בחיים עלינו לקחת אחריות לפייס ולהיות נכונים להתפייס. ההתפייסות אינה קלה: קשה לפייס משום שקשה להודות בטעות, ואף להתפייס לא קל שאף אם ברור מבחינה שכלית שעדיף להתפייס- הלב הפגוע מקשה על כך. ברגע שלא מכניסים את מימד הפיוס לחיים- אזי כל וויכוח, כל פגיעה ואפילו קטנה- לא נשכחות, מצטברות וגורמות למטען רגשי עכור בבית. לכן יש צורך להתעלות על הרגשות הנמוכים ולתת הזדמנות חדשה. משום שבהתפייסות טמונה ההזדמנות להתחדשות. הנכונות ללכת זה לקראת זה מבטאת את הרצון המשותף שיהיה לנו טוב ביחד, מחזקת את ההערכה ההדדית ומגבירה את האהבה.

"סליחה, לא התכוונתי" "אני מצטער/ת, אבל לא רק אני אשם/אשמה" כשפונים בדרך זו- קשה מאוד לצד הנפגע לקבל את ההתפייסות שאין בה קבלת אחריות אמיתי ויש בה אף תלונה מרומזת... כדי לפייס: א. יש להכיר בטעות, להודות בה ולומר בפה מלא- "סליחה, טעיתי". ב. לקבל לעתיד ולומר בכנות "אשתדל שלא לעשות כן להבא". כשההתפייסות היא כנה- יש לעשות מאמץ ולקבלה משום שדחייתה עלולה לפגוע לא רק במערכת היחסים הנוכחית אלא גם למנוע בעתיד רצון לבוא ולפייס.