נשואה שלש וחצי שנים עם שני ילדים.
הרבה זמן אני חושבת על הנושא והייתי רוצה לשמוע את תגובותיכם.
בעקרון אני ובעלי מסתדרים מצויין, אני מאוד אוהבת אותו ועברנו ביחד המון חויות ואין ספק שיש לו מידות תרומיות ונדירות של שלווה וחכמת חיים שמחה ומזג טוב.
התארסנו בשידוך, כמו כל הציבור החרדי, ואחרי שהתארסתי קבלתי כזה בום מלהכיר בן אדם אחר ממה שחשבתי.לחיוב ולשלילה.
דוגמאות:
1.כשנפגשים, זה אף פעם לא בחברה- לא היה לי מושג איך הוא מתפקד בחברה, התברר לאחר האירוסין שהוא שובב ודברן ברמה לא מצויה, חקיין ומצחיק מאוד, זה יתרון, אני לעומתו טיפוס סגור.
2.אני חכמה מאוד והגעתי ממשפחה של חכמים (מחוננים בחלקם) הייתי תמיד גאון של הכיתה וכו' לא הייתי בקשר עם בנות לא כ"כ חכמות או לא מספיק פילוסופיות, אין כאן התנשאות אלא הבהרת מצב, אני כרגע עובדת בתפקיד שדורש הרבה שכל ויכולת ריכוז ומצליחה מאוד, בעלי לעומת זאת לא חכם בכלל, ואפילו עם קצת בעיות ריכוז (שהתברר לי אחרי החתונה) מה שהרחתי קצת בפגישות אבל לא מספיק, כרגע הוא בערך לומד, ואם יעבוד זה יהיה במקצועות טכניים כמו סוכן וכדו', אין לי בעיה עם זה, בהתחלה זה הציק לי מאוד מאוד, כי גם רמת השיחות לא היתה כלבבי (סיפורים וצחוקים על כל המדינה במקום ללמוד או לחקור פיזיקה וכדו'...) אבל למדתי להשלים עם זה, ולפתח עצמי אפיקים לבד (קריאה, לימודים גבוהים פעם בשבוע, שיחות עם אחי שהוא חכם מאוד וכו')
בקיצור, מכל הסיפורים שלעיל ועוד רבים אחרים, אני יודעת שאומרים שאין זוג מתאים.. ואפשר להתחתן עם כל אחד ונפגשים רק בשביל מוטיבציה להשקיע בנישואין וכו' אבל באמת ובכנות והיה מעניין אותי אם הרבה בציבור חושבים כמוני, בתור היכרות שלא בשידוך, האופציות היו רחבות בהרבה, הייתי בוחרת מישהו באמת בסגנון שלי, ולא זו בלבד קצת קשה לי עד היום שהתחתנו מתוך "מוטיבציה" ואהבה שתתפתח (מה שאכן קרה) ולא מתוך אהבה שהיתה כבר אז.
כלומר יש לי הרגשה שגם אם הייתי כל אשה אחרת אחרי שתי לידות וכל כך הרבה חיים משותפים בעלי היה אוהב אותה כמו אותי והיא אותו כמוני. אין כאן משהו שמיחד אותי מכולם כמו שם (אהבתי אותך תמיד,העיניים שלך, מיד כשראיתי אותך ביום הראשון במכללה ידעתי שאני רוצה אותך וכו',)אצלינו זה מההתחלה בהתלבטויות, להוריד או לא, בקיצור מתארסים כי לא היתה סיבה להגיד לא,
מה דעתכם?
בהמשך לתשובתי- הנה השיר "הדרך שלא נלקחה"
מצאתי את השיר מתורגם
באינטרנט
והנהו כפי הופעתו באיטרנט, ובסופו- הבית האחרון שציטטתי מתוך זיכרון לא במדויק
כאמור כך זה מופיע באינטרנט:
פרשת שלח-לך - גיליון 1269
פתיח חדשות שיחת ראש הישיבה עיון מחשבה תקשיב הודעה משמחת קריקטורה (PDF) הדרך שלא נלקחה / נדב גרשון*
The road not taken - רוברט פרוסט
ביער צהוב שתי דרכים מתפצלות,
Two roads diverged in a yellow wood,
ובצער על שבשתיהן לא אוכל לצעוד
And sorry I could not travel both
ובהיותי נוסע בודד, עמדתי ארוכות
And be one traveler, long I stood
נתתי למבטי באחת לנדוד,
And looked down one as far as I could
למקום בו בסבך עיקולה לא אוכל לראות עוד;
To where it bent in the undergrowth;
אז בחנתי את השנייה, יפה כמותה,
Then took the other, as just as fair,
אך יתרון היה לה על פני חברתה
And having perhaps the better claim
פחות רמוסה היא - כך נדמתה,
Because it was grassy and wanted wear,
אך עת עברתי בשביליה כך יותר
Though as for that the passing there
דמתה לחברתה כמעט לבלי הכר
Had worn them really about the same,
ויחד אותו הבוקר שכבו השוות
And both that morning equally lay
תחת עלים שלא רמסם צעד.
In leaves no step had trodden black.
אבוי, את הראשונה השארתי לאנחות!
Oh, I marked the first for another day!
אך ביודעי איך דרך מובילה לעוד יעד
Yet knowing how way leads on to way
שיערתי כי לא אשוב לראותה עוד לעד.
I doubted if I should ever come back.
באנחה אספר זאת
I shall be telling this with a sigh
איפשהו, שנים בעתיד:
Somewhere ages and ages hence:
על שתי דרכים שביער מתפצלות, ואני,
Two roads diverged in a wood, and I,
ואני בחרתי בזו שהלכו בה פחות,
I took the one less traveled by,
וזה שעשה את ההבדל לתמיד.
And that has made all the difference
פרשת שלח-לך - גיליון 1269
פתיח חדשות שיחת ראש הישיבה עיון מחשבה תקשיב הודעה משמחת קריקטורה (PDF) הדרך שלא נלקחה / נדב גרשון*
The road not taken - רוברט פרוסט
ביער צהוב שתי דרכים מתפצלות,
Two roads diverged in a yellow wood,
ובצער על שבשתיהן לא אוכל לצעוד
And sorry I could not travel both
ובהיותי נוסע בודד, עמדתי ארוכות
And be one traveler, long I stood
נתתי למבטי באחת לנדוד,
And looked down one as far as I could
למקום בו בסבך עיקולה לא אוכל לראות עוד;
To where it bent in the undergrowth;
אז בחנתי את השנייה, יפה כמותה,
Then took the other, as just as fair,
אך יתרון היה לה על פני חברתה
And having perhaps the better claim
פחות רמוסה היא - כך נדמתה,
Because it was grassy and wanted wear,
אך עת עברתי בשביליה כך יותר
Though as for that the passing there
דמתה לחברתה כמעט לבלי הכר
Had worn them really about the same,
ויחד אותו הבוקר שכבו השוות
And both that morning equally lay
תחת עלים שלא רמסם צעד.
In leaves no step had trodden black.
אבוי, את הראשונה השארתי לאנחות!
Oh, I marked the first for another day!
אך ביודעי איך דרך מובילה לעוד יעד
Yet knowing how way leads on to way
שיערתי כי לא אשוב לראותה עוד לעד.
I doubted if I should ever come back.
באנחה אספר זאת
I shall be telling this with a sigh
איפשהו, שנים בעתיד:
Somewhere ages and ages hence:
על שתי דרכים שביער מתפצלות, ואני,
Two roads diverged in a wood, and I,
ואני בחרתי בזו שהלכו בה פחות,
I took the one less traveled by,
וזה שעשה את ההבדל לתמיד.
And that has made all the difference
ציון בודאי, יוגץ זוגיות