שלום,
אני בת 32, נשואה 10 שנים, יש לנו ילדים, סהכ זוגיות טובה,יש תקשורת והבנה.
מילדות, תמיד היה לי חשוב החופש,הפרטיות, תחושת הבחירה. לאחר מכן בנעורים התחלתי לחפש את עצמי, את המהות שלי, ועם הזמן הבנתי את הקשר, כלומר שעם תחושת חופש יהיה אפשר להבין מה הייחודיות והיעוד שלי (ככה, אני חושבת, אצל כל אדם). לא בטוחה שיש לי תשובה גם היום...
המודעות לעולם הפנימי שלי ולאישיות שלי תפסה נפח כשהייתי בת 19 ויצאתי (חלקית) מהבית, התנסיתי בחוויות חדשות (חלקן מסכנות,בדיעבד), הכרתי אנשים מסוגים שונים, הסתובבתי כמו תיירת, במרחק מה.
אחרי כשנה הכרתי את בעלי, איתו התבוננתי פנימה והרגשתי הרבה יותר שלמה עם עצמי (יצאנו כשנה עד החתונה) אבל היום אני יכולה לומר שבתקופה לפני וכשנתיים אחרי החתונה לא הייתי מספיק בשלה לזוגיות ולהקמת בית, בעיקר כי לא הייתי מספיק מודעת לצרכים, ציפיות שלי מזוגיות ואיזה סגנון חיים אני רוצה שיהיה בבית.
עד היום אני מרגישה שלא עשיתי הרבה דברים שרציתי לעשות ולא מיציתי את תחושת חופש הבחירה כמו שכתבתי קודם. אני מרגישה שאני נשחקת, בדיכוי, שהחופש נגזל ממני, שאני חייבת להיות זמינה (גם כשאני ישנה - יודעת שאחד מהילדים יעיר אותי באמצע הלילה) , אין מנוחה אמיתית.
אני לא מוצאת נחמה, ומקור לטעינת מצברים. גם אם חשבתי שיעזור לי להתאוורר בערבים וגם לפעמים בבקרים (ים, קניון, חברה, הליכה) זה רק מחזק את הבלבול הזה, תחושה כללית שאני לא מוצאת את עצמי, לא עושה מה שאני באמת רוצה- אבל גם לא יודעת מה אני באמת רוצה.....לא יודעת למה אני פה בעולם, זורמת עם החיים ולא מנהלת אותם.
הבלבול מביא איתו תחושת ריחוק מהכאן ועכשיו, ואני רחוקה מלרצות את הקיים ולהאמין שזה טוב ומתאים לי (השכל אומר שהמצב בבית טוב, יש ילדים טובים, יש בעל טוב, עבודה טובה...כך גם הסביבה אומרת.
להשוות את עצמי למצב של זוגות עם בעיות פוריות או של רווקים מבוגרים וכו' זה לא מנחם אותי ולא גורם לי להודות על מה שיש, כי זה האישיו שלי וזה האישיו שלהם).
בשנים האחרונות אני יותר ויותר מדמיינת אותי בלי ילדים ובלי נישואים (גם אם ברור לי שאני לא אתגרש) -בדמיון הזה יש בחירה, אני לא מחויבת, יש 'בא לי', יש אויר וכן גם בדידות/פרטיות.
גם הגוף נהיה ממש עייף ורגיש לשינויי מזג האויר.
כששיתפתי בזה את בעלי, על הצורך בחופש כמו שהיה לי אז, הוא שאל שאלה פשוטה- היית מוכנה לוותר על כל מה שיש לך? ונקב בשם של כל ילד, וגם אם הייתי מוכנה לוותר עליו,על בעלי. זה עורר אצלי בושה גדולה. כי האמת שאני לא מרגישה שבחרתי להתחתן וגם לא ממש להביא לעולם את הילדים, כי יחסית להיום לא הייתי מחוברת לעצמי, כמו שכתבתי (לגבי אמצעי מניעה אני לא יכולה לקחת גלולות ונאלצתי להסתפק באמצעים של 70% מניעה ואיתם נכנסתי להריונות). לגבי השאלה של בעלי, לא עניתי לו כלום, כי זה יכאיב לשמוע תשובה חיובית, וגם לא רציתי לשמוע את עצמי עונה, וגם כי תשובה כזו לא תהיה נכונה מכיוון שהכל בעצם בדמיון. (והוא המשיך ואמר שאני צריכה לקחת חודש חופש כדי שאני ארגיש חוסר....). הוא חבר טוב אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתף אותו בעניין, כי המשמעות של זה זה שאני מתחרטת שהתחתנתי איתו וזה לא שייך לדבר איתו על זה. ואם אני מדברת על צורך בחופש הוא מעודד אותי לצאת החוצה. אבל זה לא עושה את העבודה, זה רק מגדיל את הבלבול.
אשמח לתגובה ''מנערת'' ולשיקוף. יש לי חוסן, לא צריך להיות עדינים :)
תודה מראש
מחליטים מחדש
מדגיש שאני עונה לבקשת השואלת למרות הצהרתי שהתועלת מזה מפוקפקת.
יש כאן שני נושאים מרכזיים
- קבלת החלטות מאוד חשובות בחיים לא ב"לב שלם"
- צרכים לא שגרתיים /יוצאי דופן
ואי אפשר להתעסק רק בחלק אחד בלי להתייחס לשני(נא לא להתייאש באמצע קטע הראשון)
בנוגע לשינוים גורליים שקוראים לנו בחיים ללא השלמה שלנו המלאה עם זה, כמו חתונה , הריון/לידה שינוי מגזרי מעבר דירה וכו׳ לא עוד הרבה דברים, הריחוק/ניתוק של הלב מהמהלך יכול להישאר כך, וצריך לעבוד כדי לצמצמו עד שהדברים נהיים "לכתחילה".
התופעה מצויה מאוד, קורה הרבה שאדם מתחתן בלי להבין מה הוא עושה ולאיזו מטרה ומה לחפש בבת/ן זוג כדי להצליח במשימה. יש אדם שחוזר בתשובה על גל התלהבות, כתוצאה של איזו אווירה וכדו׳ ועם הזמן הוא קולט איפה הוא נמצא וכו׳
האם זה נכון? בוגר? אחראי? בוודאי שלא, רק שכרגע זה כלל לא משנה, אנחנו בשלב הבא.
בשלב שלנו צריך לתקן את המצב הלא בריא שאדם לא שלם עם מה שהוא עושה.
כללית יש שני דרכים, או להחזיר את המצב לקדמותו-לבטל החלטה שגויה, או לחפש דרך להשלים לכתחילה עם המצב שנוצר.
בנוגע לדרך הראשונה פחות יש לי מה לומר רק שכמובן יש אחריות עצומה לגירושין כשיש ילדים, או צעד אחורה בחזרה בתשובה וכדו׳ למרות שאי אפשר לשלול צעד כזה במקרים מסוימים.
ועוד נקודה מאוד מאוד חשובה, שאדם גרוש זה לא אדם רווק!!! הזמן לא חוזר אחורה, אין דרך לבטל החלטה, זו החלטה חדשה במצב הנוכחי.
בשאלות שלך הייתי רוצה להאמין שטוב לך הדרך השנייה.
(במאמר המוסגר כאן נדלקת הנורה האדומה שמסמנת לחסרון עצום של כתיבה לאומת הייעוץ. כי למען האמת לא משנה במה אני "רוצה להאמין". מקווה שאני לא מזיק...)
ובכן -בעל תשובה שגילה שלא כל כך ידע "למה הוא חוזר" כשהתחיל התהליך ועכשיו הוא כבר בפנים. או אדם שנשוי שנה והיום הוא חושב אחרת על הנישואין ועל הבן/בת הזוג וכו׳ מה יעשה ויהיה מאושר?! ולהחרפת השאלה נוסיף שהוא גם מאשים את עצמו בקבלת ההחלטות המוטעות ולא יכול לייחס את זה רק להשגחה פרטית.
הדילמה ברורה, ובכן
א-כל הכול שייך להשגחה פרטית במידת מה, למרות הכוח של "בעל בחירה" לעשות את הדברים באופן מוטעה. וזה חשוב כי
חייבים לשתף את הקב"ה בקשיים! זו אמונתנו שהוא מודע לקשיים שלנו וכואב לו שכואב לנו והוא מעוניין ומצפה להצלחתנו וטובתנו מאוד מאוד מאוד! וקשה מאוד באמת לאשים בן אדם בהחלטה שגויה כשלא היה לו ניסיון קודם, ואם נתחשב שכוחות שהיו לו להחליט זה לא כל כך היה תלוי בו(חינוך, חינוך של הוריו וכו׳) כמה היה לו וכו׳ ... יוצא שלמען האמת זה מאוד קשור להשגחה פרטית. ואם כן
אדם שלא נולד כישרוני ולא נהיה מתכנת מחשבים ולא רופא ולא מהנדס, אלא נהג אוטובוס, כי אלה הכוחות שיש לו, וחי כל חייו ברמה נמוכה למרות שעבודתו קשה והוא כלל לא עצלן ולא חסר אחראיות וכו׳ וכו׳ ישאל את עצמו "למה?" ויתחיל לצבור טינה בלב על החוסר צדק בעולם וכו׳ ברור שיש כאן טעות תפיסה וכל אחד צריך לשמח עם מה שיש לו ולא לנסות לחשוב כמה טוב היה אם הוא היה... וממש חבל אם הוא לא חי כך, הוא מבזבז את חייו שהיו יכולים להיות מאושרים, כמו חבריו לעבודה שחיים נכון. ( יש אנשים אחרים שחייהם נראים יפים יותר? נכון! אבל זה לא על חשבונך! הם לא מבזבזים את כספך, בטוח שלא! לך יצא משמיים כך ובטוח שאתה יכול להיות מאושר עם זה!)
כסף זו דוגמה נוחה אבל זה נכון בכל תחום.
וזה גם נכון בנוגע לתכונות כמו בגרות, אחריות וכדו׳ מה שקיבלת יש לך וחייבים לעשות מיטב כדי להתקדם בזה, אבל עדיין אנחנו שונים גם בזה ויוצא שחלק מהדברים החלטתי כשהייתי רק בן 20 והייתי בוגר כילד בן 14... אבל כנ"ל אין דרך לבטל החלטות (מסוימות) ואני בוחר בין שתי רעות, (ואילו ידידיי מאושרים כי עשו הכול נכון...זכור! זה לא על חשבוני כך היה טוב שאני אהיה נהג, שאני אהיה כזה כמות שאני ואלמד לעתיד... הקב"ה ידע מה עשה)
ואני צריך להחליט עכשיו את ההחלטה הנכונה !!!!!!
להתחתן עכשיו, לחזור בתשובה עכשיו! אחרי שבפועל זה כבר קרה, רק שעכשיו אני מתחתן עם מה שכבר קיים, ויש מעלות בכל מה שמסביבי גם המשפחה וגם החברה,(בלי לזלזל בקושי שלך את לא נשמעת במצב "קטסטרופה" לא עם החרדים,(וגם סמינר זה רעיון באמת נפלא) ולא כל שכן עם משפחתך למרות התשובות שלא נאמרו בקול, עדיין זה לא שעם מישהו אחר היה לך יותר טוב) יש אחרים שיש להם יותר? זה לא על חשבוני! אין לי היום אפשרות לעשות כמו שהיה נכון פעם לעשות ולהתחתן עם מישהו אחר, ולשקול תשובה באופן אחר! אז אני עושה את הדבר הכי נכון שיש לי עכשיו לעשות-הנה התיקון! זו החלטה בוגרת שאם עשיתי אתה באמת נכון והשלמתי לכתחילה עם החיים כמות שהם-על זה אני לא אתחרט, וזו החלטתי הבוגרת! זו הדרך לשלוות נפשי (ועכשיו שאחרים יקנאו! ורק אני בתוך ליבי אדע שזה לא היה לי "בחינם" יגעתי ומצאתי! אני הגיבור של ההצלחה הזאת!)
זה נוגע לכל מה שנקפה עלינו "בטעות"/בעל כורחנו במידת מה. נישואין, הריונות, מקצוע מקום מגורים, משפחה המורחבת, שכנים, ילדים מיוחדים או סתם כאלה וכאלה ועוד רבות. צריך להיות בוגרים, מאמינים והחיים באמת יהיו טובים יותר.
(רבינו יונה בפרקי אבות א׳ טו׳ "רצונך שתחפוץ? תחפוץ מה שלא תחפוץ")
עד כאן חלק א