הדין של האומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה הוא דין ידוע, רציתי לשאול האם יש התיחסות בהלכה למצב שאחד מבני הזוג אינו דורש להשאר בבגדים אך אינו מוכן להחשף בלא בגדים באור והשני דורש לראותו באור כחלק מהצרכים הפזיים והרגשיים שלו.
חשובים לי מאוד הנימוקים והמקורות.
בתודה והערכה מראש על המאמץ.
מקצת מקורות לתשובתי
העירו לי שביקשתם מקורות, להלן מקצת שבמקצת:
1. כתוב ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י' וז"ל: "אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ודרך קדושה לשמש.
2. שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כ"ה וז"ל: "אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר ואפילו ע"י האפלת טלית. הרי שהיתה שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דלוק, לא ישמש כלל וכן אסור לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו".
3. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן ר"מ סעיף י"א וז"ל: אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו. הגה: אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ"ב מה' יום טוב), אף על פי שהאור נראה דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין, שרי. ............ וכן אסור לשמש ביום, אלא אם כן הוא בית אפל. ............
4. הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שט"ו סעיף א' ,,,," אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו".
שוב, בהצלחה רבה
וליל מנוחה