה, וגם כדי שיצליח לשאת את פירותיו.
דבר חשוב נוסף שעלי לומר הוא, שבמהלך המסע שלי גם הקפדתי שלא למהר. שוטטתי לי כאילו שאני בטיול, מביטה על הנוף המתגלה, ולומדת, לומדת ולומדת, לומדת את החיים - לא מתחייבת לשום דבר, לא דוחקת את עצמי, פסיעה ועוד פסיעה. וכאשר נפלתי סלחתי לעצמי, קמתי והמשכתי. ואז גם הגעתי. אבל רק שתדע שעדיין לא הפסקתי את המסע, אני ממשיכה בדרך לכבוש יעדים חדשים, שלא דרכה כף רגלי בהם.
אם לוקחים את החיים כאתגר הכול נראה אחרת, ונחווה אחרת. המסע אומנם מפרך וגם מפרק אבל הוא לא בלתי אפשרי.
בהצלחה במסע שלך!
נאוה סבג
מנחת נישואין ומשפחה ומטפלת רגשית
0527642530 בני-ברק